ביקורת ספרותית על ג'ו ספידבוט מאת טומי וירינחה
ספר בסדר

---

ג`ו ספידבוט / טומי וירינחה


הוצאת מחברות לספרות

שנת הוצאה 2009

מתרגמת (מהולנדית) : ענבל זילברשטיין

302 עמודים


הספר הזה משקף בעיני את מהותה של האמרה המפורסמת, העיקר הכוונה. כי מצד אחד, יש לנו פה סיפור מנקודת מבט מנצחת, סיפור התבגרות של ילד בן 14, נכה בכיסא גלגלים וחסר כל אפשרות לדיבור, בעיירה מנומנמת. אל העיירה מגיע בסערה ילד ושמו ג`ו ספידבוט, ומשנה את כל הלך החיים שם. הילד מתחבר לצד הפראי של פרנסי, הדובר, ומנקודת מבטי לפחות, גם משלים אותו.



"פרנסי בן הארבע-עשרה מתעורר לאחר 200 ימים שבהם שכב בקומה בעקבות תאונה. הוא אינו מסוגל לדבר, אלב מוחו צלול, והוא כותב מעין יומן על קורותיהם של תושביו החדשים של הכפר שבו הוא גר: פי ג´יי היפהפייה, מושא הפנטזיות של כל הבנים, וג´ו ספידבוט, שבו ביום שעבר לכפר שכל את אביו לאחר שהמשאית שבה נהג נכנסה בבית. ג´ו, שאהבתו לניסויים מאתגרים ולפצצות מפיחה חיים בכפר המנומנם לומרק, הופך לגיבור האישי של פרנסי ובעצם, למי שמחזיר אותו לחיים." (מתוך גב הספר)



הספר מלא באבחנות דקות וחדות, משפטים מצחיקים ואמרות זהב. אבל משום מה הוא פשוט לא מצליח להתרומם. חסר בו משהו, הדבר שמרתק את הקורא לסיפור, לא מניח לו להזיז את עיניו מהכתב. ובתרגום חופשי למילה עממית יותר, רובו של הספר, משעמם. זהו אינו שעמום רגיל, שגורם לך להעיף את הספר מחלון הקומה השלישית מרוב חוסר התרחשויות. זה השעמום שלא נותן לך תמריץ להמשיך בקריאה, לאחר שסיימת פרק. הקריאה עצמה פחות משעממת, אבל כשאתה לוקח את הספר ביד, משום מה יוצאת מפיך אנחה.



ובכל זאת, שווה לנסות ולצלוח את מחסום מאת העמודים ולראות אם הסיפור מתאים לך בכל זאת. אני פחות אהבתי, בגלל השעמום בהתחלה וסצנות המין הרבות והמיותרות בסוף, אבל השבחים שעל כריכת הספר טוענים אחרת.





"היא אוהבת אסונות כמו שהיא אוהבת עוגיות עם הקפה." (תיאור אמו של פרנסי)



"המילה היא רק בהמת משא שנושאת על גבה בכל פעם משמעויות חדשות."



"`איתן אני בונה את הסירה שלי`, אמר וזקר עשר אצבעות באוויר. ואז הצביע על ראשו. `זה בשביל השגיאות.`" (ציטוט מפי הדמות המכונה `אבא אפריקה`)



דור



12.09

» ביקורות נוספות של shortcuts
» ביקורות נוספות על ג'ו ספידבוט