ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שבת, 26 באפריל, 2014
ע"י גדפ
ע"י גדפ
כשקראתי את הספר "הנערה מהדואר" של סטפן צווייג, נזכרתי בתיאורי הכפר הקטן שמתואר בספר נחלה של רוזינה ליפי. הדלות, החיבור האמיץ בין האדם למקום באופן שאינו יכול להיפרם. אמנם בנובלה של צווייג העיסוק הוא דווקא באפשרות להימלט מן החיבור הזה, ואילו בנחלה נפרסת עלילה שכל כלה הקשר העמוק של הנשים למקום הולדתן. הן נטועות בנופים ועיסוקן הוא תלוי המקום. בכל תקופה משתנה מעט אופי העיסוק שלהן אך בסך הכול הנשים הן אלה שמייצרות את הליבה של החיים בכפר הקטן. הן יודעות הכול על הכול, הן שונאות, אוהבות, בוכות וצוחקות, מתאוות ומקנאות, והגברים סובבים סביבן במעין מעגלים של עשייה , אך הן הכוח המניע את העולם. שווה לקרוא את הספר הזה ולו רק בשביל הפסקה הבאה: "אשת איכר לא יכולה להיות טובה יותר מהגבינה שלה; והגבינה שלה לא יכולה להיות טובה יותר מהמסו שלה. אפשר להסתיר לאורך שנים ליקויים רבים אחרים: את הלחם שלא תפח היא אולי תיתן לחזירה, ותגזור רקמה שלא צלחה לסמרטוטי ניקוי ותקבור בפינות האפלות של הגן ילדים שרחמה סירב להזין; בעלה לעולם לא ידע אם היא לא תספר לו. ... אבל אין לה לאישה מקום להחביא בו את הגבינה שלה. בעלה יוציא אותה מן המכבש ויניח אותה לפניה, והכיכר תספר כבר: אם מרקמה דל בסיבים, סימן שהמסו חלש; אם היא קשה מדי, הקום נשבר מוקדם מדי; אם היא רכה מדי, מי הגבינה לא נסחטו עד תום; אם היא גבשושית, הקום לא עשוי דיו; אם היא יבשה, קופתה מן החלב יותר מדי שמנת; ואם היא מעוטרת בשערה יחידה, לזה אין ולא יהיה שום תירוץ או הסבר. מגרעותינו - קוצר רוח, עצלות, חמדנות, רשלנות - כולן יוצאות לאור בדסקות העגולות הזהובות-חיוורות, באפלולית הלחה הצוננת של מרתף הגבינות. שם את מתייצבת מול פגמייך, מול עיניו הרואות של גבר שהוא ראשית כל איכר, ואולי, בהזדמנות אחרת, בעל". (עמ'89-90). במלים מועטות מציירת ליפי את עולמן של הנשים - וכיכר הגבינה כעין זכוכית מגדלת שבה נמדדים כל מעשיה של האישה. מעניין שגם השונה והזר מוצא מקום בתוך ליבותיהם של הנשים, הן חסות על האחר ומקבלות בהבנה את האחרת. לקרוא לאט ולתת לזמן להיות חלק מהתהליך. מובטחת הנאה.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
