ביקורת ספרותית על הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות #2 - הקוסם - הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות #2 מאת מייקל סקוט
ספר לא משהו

---

זכרתי דברים ספורים מהספר הקודם; זכרתי עץ ענקי, קדמונית מוזרה, זומבים, וכמו כל מתבגרת סתומה טיפוסית, שהאייפוד לא עבד. כן. בבקשה תצלבו אותי.
אני מגלה שככל שעוברות השנים אני יותר ביקורתית, הכתיבה שלי נבנית ביחד עם האישיות שלי, שמתרכבת על השלד שהשם שלי כתוב עליו. אני מגלה שאני שונאת ספרים שאהבתי בעבר, שהדעות שלי בעבר כבר לא רלוונטיות, ואני חושבת לעצמי אם בעתיד אאבד את הצלם של מי שאני כרגע. אבל זה כבר לא קשור לעניינינו.
את הספר הקודם אהבתי. ואני מצטטת (בבושה מסוימת מבפנים): "השפה והכתיבה מדהימות, העלילה מצוינת, הסיפור מאחורי הספר... קצת מסובך, ולכן אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים, אבל למרות הכל אני חייבת לציין שלמייקל סקוט יש חשיבה מעולה."
אני מניחה שכבר הבנתם שמה שחשבתי אז כבר ממש לא רלוונטי למחשבות שלי כרגע.
אני לא יודעת כמה זמן עבר בדיוק מאז יום שני, ה 23 יולי 2012, אבל אני פתאום זיהיתי כמה השתניתי והתבגרתי מאז. אנשים, אני גודלת. זה מרגש.

לפעמים סופרים יוצאים כל כך מגוחכים שזה כבר מצחיק. כל כך מגוחכים שאני תוהה אם הם עושים עליי טרולינג. ברצינות. או עושים ניסוי חברתי. אני וחברים שלי ניסינו את זה ב"עיר הספרים". עיר וירטואלית מגוחכת להפליא שכל פקאצה ופרחה מרגישות בה בבית וחושבות לעצמן שהן כותבות ספרים איכותיים. בכל מקרה, יש לי רשימה של ספרים כאלה, שאני חושבת שהם עושים עליי טרולינג. הרשימה מונה את יומני הערפד, אוקסה פולוק, ספריה המופלאים (לא) של סיגלית דיל, והרשימה נמשכת ונמשכת. ואני מצטער, סקוטי, אבל הספרים שלך כרגע נכנסו לרשימה.
אני מודעת לעובדה שכנראה חרגתי בהרבה מגילאי היעד. הייתי אמורה לקרוא את הספר הזה לפני שנתיים. סליחה, יותר. אבל טוב, לפחות לא קראתי אותו מאוחר יותר והתחרטתי על זה לגמרי.
למרות ש - גם עכשיו אני סוג-של מתחרטת על זה לגמרי.
הא.
פדיחה.
בכל מקרה, אחרי שנחלצתי מאסון מחסום הקריאה, פתחתי את הספר הזה, התחלתי לקרוא, חשכו עיני ונכנסתי למחסום קריאה חדש. קראתי את הספר הזה באיטיות של צב, ולא הסכמתי להפסיק ולעבור לספר אחר עד שאסיים כי גאווה עצמית וכי באייקון סחבתי איזה שבע מאות ספרים איתי הלוך וחזור כי החלפתי עם חברות מסימניה ספרים כדי להשאיל (סיוט), ולא הייתי מוכנה להתוודע לעובדה שהשאלתי אותו, סחבתי אותו, סבלתי ממנו, ואפילו לא קראתי אותו (ואפילו לא טרחתי לקרוא את הספרים של אריאל. לכו תבינו).
אז איפה היינו? אה כן. פתחתי את הספר וחשכו עיני.
ואני יכולה כמעט להישבע שסקוטי עושה לנו טרולינג. כי אני מצטערת, אבל יש רמות של ילדותיות והפרזה שאני לגמרי *בטוחה* שחייבים לצחוק עלינו, אחרת העולם הזה הרבה יותר מעוות ממה שהוא באמת. ואני מצטערת, אבל, תאומי הגורל? לשמוע כינוי כזה מבחור בן כמה-שהוא-לא-יהיה, וכנראה-דיי-מבוגר-לפי-התמונה (גוגל תמונות) זה כמו לקבל סיפור לפני השינה על חדי קרן מביבי נתניהו.
שמעתם על שרקניידו? לכו לראות את הטריילר. זה כנראה לגמרי טרולינג בעיצומו. אני ממש בטוחה שזה טרולינג. עשו על זה יוטיוברס ריאקט ואחד היוטיוברים כזה "מה? זה סרט אמיתי?"
בכל מקרה, אני אפסיק עם הקטע של ההאשמה שזה טרולינג ואתחיל להאשים אנשים כמו שצריך.
(וואו, המילה טרולינג חזרה על עצמה המון בפסקאות האלהXD וזה מצחיק אפילו יותר כי כתבתי טרולינג גם במשפט הקודםXD ובמשפט הקודםXD
לול, אני ממש מטומטמת לפעמיםXD)

בכל מקרה, אז הספר מתחיל מאותו קו עלילה שבו הספר הקודם נפסק (טוב, אני לפחות חושבת/דיי בטוחה שככה זה. כלומר, הייתה הרגשה כזאת בתחילת הספר <:), אז נזרקתי ישר למים העמוקים בלי שהסופר ישים פס ואני מאוד אוהבת סופרים כאלה. זה כאילו הם אומרים לך "תסתדר לבד, פדלאה!” וזה תמיד כל כך מצחיק אותי.
היה מאוד קל לעכל את הספר הקודם, את מה שקרה קודם, נזכרתי ברוב הפרטים (למרות שאף פעם לא שכחתי שהאייפוד לא עבד), והמשכתי הלאה בספר.
לאט לאט היו לי "ברקסים". כן. ככה נכנה אותם. עצרתי, המשכתי, עצרתי, המשכתי. זה כאילו הגעתי לעליות מייגעות בהליכה. זה לקח יותר מידי זמן.
נתקלתי בביטויים מעצבנים, דמויות מורטות עצבים, רצון למרוט שיערות, ודרמה. הו כמה דרמה. כל כך הרבה דרמה שאם אתם רוצים להתרענן מהדרמה לכו לראות טלנובלה. עד כדי כך דרמה יש שם.
ולמה הדמויות עולות לי על העצבים? הן כל כך שטחיות. זה כאילו סקוטי כתב על כל אחת כמה מילים וככה החליט שהן יתנהגו. כל. הפאקינג. זמן. המוזיקאי השחצן והצפוי, אשתו עם העיניים הזוהרות שהייתה אמורה למות לפני מתאיים שנה ועכשיו סתם תסמכו עליה כי יש לה עיניים זוהרות, מוכר ספרים מעצבן ובלתי מנוצח, ערפדית מכסחת. ואח דואג שכנראה עומד להיות בצד של הרשע כי טוב – הוא נשמע ממש חשוד. ואחות הרפתקנית שעומדת להיות בצד של הטוב כי היא הרפתקנית ואמיצה ומוכנה לסמוך על כל אדם שכמעט גורם למותהD:
עכשיו ברצינות.
סופי, הרגת אותי. הרגת אותי. חיסלת אותי. גרמת לי לדפוק ראש בקיר ולרצות למות. ג'וש המסכן כל הספר ניסה לשכנע אותך להפסיק לסמוך עליהם ואת כזה "אוי חדי קרן אבל הם – הם - “ הא כן, לא היה לך הסבר. אפילו לא שלפת את העובדה שדי הביא זומבים.
וג'וש, בחייך, אולי היית פשוט נותן לסופי שתי סטירות ומפסיק להיות כזה... לא יודעת... מעצבן! כמו כל הדמויות בספר הזה><
הו וכמובן הערפדית משמה שאני לא זוכרת את השם שלה כי היא הייתה כל כך בנאלית וכל מה שהיא רצתה הם חברים >: ודם. המון המון דם.
הו והמוזיקאי. זה כאילו הוא כזה בואו נבעירררר את מגדל אייפללללללל כי זה לגמריייייייי לא חשודדדדדדדדד
ואני. אפילו. לא. אדבר. על. ז'אן. דארק.

והכתיבה. הו הכתיבה. קיבלתי פלאשבקים מהכתיבה של רולינג. כן, הכתיבה של רולינג לא משהו. אבל היא יותר טובה משל סקוטי. וגם הדמויות שלה יותר טובות משל מייקל סקוטי סקוט (כן, המצאתי לו שם חיבה אמצעי. תהרגו אותי >:).
בכל מקרה, הכתיבה... הרגשתי כאילו ציפיתי לראות את הכתיבה של ריירדן וקיבלתי את הכתיבה של סיגלית דיל. *זה* מה שהרגשתי.
ברצינות שזאת הרגשה על הפנים. לגמריי.

בכל מקרה, לא אהבתי. לא. לא לא לא. אני לא חושבת שאמשיך את הסדרה (לא. לא לא לא). יש לי חשק להקיא כרגע. הו נו. איזה ספר מעצבן. בחיי.
לא הבנתי את פשר ההתלהבות, ושוב, חרגתי מקהל היעד אז... עדיין שאין לי שמץ איך הייתי מסוגלת לאהוב את זה.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות #2 - הקוסם - הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות #2