ביקורת ספרותית על ג'ו ספידבוט מאת טומי וירינחה
ספר מעולה

---

לאחרונה הייתי במסיבה.אני לא נוהג לפקוד מסיבות,כי מסיבות בכלל ומסיבות נוער בפרט עוסקות בשני דברים-ריקודים ואלכוהול.אני וריקודים נפרדנו אי שם במסיבת הסיום של כיתה ו' לאחר ריקוד עילג במיוחד של כיתתי לצלילי שירו של יהורם גאון "לחיי העם הזה".ואלכוהול? טוב,בתור תלמיד מגמת מדעי הרפואה ומתנדב במרפאת מכבי,סביר להניח שאלכוהול ואני לעולם לא נהיה חברים טובים. אחרי שקוראים שלוש פעמים את המצגת של משרד החינוך "אלכוהול והשפעתו על המוח",משהו בסוף נכנס ומחלחל.אז איך מצאתי את עצמי בסיטואציה הזאתי? טוב,לחברה טובה הייתה מסיבת יום הולדת,ולפי כללי הנימוסים האירופאיים שלי (אני מאשים את החינוך הפולני שלי בזה)-"אם לחבר\ה יש מסיבת יום הולדת,מן החובה היא לבוא".אז כן,הלכתי למסיבה.
קודם כל אבאר ואומר שבעיר הולדתי המהוללת פתח תקווה (שזוכה בזמן האחרון לכותרות "מהללות" במיוחד שעושות חשק לגור פה),אין בדיוק מועדונים.אז מה עושים? מסיבת טבע.רק שאין פה טבע,אז זה בחורשה נטושה אי שם בין צומת ירקונים לכביש חוצה שומרון.אחרי נסיעה בכבישים צדדיים הזויים עם הרבה בורות מגיעים סוף סוף לאתר הנכסף-קרחת יער באמצע שום מקום,הירקון זורם ליד ומסביב זבל.ממש פסטורלי.
כמו כל בליין (לא) מנוסה,אם אמרו להגיע בתשע-זאת אומרת שהתכוונו בעשר.אז הגעתי בעשר,שילמתי 50 ש"ח כניסה (בכל זאת צריך לכסות את העלויות פה),ונכנסתי לתוך העולם המוזר שנקרא "מסיבת נוער".
כפי שציינתי לפני כן,אני ורחבת הריקודים לא נפגשנו עוד.במקום זה ישבתי לי בצד על אבן (כמובן שאין כיסאות,יפגום באווירת הטבע) ובחנתי את הסביבה.חשבתי לעצמי,"וואו,אני ממש כמו עמוס עוז שכתב בסיפור על אהבה וחושך שהוא היה נוהג לשבת בצד ולהמציא סיפורים על אנשים,רק שבמקום להמציא סיפורים אני בוחן את הסיטואציה כמו פסיכיאטר מנוסה".ולהלן ההבחנות:
-משום מה בני נוער חושבים שאלכוהול הוא איזו תרופת פלא,כי אחרת אני לא מוצא סיבה טובה יותר לכמויות שהם צורכים את האלכוהול.מקורות פנימיים סיפרו שהיו 23 בקבוקי וודקה,ותוך שעתיים נגמר הכל.
-ככל שהערב מתקדם,המוזיקה הופכת ליותר ויותר פשוטה.כלומר,אם התחלנו את הערב במוזיקה שממש מורכבת ממילים ומלחן,אז בסוף הערב נשמע פשוט טראנס שאני בספק אם עונה להגדרה של מוזיקה.
-ככל שהערב מתקדם גם אנשים מתחילים להיות יותר משוחררים,לדעתי בהשפעת האלכוהול.לאט לאט חולצות יורדות (של הבנים.עד עכשיו זה חידה בעיניי למה היה צורך להוריד חולצה,במיוחד שהיה 18 מעלות),וההתנהגות הופכת למתירנית במיוחד (אבוי לחסודים שבינינו!).ממקומי ליד היציאה ראיתי שיירות של בחורים ובחורות עוברים יד ביד (טוב,לא שיירות.איזה 4 זוגות) והולכים למחבוא אי שם בחורשה.
-ממבט מהצד,כל הריקודים נראים טיפשיים במיוחד.זאת אומרת,בכלל לא מדובר בריקוד.ריקוד,כמו בלט,ולס ופלמנקו אני מסוגל להבין,צירופים של תנועות מתואמות משולבות עם קואורדינציה ותיאום עם המוזיקה נקראים ריקוד,אבל לקפוץ במקום ולהזיז את הידיים מצד לצד לא עונה על ההגדרה של ריקוד.
-השילוב של התנועות המשוחררות,יחד עם המוזיקה הרועשת ("למה כל כך חזק?!",זעקה הנפש הפולנייה שבי),יוצרים מראה של,טוב,כאילו הנערים עסוקים באיזה ריקוד פגאני לאל הגשם,בתקווה שיביא עלינו ברכה ולא תהיה שנה שחונה.הגופות החצי עירומים והחולצות שנקשרו כבנדנה,בשילוב עם קריאות "אה או אה או" תרמו במיוחד ליצירת הרושם המצטבר הזה.
-אפשר לדעת עד כמה מישהו חשוב לפי כמות המשלחות שמגיעות אליו בניסיון לשכנע אותו להצטרף לריקוד.אליי הגיעו 5 משלחות כאלו.מאוד מייאש לסרב בכל פעם (כמובן שלא יכולתי לספר את הסיפור על הסלידה שלי מריקוד,גם ככה לא שמעו כלום,באדיבות המוזיקה המשובחת שרעמה ברמקולים).

רגע,רגע,אני יודע מה אתם חושבים."איך לעזאזל המצב המשעשע הזה בכלל קשור לספר?".טוב,אז "ג'ו ספידבוט" עוסק בדיוק בזה.פרנסי הוא נער,כמו כל הנערים,אבל בחוסר מזלו הוא נכה עקב תאונה.ילדים,הידועים כעם אכזר,מתנכרים לו ומתעלמים ממנו.למרות שבהמשך השנים הוא מצליח לרכוש מעגל חברים מצומצם (שכולל את ג'ו ספידבוט עליו נקרא הספר),הוא רוב הזמן לבד.הוא מנהל יומן בו הוא כותב את קורות עיירתו ותושביה.בתור אחד שנשאר תמיד מחוץ לעניינים,יש לו הזדמנות לבחון את הדברים מבחוץ ובצורה אובייקטיבית.פרנסי ממלא יומנים,92 במספר,בתקווה שמישהו יבוא ויקרא אותם יום אחד.ג'ו הוא זה שמוציא את פרנסי מתהום הנשייה והשכחה ועוזר לו להפוך לפעיל בחיים שלו,לא עוד להיות פסיבי.הם יוזמים תוכניות הזויות,כמו לבנות מטוס (ילדים בני 14 יש להזכיר),להשתתף בתחרויות להורדת ידיים ולהשתתף במירוץ פריז-דקאר.את כל התוכניות האלו,אציין ואומר,הם מגשימים,בעיקר בזכות ג'ו שמונע במין כוח רצון על טבעי.באנגלית אומרים "when there's a will there's a way",וג'ו הוא בדיוק כזה.לא מעניינים אותו פרטים שוליים כמו מאיפה להביא חלקים למטוס,איך נבנה אותו,לפי איזה תרשימים,ועוד הרבה שאלות שהיו עולות לכל אדם שפוי כשהוא מנסה לעשות את המעשה הבלתי שפוי של בניית מטוס לבד.אבל ג'ו עושה את זה,איכשהו.הספר מסתיים במין סוף חצי פתוח חצי סגור.כאילו הכול טוב,אבל לא.

אז האם אני ומסיבות ניפגש שוב פעם? אולי כן,אולי לא.ברוח ג'ו ספידבוט אסיים ואומר,שהכול חוויה,גם טוב וגם הרע.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על ג'ו ספידבוט