בת זוגי (שתחיה) עלתה מברית המועצות בתחילת שנות התשעים. לאחר מספר שנים של זוגיות, אני חושבת שעבורה ישנם שני סוגים של ארונות: הארון הגאה והארון הרוסי.
הארון הרוסי הוא מין ארון כזה שלא ממש ניתן להסתתר בו, השם המעט שונה והמבטא יוצרים בו סדקים, כך שברור לכולם תוך חמש שניות שגם אתה נולדת שם.
ובכל זאת אני מכנה אותו ארון, כי הוא ארון של עלייה שלמה שמסתתרת,מדחיקה ולא מספרת,מתביישת.
עלייה שמתביישת במגורים עם אחות,אמא,אבא,דודה,סבא וסבתא בדירת שלושה חדרים. עדה שלא מספרת על הליכה לשוק לקראת סגירה כדי לקבל את השאריות שנותנים בלי כסף, בעוד שחלק מהצברים בטוחים שהעולים חיים את החיים הטובים בזכות סל קליטה. עדה שמדחיקה זכרונות על חלק מהעם שמקבל אותה לעתים בזלזול ובקריאות גנאי על העבודה המשוערת של נשות העדה (רמז, המקצוע הכי עתיק...).
כשקראתי את הספר הרגשתי שהוא מעין יציאה מהארון הרוסי. טוב אולי יציאונת. העניין בספר הוא לא באמת על פרשת הרצח\התאבדות. המוקד הוא החלוקה הפנימית של עולים בין רוסיה לישראל. בין להיות יהודי ברוסיה ולהרגיש רוסי בישראל. בין לנסות להשתלב כאן עד איבוד עצמך.
זהו ספר עדין ומורגש שהוא ספר ראשון של המחברת, אשמח לקרוא את ספריה הבאים ולראות אותה מעזה לצאת מהקווים, מעזה לצאת מהארון לגמרי ולא מפחדת להראות את הרבדים הרבים שיש לעלייה הזו בלי לפחד לצאת "רוסיה" מדי.
נקודה נחמדה: ברשימת התודות, ראיתי תודה לקהילת הקוראים בסימניה. כיף לראות :-)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
