זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, בין הספר הזה לביני. בתחילה אפילו הכימיה לא היתה מי יודע מה, ויותר מפעם אחת חשבתי לנטוש. נדרש ממני מאמץ מסויים כדי שאתחבר אל הספר הזה. ואני בכלל לא מאמינה ב"לעבוד על היחסים". לדעתי קשרים המצריכים "עבודה" עליהם אינם מצדיקים את הטירחה. אבל נתי ק. המליצה עליו (תודה!), אז חשבתי שחייב להיות בו משהו, והמשכתי. ולאט לאט עמדתי השתנתה. לא אהבה גדולה והתמכרות, כמו שאני מחפשת בספרים, אבל בהחלט חיבה והבנה, וגם זה לא מעט.

זה תאור של קהילה קטנה של איכרים בכפר נידח ומבודד באלפים האוסטריים, האיכרים עובדים את האדמה בעבודה קשה, כולם מכירים את כולם מקדמת דנא, מבודדים משאר העולם ומתרכזים במה שקורה באותו כפר עם אותן משפחות. הספר הוא בעצם אוסף של סיפורים המסופרים מפי - ועל - הנשים בכפר, כשהגברים משמשים רקע. הסיפור מקיף בערך מאה שנים - מסוף המאה ה 19 ועד סוף המאה העשרים, כמעט. הוא כתוב בפרקים קצרים כשכל פרק מספר סיפור של דמות מסויימת, בתקופה מסויימת.

הספר הזכיר לי מאד את סיפוריו של בשביס-זינגר ב"תשמעו סיפור". [למרבה האירוניה גם לזינגר יש ספר בשם "הנחלה", שלא קראתי]. גם "תשמעו סיפור" מורכב מסיפורים - חלקם פיקנטיים - על קהילה קטנה וצפופה של יהודים פחות או יותר באותה תקופה בה מתרחש המסופר בספרה של ליפי.
הספר כתוב בחינניות, הסיפורים מעניינים למדי אבל קשה היה לי להתמצא בסבך הדמויות עם השמות הדומים או הזהים, וקשה היה לי לזכור את תחילת הסיפור - שהופיע אולי באחד הפרקים המוקדמים, והמשכו באחד הפרקים הממשיכים.

בסיכומו של דבר חיבבתי את הספר הזה והתעניינתי בו. אבל נדרש לי לקרוא יותר משליש ספר - וזה ספר קטן, 224 עמודים בלבד - לפני שהסכמתי להתחייב. וזה, תודו, דורש די הרבה נכונות להשקיע, שבדרך כלל אין לי. בעלי משמעת עצמית המוכנים לקרוא ספר שאינו תמיד קל ולא תמיד זורם יוכל להפיק מידה של הנאה מהספר הזה.

- אז תגידי, את זוכרת את הבדיחה על האיש שקרא ספר טלפונים ואז אמר שהוא עם "יותר מדי דמויות ופחות מדי עלילה"? אז איך היא הולכת?
- בדיוק כמו שאמרת.

זאת בדיוק ההתרשמות הראשונית מהספר הזה. פחות מדי עלילה, שמתפרסת על יותר דמויות. לראייה - רשימת השמות והשושלות בסוף הספר. רצוי לדעת שהיא קיימת ולהעיף אליה מבט מדי פעם. כפר קטן ונידח, שלוש משפחות מתוכו, וסיפורים קצרים שבמוקד של כל אחד מהם דמות נשית אחת מהכפר, בתקופה מתוך התקופות - החל מתחילת המאה העשרים ועד סופה. חילופי ממשלות, שתי מלחמות עולם, שינויים גדולים בעולם, ובזמן הזה הכפר נע בזמן משלו, עם הנשים הגרות בו, ולפעמים גם עם הגברים.
ההתרשמות המאוחרת, לאחר סיום הספר היא שונה במקצת. היסטוריה אחרת. קטנה, עדינה, ואנושית יותר. בלי תנופות רבות מעש, בלי מבזק חדשות כל חצי שעה. זרימת ההיסטוריה משפיעה ומשנה את זרימת הכפר, אבל בתנועות קטנות ולא בתנופות אדירות. הפרטים פחות משנים, ונשארת ההתרשמות הכללית. אם תרצו, אותה אישה עצמה עוברת כחוט השני בין הסיפורים.

המסקנה הברורה ביותר, בסופו של הספר, מהי ערכה של נחלה.
המילה עצמה יכולה לסמל כל-כך הרבה בעיני אחד, וכלום בעיני אחר,
נחלה היא לא רק פיסת אדמה, מרעה, או תבואה, נחלה היא גם המקום ממנו הגעת, בית, אנשים הגדלים מסביבך, נחלה היא המורשת שהותירו לנו וזו שאנו מותירים אחרינו.

הספר בנוי בצורה מקסימה, ואיפשהו באמצע נזכרתי ב"מאה שנים של בדידות", ציר מרכזי אחר שסובב על פני דורות, אני חושבת, במבט לאחור, שזה הפך את הקריאה לחוויה מהנה הרבה יותר.
כמה פעמים יוצא לנו לקרוא, או לשמוע, על קורותיה של משפחה אחת או יותר, על הבחירות שכל אישה בוחרת לעשות ועל אילו שלא, על נכדה שהופכת לאם ולסבתא, על עיירה שלמה שהדבר היחיד שמשתנה הוא מזג האוויר ואולי גם שמות הילדים.

בסוף יש גם אילן יוחסין של כל משפחה, נחמד לחזור לזה אחרי שכבר מסיימים לקרוא ולראות איך הכל מקבל צורה ממשית.

אחרי הקריאה המילה "נחלה" מקבלת עוצמה אחרת.

סיימתיאת הקריאה בספר מתוך תחושת התפעלות גדולה - " איך היא עשתה את זה?" איך הצליחה רוזינה ליפי להכניס סאגה משפחתית המשתרעת לאורך כ-70 שנה בתקופה הרת אסונות של שתי מלחמות עולם בספרון קטן של 220 עמודים? בשביל זה צריכים כישרון ג-ד-ו-ל. את משא הסיפור נושאות הנשים שמצליחות לשמור על שפיות ויציבות במשפחתן ונחלותיהן בזמן שהגברים שלהן ,בנים, אחים בעלים וקרובים אחרים נהרגים או נפצעים אנושות במלחמות האיומות האלה. כוחות פיזיים נפשיים, אהבה וחמלה עשו אותן גדולות ועצומות כמו הטבע ההררי השופע שבתוכו חיו. למרות שהספר נכתב על החיים בכפר נידח בהרים באוסטריה, על התלאות שבעבודה קשה וחיים נטולי פינוק והנחות, מצטיירים גיבוריו ובמיוחד הנשים בו כגדולים מהחיים, כדמויות מיתולוגיות. החסכנות בתאורי רגש הזכירה לי סיפורים מקראיים. וכל זה כאמור ב-200 עמודים בלבד.יופי של ספר שהסתיים מהר מידי.

אמרו חז"לינו,"ביתו- זו אשתו".
החיים השלווים בכפר הציורי רוזנאו, עוברים טלטלות רבות לאורך כמעט מאה שנה (המסופרות בספר), אך הדבר שמייצב ומחזיק את חיי הכפר הוא לא הגברים, בעלי התים והמשקים, אלא נשותיהם ובנותיהם.
הנשים והנערות, המובילות את העלילה ואת הגברים סביבן, יפיפיות. הן חיות את חייהן בסבלנות והתמודדות של עוצמה, שנובעת (לדעתי) מרגשות של: אהבת אם לילדיה, כמיהה לסליחה ורצון לסלוח, תשוקה לאהבה או לפחות הכרה וקשר עז למקום שכל אחת קוראת לו 'בית'.
זה לא ספר על תהליכים מורכבים ומרתקים שעוברות הדמויות. זה רק ספר על רגשות, עוצמות והמעשים שנולדים מהן.

ועוד דבר קטן. נראה שכל הכפר מתגורר בתוך הספר. מעבר לתריסר הגיבורות המרכזיות, יש כמה משפחות, לאורך כמה דורותשמלוות את העלילה לאורכה. כדי להצליח לעקוב אחרי העלילה- כדאי מאוד להיעזר (כבר מהעמוד השני) באילנות היוחסין המצויים בסוף הספר.

לא יעזור, בסופו של דבר איכשהו יוצא שאנחנו המין החזק. אולי לא השתתפנו במלחמות ולא איישנו טנקים אבל גם להישאר מאחור זה לא פשוט. יש הרבה דברים שצריך לטפל בהם – המחלבה, השדות ובאופן כללי – לדאוג לנחלה שלך. תראו לי גבר אחד שיצליח לעשות כל כך הרבה דברים במקביל ובסופו של יום עוד להניח צלחת מרק חמה על השולחן ועדיין לחייך.

אז כפי שכבר הבנתם (והבנתן) מדובר על ספר של נשים. נשים והנחלה שלהן, הבית שלהן, חלקת האדמה שלהן והמקום שלהן עליה.

בכל פרק מסופר על אישה אחרת ועל מקומה בחברה. הנשים כולן שייכות לשלוש משפחות, ואני מודה שהיה לי קשה לעקוב אחר כל הקשרים, אפילו שבסוף הספר מצורפים תרשימים (שגם הם לא ברורים במיוחד וחבל שהם בסוף כי גיליתי אותם מאוחר מידי...). בין פרק לפרק מפרידות כמה שנים ומין הסתם, בגלל הפער בשנים, כל מספרת שייכת לדור אחר, הפרק הראשון מתחיל בשנת 1909 והאחרון מסתיים ב-1977.

כל ההתרחשויות קורות בכפר קטן באוסטריה והמחברת מציינת כהערה בתחילת הספר שרוזנאו (זהו שם הכפר) הוא בעצם "תערובת של רבים מין הכפרים ביער ברגנץ שבפורארלברג, המחוז המערבי ביותר באוסטריה".

הפרק הראשון ממש חמוד – יום אחד מגיעה לכפר גלויה שממוענת לבחורה בשם אנה פינק. מרי, מנהלת הדואר, קוראת אליה את כל אלו שהיו אנה פינק לפני נישואיהן (מסתבר שיש הרבה כאלה) ונפתח דיון שלם של מי הגלויה. הגלויה מגיעה מבחור כלשהו במקום שנראה אקזוטי, איזשהו מלון יוקרתי. נשמע כמו אחלה התחלה לספר, הבעיה היא שברגע שהפרק הזה נגמר – נגמר איתו הסיפור ועוברים לדמות הבאה ודווקא נורא עיניין אותי לדעת מה היה הסוף לסיפור הזה. אמנם מישהי אכן לקחת את הגלויה ואפילו כתבה תשובה, למרות שהגיעה למסקנה שאינה מכירה את הבחור, אבל היה לי ממש חבל שהקצוות לא נסגרו לי בשלב כלשהו בספר בעיניין הזה. אבל נו, מילא.

לאורך השנים כמובן יש שתי מלחמות עולם. הן לא מוזכרות בספר ולא מתעכבים עליהן אבל הן מורגשות בסב-טקסט של הספר. גם הגברים נשלחים לחזית וגם יש כל מיני הגבלים על הסחורות. יש התרכזות בחיי היומיום של הכפר וזה מקסים בעיני. הרגעים הקטנים בחייהם של איכרים, ובמיוחד איכרות – לקצור בזמן, לחלוב את הפרות (גם אלו שלא מוכנות לתת מספיק חלב) ולאגור די מצרכים לחורף הקר.

זה ספר מיוחד ומקסים. התיאורים כל כך יפים וציוריים שלרגעים ממש יכולתי לדמיין את עצמי שם בכפר הזה חולבת פרה או קוצרת שדה או אולי מחכה על המרפסת שיחזור אהובי מהמלחמה. אין טיפה של טרחנות בתיאורים האלה. וכמו כל ספר שמתרכז בנשים – יש בו הרבה תשוקות מתחת לפני השטח ודברים מתגלים כל הזמן, גם כשהסיפור ממש ממש בסופו. זהו ספר על נשים ועל השקר שלהן לאדמה שעליה הן גרות ועובדות וזה כמובן סיפור על אהבה, אהבה בין גבר לאישה, בין אמהות לילדים שלהן, והאהבה הפשוטה למקום שבו אנחנו גרות.
מומלץ בחום.

דירוג הקואלית:
ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:
העטיפה מקסימה בדיוק כמו הסיפור. אנחנו רואים אימג' של ילדה ותיש, עומדים מתחת לעץ כשברקע הרים. רואים את החיבור של הילדה הזו לעץ (היא מחבקת אותו ביד אחת) ואת החיבור לטבע (מחבקת את התיש ביד השניה), היא יחפה וגם זה מייצג חיבור לטבע לדעתי. כמו כן, גם העץ וגם התיש הם אמצעים בשבילה לחיות, לבנות בית, להסיק את הבית ולייצר גבינות. בהתחלה זה בכלל היה נראה לי כמו סוג של גובלן, התמונות האלה שהסבתות שלנו היו תופרות, ולי אישית גובלן מאוד מזכיר את הבית. בית פולני אמנם, אבל זה ישר זורק אותי לבית של סבתא כי היו לה מליונים כאלה בבית. אז גם זה מבחינתי מחזק את הקשר לבית ולמשפחה.

ציטוטים:

"אנו כותבים לא כדי שיבינו אותנו, אנו כותבים כדי להבין" (ססיל דֵי-לואיס) – המשפט המקדים לספר.

"פרנץ מיכְל, שידע לסובב רגל שולחן כך שתחזיק מעמד מאה שנה, ידע לסובב גם את ראשה של ברברה, ואגב כך את ראשו שלו".

ציטוטים נוספים בבלוג:
www.koalablog.co.il

נ ח ל ה – מאת רוזינה ליפי

בשפה רהוטה וציורית מעבירה אותנו המחברת לכפר קטן באוסטריה, רוזנאו, לתקופת מלחמת העולם הראשונה, השנייה ושנים לאחר מכן, בה הגברים מהכפר יצאו למלחמות ורבים מהם לא שבו. הסופרת מרחיבה את סיפוריה על נשות הכפר. אותן נשים נחושות, המקדישות את חייהן למשפחה, להמשך השושלת ולנחלה המועברת מאב לבן, למרות האסונות הפוקדות אותן. אומנם פרק הזמן שבסיפורים משתרע על עשרות שנים, אך באותה סביבה ובאותו כפר הזמן עמד מלכת.

במהלך כל התקופה מלאכת הנשים נשארה כפי שהייתה: טיפול בבעלי החיים, חליבה, עשיית גבינות, יציאה למרעה, טיפול בכרי התבואה וכמובן, עבודות הבית. סודה של אישה, בנוסף לכל המטלות שהיא מבצעת, הוא מבחנה האמיתי בעשיית הגבינה שלה - מסו. קל להסתיר ליקויים בכל דבר שעשתה, אך לא תוכל להסתיר מסו שאינו טוב שיכול להיגרם מחסרונות רבים מאוד בעשייתו. ייתכן מאוד שבזכות מיומנותה, תזכה להיות אשת איכר.

כינויים ושמות ניתנו לאנשים ולמקומות המגורים – הנחלות – ונשארו כך לאורך השנים. שם הנחלה הוא כתובתה. די אם ציינת נחלת בנגט, מרפק מעוקל, טנה האנסו ואחרים, ידעת איך להגיע, אם ברגל אם בדהירה או במרכבה. ידעת במי המדובר, את שושלת היוחסין של אותה נחלה ואת כל הרכילות על בני המשפחה.

בעלי מלאכה נקראו על פי מקצועם והוצמדו אליהם גם אם הפסיקו את מלאכתם, כמו בונה העגלות ואשתו שנקראה בצמוד לכינויו - קטרינה של בונה העגלות וכן את מרי הזועפת של בונה העגלות. את מרטין כינו "הקטן של הסנדלר" עוד מהיותו תלמיד בית ספר ולא פסקו לכנותו כך גם בבגרותו.

כמובן שהזמן עמד מלכת בכל אותם נופי רכסים ונהרות זורמים, שנשארו תלולים, איתנים ושוצפים לאורך כל השנים. גם הם קיבלו כינויים שהיוו ציוני דרך לפיהם ידעו על המקום ואת הדרך להגיע אליו במידת הצורך: הידיים המתפתלות, רכסי האחות הראשונה, האחות השנייה, שלוש אחיות, העיקול הגדול ואחרים.

ציינתי בפניכם את כל הדברים שאהבתי לקרוא בספרה של רוזינה ליפי אך היו גם דברים שהפריעו לי:
הסופרת דוחסת בספרון קטן, 224 עמודים, תקופה ארוכה, יחסית, שישים ושמונה שנים, ומספרת לנו על הווי חייהם של דמויות רבות במיוחד השייכות לנחלה זו או אחרת. ההווי מתואר בפרקים קצרים במשך כמה דורות - מאם לבת, מסבתא לנכדתה ולשאר בני המשפחה המקורבים. ריבוי הדמויות ודחיסות החומר בקצרה, מקשה על הקורא להזדהות עם הדמות, לזכור אותה בהמשך ולשייכה לנחלה זו או אחרת.

למרות המגרעת, לדעתי, בלעתי את הספרון ביומיים ובסופו של דבר נשאר בזיכרוני את שאהבתי ושחלקם הבאתי בפניכם.

כשקראתי את הספר "הנערה מהדואר" של סטפן צווייג, נזכרתי בתיאורי הכפר הקטן שמתואר בספר נחלה של רוזינה ליפי. הדלות, החיבור האמיץ בין האדם למקום באופן שאינו יכול להיפרם. אמנם בנובלה של צווייג העיסוק הוא דווקא באפשרות להימלט מן החיבור הזה, ואילו בנחלה נפרסת עלילה שכל כלה הקשר העמוק של הנשים למקום הולדתן. הן נטועות בנופים ועיסוקן הוא תלוי המקום. בכל תקופה משתנה מעט אופי העיסוק שלהן אך בסך הכול הנשים הן אלה שמייצרות את הליבה של החיים בכפר הקטן. הן יודעות הכול על הכול, הן שונאות, אוהבות, בוכות וצוחקות, מתאוות ומקנאות, והגברים סובבים סביבן במעין מעגלים של עשייה , אך הן הכוח המניע את העולם. שווה לקרוא את הספר הזה ולו רק בשביל הפסקה הבאה: "אשת איכר לא יכולה להיות טובה יותר מהגבינה שלה; והגבינה שלה לא יכולה להיות טובה יותר מהמסו שלה. אפשר להסתיר לאורך שנים ליקויים רבים אחרים: את הלחם שלא תפח היא אולי תיתן לחזירה, ותגזור רקמה שלא צלחה לסמרטוטי ניקוי ותקבור בפינות האפלות של הגן ילדים שרחמה סירב להזין; בעלה לעולם לא ידע אם היא לא תספר לו. ... אבל אין לה לאישה מקום להחביא בו את הגבינה שלה. בעלה יוציא אותה מן המכבש ויניח אותה לפניה, והכיכר תספר כבר: אם מרקמה דל בסיבים, סימן שהמסו חלש; אם היא קשה מדי, הקום נשבר מוקדם מדי; אם היא רכה מדי, מי הגבינה לא נסחטו עד תום; אם היא גבשושית, הקום לא עשוי דיו; אם היא יבשה, קופתה מן החלב יותר מדי שמנת; ואם היא מעוטרת בשערה יחידה, לזה אין ולא יהיה שום תירוץ או הסבר. מגרעותינו - קוצר רוח, עצלות, חמדנות, רשלנות - כולן יוצאות לאור בדסקות העגולות הזהובות-חיוורות, באפלולית הלחה הצוננת של מרתף הגבינות. שם את מתייצבת מול פגמייך, מול עיניו הרואות של גבר שהוא ראשית כל איכר, ואולי, בהזדמנות אחרת, בעל". (עמ'89-90). במלים מועטות מציירת ליפי את עולמן של הנשים - וכיכר הגבינה כעין זכוכית מגדלת שבה נמדדים כל מעשיה של האישה. מעניין שגם השונה והזר מוצא מקום בתוך ליבותיהם של הנשים, הן חסות על האחר ומקבלות בהבנה את האחרת. לקרוא לאט ולתת לזמן להיות חלק מהתהליך. מובטחת הנאה.

ספר מקוטע, מפספס את העיקר וכתוב על נושאים שכאילו נמצאים על הירח.
הספר עוסק בכפר נידח באסטריה מסוף המאה ה18 (1878) ועד קצה המאה ה 20(1980).
הספר מתרכז באנשים, אבל הנסיון לכלול הרבה אנשים על תקופה ארוכה, מורח ומדלל בהכרח את התוכן.
ההתפרשות על שלוש חמולות בכפר מוסיפה לדילול.
הסופרת הרגישה בכך ולכן הוסיפה עצי יוחסין כדי להתמצא, אבל הם מגבירים את הבלבול.
שימו לב, התקופות כוללות שתי מלחמות עולם מהותיות,אבל בספר הדבר מתואר כאילו הכפר הוא עין כמונים של קישון, מדי פעם לוקחים בנים והם חוזרים בחלקים או שלמים, וכמו פרות עושים מו.. וממשיכים הלאה.
לא אנטישמיות,לא הערצה לקייזר שמתחלפת בהערצה לפיהרר.כלום.
העיקר מי התאהב במי, מתי ומדוע. ואיך הילדים.
היות ומדובר בתקופה ארוכה , יש קפיצות בזמן, כי הילדים גדלו כדי להתאהב.
בקיצור חבל"ז.
למה נתתי נקודה אחת? כי יש תיאור של חיים באלפים ובזה יש חן מסויים.