נ ח ל ה – מאת <mark>רוזינה ליפי</mark>

בשפה רהוטה וציורית מעבירה אותנו המחברת לכפר קטן באוסטריה, רוזנאו, לתקופת מלחמת העולם הראשונה, השנייה ושנים לאחר מכן, בה הגברים מהכפר יצאו למלחמות ורבים מהם לא שבו. הסופרת מרחיבה את סיפוריה על נשות הכפר. אותן נשים נחושות, המקדישות את חייהן למשפחה, להמשך השושלת ולנחלה המועברת מאב לבן, למרות האסונות הפוקדות אותן. אומנם פרק הזמן שבסיפורים משתרע על עשרות שנים, אך באותה ס

סיימתיאת הקריאה בספר מתוך תחושת התפעלות גדולה - " איך היא עשתה את זה?" איך הצליחה <mark>רוזינה ליפי</mark> להכניס סאגה משפחתית המשתרעת לאורך כ-70 שנה בתקופה הרת אסונות של שתי מלחמות עולם בספרון קטן של 220 עמודים? בשביל זה צריכים כישרון ג-ד-ו-ל. את משא הסיפור נושאות הנשים שמצליחות לשמור על שפיות ויציבות במשפחתן ונחלותיהן בזמן שהגברים שלהן ,בנים, אחים בעלים וקרובים אחרים נהרגים או נפצעים אנושות במלחמות האיומות ה

כשקראתי את הספר "הנערה מהדואר" של סטפן צווייג, נזכרתי בתיאורי הכפר הקטן שמתואר בספר נחלה של <mark>רוזינה ליפי</mark>. הדלות, החיבור האמיץ בין האדם למקום באופן שאינו יכול להיפרם. אמנם בנובלה של צווייג העיסוק הוא דווקא באפשרות להימלט מן החיבור הזה, ואילו בנחלה נפרסת עלילה שכל כלה הקשר העמוק של הנשים למקום הולדתן. הן נטועות בנופים ועיסוקן הוא תלוי המקום. בכל תקופה משתנה מעט אופי העיסוק שלהן אך בסך הכול הנשים הן א

זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, בין הספר הזה לביני. בתחילה אפילו הכימיה לא היתה מי יודע מה, ויותר מפעם אחת חשבתי לנטוש. נדרש ממני מאמץ מסויים כדי שאתחבר אל הספר הזה. ואני בכלל לא מאמינה ב"לעבוד על היחסים". לדעתי קשרים המצריכים "עבודה" עליהם אינם מצדיקים את הטירחה. אבל נתי ק. המליצה עליו (תודה!), אז חשבתי שחייב להיות בו משהו, והמשכתי. ולאט לאט עמדתי השתנתה. לא אהבה גדולה והתמכרות, כמו שאני מחפשת בספרים

זהו ספר קטן על נשים חזקות. בנות ואמהות, רעיות ואלמנות, אחיות וגיסות, עקרות בית ואיכרות, פקידות דואר ומורות, משכילות וכאלה שלא יודעות קרוא וכתוב, אך כולן מעניינות ונחושות בדרכן. כפר רוזנו שוכן באלפים האוסטריים, מנותק כמעט מהקשר עם העולם החיצון וכולם בו מכירים זה את זה, כולם קשורים זה לזה דרך קשרי דם או קשרי נישואין.
אין כאן אפוס רחב החוצה יבשות, אלא סיפורים קטנים על נשים גדולות מהחיים שחיות במקום

- אז תגידי, את זוכרת את הבדיחה על האיש שקרא ספר טלפונים ואז אמר שהוא עם "יותר מדי דמויות ופחות מדי עלילה"? אז איך היא הולכת?
- בדיוק כמו שאמרת.

זאת בדיוק ההתרשמות הראשונית מהספר הזה. פחות מדי עלילה, שמתפרסת על יותר דמויות. לראייה - רשימת השמות והשושלות בסוף הספר. רצוי לדעת שהיא קיימת ולהעיף אליה מבט מדי פעם. כפר קטן ונידח, שלוש משפחות מתוכו, וסיפורים קצרים שבמוקד של כל אחד מהם דמות נשית אחת מה

המסקנה הברורה ביותר, בסופו של הספר, מהי ערכה של נחלה.
המילה עצמה יכולה לסמל כל-כך הרבה בעיני אחד, וכלום בעיני אחר,
נחלה היא לא רק פיסת אדמה, מרעה, או תבואה, נחלה היא גם המקום ממנו הגעת, בית, אנשים הגדלים מסביבך, נחלה היא המורשת שהותירו לנו וזו שאנו מותירים אחרינו.

הספר בנוי בצורה מקסימה, ואיפשהו באמצע נזכרתי ב"מאה שנים של בדידות", ציר מרכזי אחר שסובב על פני דורות, אני חושבת, במבט לאחור, שזה

אמרו חז"לינו,"ביתו- זו אשתו".
החיים השלווים בכפר הציורי רוזנאו, עוברים טלטלות רבות לאורך כמעט מאה שנה (המסופרות בספר), אך הדבר שמייצב ומחזיק את חיי הכפר הוא לא הגברים, בעלי התים והמשקים, אלא נשותיהם ובנותיהם.
הנשים והנערות, המובילות את העלילה ואת הגברים סביבן, יפיפיות. הן חיות את חייהן בסבלנות והתמודדות של עוצמה, שנובעת (לדעתי) מרגשות של: אהבת אם לילדיה, כמיהה לסליחה ורצון לסלוח, תשוקה לאהבה או

לא יעזור, בסופו של דבר איכשהו יוצא שאנחנו המין החזק. אולי לא השתתפנו במלחמות ולא איישנו טנקים אבל גם להישאר מאחור זה לא פשוט. יש הרבה דברים שצריך לטפל בהם – המחלבה, השדות ובאופן כללי – לדאוג לנחלה שלך. תראו לי גבר אחד שיצליח לעשות כל כך הרבה דברים במקביל ובסופו של יום עוד להניח צלחת מרק חמה על השולחן ועדיין לחייך.

אז כפי שכבר הבנתם (והבנתן) מדובר על ספר של נשים. נשים והנחלה שלהן, הבית שלהן, חלק