“נדמה לי שמה שהכי מעצבן נשים, בייחוד כאלה שיש להן מודעות נשית-פמיניסטית גבוהה, זה ש"מסגבירים" להן משהו. טון ידעני, טיפה פטרנליסטי, יעיף להן ת'פיוז עד לקומה שלישית. זה לא משנה אם זה משהו על פוליטיקה, מטבח, פילוסופיה או טכנאות שיניים. לפעמים, מספיק שיהיה שם גבר (כבר טעות) שינסה להעביר (או-או) איזו נקודה (מתנשא מסריח), והוא שם את נפשו בכפו. ראיתי את זה קורה, בפייסבוק, בפורומים, אפילו ברחוב. אי אפשר להציף באמת את העניין הזה. נשים סובלות מהסגברה, וגברים סובלים מכך שהם כבר לא יכולים להסביר שום דבר. גם אם הם מה-זה רגישים, ושצריך, מה לעשות, להסביר לה בטלפון איך לחבר את הסטרימר לטלוויזיה בסלון. אז מישקה (השם הזה. אל תתחילו) בן-דוד מספר לנו סיפור. בשביל האליבי, הוא מתחיל אותו במכתב כתוב היטב שכותבת אישה שעוזבת, מסתגבר, את בעלה האל"מ הקרייריסט (צודקת! שיידע לו! גו גירל!) כי נמאס לה לראות אותו פעם בשבועיים והוא אוהב את הג'יפ שלו יותר ממנה (למרות שהסקס, היא מודה בעצמה, משובח. אבל מה הוא חושב לעצמו? שסקס זה הכול?). אח"כ מתחיל שאר הספר, שאותו מספר בגוף ראשון האל"מ הנעזב. והסיפור, בסך הכול, לא רע. פשוט. הוא עוזב את הצבא, ומתחיל (באיחור אופייני לגברים) להגשים את חלומה של פרודתו. הוא מרים חוות סוסים, מבלה עם ילדיו, וחושב המון מחשבות פילוסופיות. רק מה, מסגביר. הכול. כי הוא אמנם איש צבא לשעבר, אבל הוא רגיש, ומסוקס, וכמה שאשתו תחזור אליו (לא אשתו! בת הזוג לשעבר!). יש לו הרבה מחשבות (לא לאל"מ, אני חושד. למישקה). ואת המחשבות האלה הוא תופר בתפר גס במיוחד לתוך הסיפור. מחשבות על זכרים, נקבות, ביולוגיה, פילוסופיה, זן, אמנות אחזקת הסוס, סוגי טפיפות ודהרות, סקס, שאיפות, הגשמה עצמית, יו ניים איט. כולם כולם נכנסים לסיפור, לא כבדרך אגב, מוטמעים בתיחכום בתוך שטף תודעה מרובד. יותר כמו משהו שהיית מקבל אילו ראיינת ביולוג, פסיכולוג ומדריך-זן על תפיסותיהם לגבי החיים ומשמעותם, וכותב את הראיון בצורה של דיאלוג בין איש לאחיו, למשל. וכל זה כתוב בעברית יפה, אמנם, אך במשלב שפה גבוה בשתי דרגות ממה שהיה ראוי לספר כזה. אני לא יכול להאמין לאל"מ שכותב, ועוד בגוף ראשון, שבתו "ניעורה" מאוחר. למי הוא מדבר? למה הוא כותב ככה? זה כמו שוטרים סמי-ערסים שמתראיינים לטלוויזיה ומדברים בשפה שהם שומעים מיונית לוי ("שמעתי רחשים מחדר המגורים?" רילי?). זה לא עד כדי כך גרוע. באמת. הספר כתוב טוב. ויש בו רעיונות מעניינים. אבל הוא נורא, נורא דידקטי. כאילו, סבבה, תכניס את הרעיונות שלך. אבל לא את כולם, ולא באופן כל כך שקוף. וראבק, אל תסגביר. גם גברים מתבאסים מזה. ****”

“הביקורות שקראתי כאן הכינו אותי לכך, שלא מדובר בספר מתח (כמו מרבית ספריו האחרים של המחבר), וממילא לא חשתי אכזבה מכך שאינו כזה (ובהחלט אוהב אני לקרוא ספרי מתח מדי פעם). משוחרר מציפיות כאלה, גליתי ספר שבעיני הוא ממש טוב. אומנם לא חמישה כוכבים (כי זה לא ספר ברמה של דוסטוייבסקי או תומאס מאן), אבל ספר שיש בו מכל טוב: גם עלילה, שאותי לפחות היא רתקה, וגם שימוש נאה בה לצורך הצגה (חלקה בצורה מפורשת וחלקה בצורה מפורשת פחות) של סדרת בעיות מענינות הנוגעות לחיים, לאהבה ולמוות (כשם ספרו ההגותי של בן דוד, שיש לי עתה חשק וכוונה לקרוא). בסיום קריאת הספר מצאתי עצמי מהרהר בו רבות, ובעיקר תוהה אם הבחירה שבחר גיבור הספר בסופו הייתה אכן הבחירה הנכונה, ומה בוחר הייתי אני במצבו. (למעונינים במתח: אכן הייתי מתוח הן בקשר לשאלה בדבר הבחירה, והן בקשר לתוצאות מרוץ הסוסים המתרחש באחד מפרקיו האחרונים של הספר.) מה עוד אפשר לבקש? בקיצור: מומלץ!”

“אגדה של ספר! ספר ישראלי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו!!! אני קראתי אותו בשקיקה ובצימאון לעוד!!! זהו סיפור מקסים כמו שאומרים החברי: " מ ש ל נ ו " . אותי הוא תפס באמצע ספר אחר שכבודו של אותו ספר מונח במקומו. פשוט התחלתי פרק ראשון ולא הצלחתי להניחו מידיי. כמו שאומרים אנשי הספרים: "הספר תפס אותי" במקרה הזה גם אני תפסתי אותו. הספר נקרא "סוף המרוץ" ואין שם מתאים ממנו כולל הציור שנבחר לכריכה על הרקע הירוק- הצבע האהוב עלי, הצבע של הטבע, שמשתלב בפרוזה המקסימה והלירית הזו. הסכמתי וגם כאבתי את כאבי הבדידות של גיבור הסיפור, הרצון להיות שותף עם גידול הילדים וכאבי הנטישה. זה לא פשוט כלל וכלל. הכתיבה של מישקה בן-דוד זורמת, מרתקת, יפה, קולחת ועשירה. בחירת הסוסים המרוץ וסוף המרוץ הם רעיון מעולה למטאפורה ולמסר שמישקה בן-דוד מעביר לקורא בספור הנוכחי. לכל התחלה יש גם סוף וגם כאן יש סוף. תיאור בעה"ח והנופים הכפריים הוסיפו בעיני קורטוב מקסים לפרוזה הזו. הסיפור מתחיל בפרולוג של תמי ומסתיים באפילוג של יותם. אהבתי את המעגל הסגור הזה והוא התאים לסיפור הזה. מישקה בן דוד, שאפו! רעיון מקסים להתחלה וסיום של סיפור. כל הנובלה מסופרת על ידי יותם למרות שאת הספר מתחילה תמי באפילוג. תמי מכנה את יותם כבעל דו- שבועי ואבא של סופי שבוע. לזוג שני ילדים בתיה ובן. תמי מאסה בחיים הללו ומחליטה לעזוב את הקן. ציטוט עמוד 02 : "אל נא תחפש אותי, יותם, אם אלך אל נא תצא אחרי ואל נא תכעס. איני יודעת אותך בזעמך ואולי אתה עייף מכדי לכעוס, מכדי לחפש. קשה לי מאוד. אולי בעוד ימים אשוב: אולי בעוד שנים. התקבלני?" יותם שירת בצבא הגנה לישראל. הם הכירו כשיותם היה קצין הדרכה ותמי משקי"ת חינוך. כשהאהבה פרחה הם התמזגו לזוג. במערכת הנישואין התגלו אט אט סדקים. יותם התקדם במסלול הצבאי והיה למפקד חטיבה, שירת בצפון הארץ, הגיע הביתה לסופי שבוע בלבד ולגיחות ומאידך, תמי התקדמה במסלול האזרחי כפסיכולוגית. המציאות הנוכחית גרמה לתמי לבנות סביבה חברה של פסיכולוגים וחיים עצמאיים ונפרדים מיותם. גם יותם בנה לעצמו מסלול חיים צבאי. כשהמשפחה החלה להתרחב והצטרפה אליהם בתיה, תמי ויותם מחליטים לעבור למושב ולגדל את ילדיהם באווירה כפרית. מה שתאם לחלומה הרטוב של תמי: להקים חוה טיפולית עם פינת ליטוף ואורווה עם סוס מאולף. השרות בפיקוד צפון כסגן מפקד אוגדה, לא הותיר ליותם הרבה זמן להקדיש למשפחה ואט אט, יותם החל להרגיש כיצד הוא "נפלט" מהמשפחה ומפספס את חווית החינוך, גידול הילדים וההורות. ההרגשה של בית שהייתה ליותם בסופי שבוע לא עלתה בקנה אחד עם הרגשות של תמי. משהוצע ליותם לשמש בתפקיד מפקד אוגדה בצפון הוא מחליט לפרוש אבל תמי לא המתינה...ציטוט מעמוד 20 : "השעה הייתה שש ושלושים בבוקר כשיצאתי מלשכתו. האבן שעל לבי נגולה משקיבל את עזיבתי בהבנה, ומיד התקשרתי אליה. בבית לא הייתה תשובה. התקשרתי שוב אחרי הצהריים, ושום לפנות ערב, ושוב מאוחר בלילה ולא הייתה תשובה. עוד בטרם הצלחתי לבשר לתמי על פרישתי, החליטה היא על הפרישה שלה." יותם הרגיש כמו טוראי אחרי שתמי עזבה הבית. ציטוט עמוד 23 : "ככל שחלפו הימים ותמי נותרה בשלה, הכעס והעלבון גברו. אדם שאשתו עוזבת הוא קולונל שהורד לדרגת טוראי." בעקבות כך השמחה נדדה מחייו של יותם. ציטוט עמוד 20 : "שמחה שבעבר אפילו לא ידעתי שהיא נמצאת, אבל כשהלכה לא חשתי בחסרונה." יותם מחליט להקים אורווה ובכך לרצות את תמי )למרות שתמי כבר פָּרְשָּה כְנָּפַיִם(. הוא מלקט סוסים, מלמד את ילדיו לרכב על הסוסים, אפילו פותח פנסיון לסוסים, מקדיש זמן רב לילדיו, מבלה עימם ותוך כדי כך עושה מסע עמוק לנפשו פנימה. שאלות פילוסופיות על מהות החיים והמשפחה החלו להעסיקו. הוא כואב את לכתה של תמי ציטוט מעמוד 003 : "אני בוחר בתוגה הזו. אני רוצה לכאוב את לכתה של תמי." המשפחה הפכה ליותם הדבר הכי חשוב ויותר חשוב מהגשמת הקריירה. המסקנה הזו גרמה לו תחושת החמצה... חבל שרק עכשיו, האם זה לא מאוחר מידי להחזיר את תמי? האם התיקון שיותם מנסה לעשות ירפאו את הכאב והעלבון? רוני-אח של יותם שב לאחר 01 שנות רוחניות במזרח עם כוונות לפתוח קליניקה לריפוי טבעי. רוני שונה מאוד מאחיו יותם. רוני מחובר לחיות, לטבע, נופים, לתורות הרוחניות והמיסטיות של המזרח לעומת יותם –איש של משימות צבאיות, מכונות, טנקים וספרי מדע. השוני גרם לא פעם לויכוחים בין האחים. ציטוט עמוד 31 : "אתה בטוח שזה מסתדר עם הבודהיזם שלך? זן-בודהיזם זה לא מדיטציה ושלווה?" מישקה בן דוד משתמש במטאפורות של הטבע... אהבתי במיוחד את הקטע של אהבת הסוסה לסייחה וצרחות השבר בעת שהסייחה נמסרה. הקטע הזה גרם לי ללחלוחית בעיניים. כל הסיפור עוסק באסכולות פילוסופיות, במערכות חברתיות, זוגיות, הורות, חינוך, אהבת הזולת, חשבון נפש, הישרדות, תחרותיות, נקמנות מתוך התגוננות, קרייריזם, תחושות של ריקנות, בדידות, בגידות, מהות החיים, המוות, השגת המטרה והריסון לאחר השגת המטרה, סימביוזת למיניהן ותכלית היקום בכלל. בתקופת "הלבד" היו ליותם פה ושם מערכות יחסים ומידי פעם טבל בצוף החיים ופרח )ביטוי מתוך הסיפור( עד שפגש את "אורכידיאה השחורה". )לא לחינם מישקה בן דוד בחר בשם הזה שהוא סחלב נדיר-אהבתי את בחירת השם(. מי ניצח בסוף המרוץ? זן הרציונליזם או זן הבודהיזם? האם אנחנו עושים דברים כדי למצוא חן בעיני האחר או כדי שמישהו ימחא לנו כפים? האם תמיד צריך לצאת למסע ייסורים כדי להתוות את הדרך הנכונה לך? האם נדע אי פעם לדרג את היכולות בהתאם לעוצמתן נכון? מסיימים את הספר עם שאלות וזה מצוין והתשובות... אולי ולא בטוח שהתשובות יימצאו עם סיום קריאת הסיפור הזה. הספר הזה מקבל אצלי המלצה רותחת!!! שאפו למישקה בן-דוד שגמר לי את הסוף שבוע. תודה לך מר מישקה בן דוד! לי יניני”

“קראתי את הספר בשקיקה מוקפצת, חלק מהזמן, התרגשתי, הייתי עם יותם בחיפושיו ותשוקותיו. בחלק אחר דהרתי על בולדרים ודרכי השתבשה. המוטיב הרגשי שלי שמצאתי בספר לקוח מספר ויקרא פרק י"ט פסוק י"ט"בהמתך לא תרביע כלאיים שדך לא תזרע כלאיים ובגד כילאיים לא יעלה עליך". בעצם הספר הזה מורכב משני חלקים ברורים: יותם, מפקד אוגדת שיריון, נעזב על ידי אישתו תמי ביום שהחליט לוותר על הקריירה הצבאית המבטיחה שלו. כאן מתחיל סיפור התארגנות שלו וילדיו, בתיה ובן לחיות בצורה מפוצלת. הוא מנסה לממש חזון של אישתו לחוות רכיבה על סוסים ומצליח מאוד. לתוך זה נכנס האח, בעל רקע בתורת הזן ובעל ניסיון ברכיבה על סוסים. חלק זה המהווה עיקרו ורובו של הספר מבחינה כמותית ואיכותית, כתוב נפלא. כל ספקטרום הרגשות והשלבים של פרידה /אבל מוצג כאן בצורה מרגשת כישרונית ושווה קריאה. גם הסיום מיוחד, ריאלי בנוי יפה ,אינו שמלצי ובעיקר מרגש. האח המופיע ומשתתף בחלק זה, משתלב היטב בסיפור. אם העלילה היתה נבנית רק סביב זה, היה מגיע לספר ציון גבוה מחמש. אני שפוט קצת של מישקה בן דוד ובא על שכרי בספרות טובה. אלא מאי.. הכותב החליט להכניס פילוסופיה של זן ופילוסופיה אחרת שאיני יודע מקורה בין הפרקים הנפלאים. הפילוסופיה לא מוגשת בכפית אלא באת חפירה או קילשון כפי שנותנים מזון לסוסים. היות והיא ממש תקועה בפרקים נפרדים ( שחלק מהם נראה משולב בצורה מלאכותית מאוד), עשיתי ניסיון לקרוא את הרצף בדילוג והתוצאה מקסימה. לא יודע מדוע טולסטוי מסוגל לכתוב "מלחמה ושלום" להכניס בתוכו פילוסופיה בלי לתת הרגשה של אילוץ לקורא. בכלל אני חושב על "הצהרת מונרו" לספרות והיא: הספרות אינה פסיכולוגיה ולא פילוסופיה, על הסופר לכתוב ספרות בלבד. לא לחינם התורה מציגה בספר ויקרא איסור שעטנז ככלאיים במובן הרחב יותר שלו. בקיצור מציע לקרוא את הספר ולבצע דילוג מעל פירקי הפילוסופיה. הוא שווה קריאה.”

“נדמה לי שמה שהכי מעצבן נשים, בייחוד כאלה שיש להן מודעות נשית-פמיניסטית גבוהה, זה ש"מסגבירים" להן משהו. טון ידעני, טיפה פטרנליסטי, יעיף להן ת'פיוז עד לקומה שלישית. זה לא משנה אם זה משהו על פוליטיקה, מטבח, פילוסופיה או טכנאות שיניים. לפעמים, מספיק שיהיה שם גבר (כבר טעות) שינסה להעביר (או-או) איזו נקודה (מתנשא מסריח), והוא שם את נפשו בכפו. ראיתי את זה קורה, בפייסבוק, בפורומים, אפילו ברחוב. אי אפשר להציף באמת את העניין הזה. נשים סובלות מהסגברה, וגברים סובלים מכך שהם כבר לא יכולים להסביר שום דבר. גם אם הם מה-זה רגישים, ושצריך, מה לעשות, להסביר לה בטלפון איך לחבר את הסטרימר לטלוויזיה בסלון. אז מישקה (השם הזה. אל תתחילו) בן-דוד מספר לנו סיפור. בשביל האליבי, הוא מתחיל אותו במכתב כתוב היטב שכותבת אישה שעוזבת, מסתגבר, את בעלה האל"מ הקרייריסט (צודקת! שיידע לו! גו גירל!) כי נמאס לה לראות אותו פעם בשבועיים והוא אוהב את הג'יפ שלו יותר ממנה (למרות שהסקס, היא מודה בעצמה, משובח. אבל מה הוא חושב לעצמו? שסקס זה הכול?). אח"כ מתחיל שאר הספר, שאותו מספר בגוף ראשון האל"מ הנעזב. והסיפור, בסך הכול, לא רע. פשוט. הוא עוזב את הצבא, ומתחיל (באיחור אופייני לגברים) להגשים את חלומה של פרודתו. הוא מרים חוות סוסים, מבלה עם ילדיו, וחושב המון מחשבות פילוסופיות. רק מה, מסגביר. הכול. כי הוא אמנם איש צבא לשעבר, אבל הוא רגיש, ומסוקס, וכמה שאשתו תחזור אליו (לא אשתו! בת הזוג לשעבר!). יש לו הרבה מחשבות (לא לאל"מ, אני חושד. למישקה). ואת המחשבות האלה הוא תופר בתפר גס במיוחד לתוך הסיפור. מחשבות על זכרים, נקבות, ביולוגיה, פילוסופיה, זן, אמנות אחזקת הסוס, סוגי טפיפות ודהרות, סקס, שאיפות, הגשמה עצמית, יו ניים איט. כולם כולם נכנסים לסיפור, לא כבדרך אגב, מוטמעים בתיחכום בתוך שטף תודעה מרובד. יותר כמו משהו שהיית מקבל אילו ראיינת ביולוג, פסיכולוג ומדריך-זן על תפיסותיהם לגבי החיים ומשמעותם, וכותב את הראיון בצורה של דיאלוג בין איש לאחיו, למשל. וכל זה כתוב בעברית יפה, אמנם, אך במשלב שפה גבוה בשתי דרגות ממה שהיה ראוי לספר כזה. אני לא יכול להאמין לאל"מ שכותב, ועוד בגוף ראשון, שבתו "ניעורה" מאוחר. למי הוא מדבר? למה הוא כותב ככה? זה כמו שוטרים סמי-ערסים שמתראיינים לטלוויזיה ומדברים בשפה שהם שומעים מיונית לוי ("שמעתי רחשים מחדר המגורים?" רילי?). זה לא עד כדי כך גרוע. באמת. הספר כתוב טוב. ויש בו רעיונות מעניינים. אבל הוא נורא, נורא דידקטי. כאילו, סבבה, תכניס את הרעיונות שלך. אבל לא את כולם, ולא באופן כל כך שקוף. וראבק, אל תסגביר. גם גברים מתבאסים מזה. ****”

“הביקורות שקראתי כאן הכינו אותי לכך, שלא מדובר בספר מתח (כמו מרבית ספריו האחרים של המחבר), וממילא לא חשתי אכזבה מכך שאינו כזה (ובהחלט אוהב אני לקרוא ספרי מתח מדי פעם). משוחרר מציפיות כאלה, גליתי ספר שבעיני הוא ממש טוב. אומנם לא חמישה כוכבים (כי זה לא ספר ברמה של דוסטוייבסקי או תומאס מאן), אבל ספר שיש בו מכל טוב: גם עלילה, שאותי לפחות היא רתקה, וגם שימוש נאה בה לצורך הצגה (חלקה בצורה מפורשת וחלקה בצורה מפורשת פחות) של סדרת בעיות מענינות הנוגעות לחיים, לאהבה ולמוות (כשם ספרו ההגותי של בן דוד, שיש לי עתה חשק וכוונה לקרוא). בסיום קריאת הספר מצאתי עצמי מהרהר בו רבות, ובעיקר תוהה אם הבחירה שבחר גיבור הספר בסופו הייתה אכן הבחירה הנכונה, ומה בוחר הייתי אני במצבו. (למעונינים במתח: אכן הייתי מתוח הן בקשר לשאלה בדבר הבחירה, והן בקשר לתוצאות מרוץ הסוסים המתרחש באחד מפרקיו האחרונים של הספר.) מה עוד אפשר לבקש? בקיצור: מומלץ!”

“אגדה של ספר! ספר ישראלי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו!!! אני קראתי אותו בשקיקה ובצימאון לעוד!!! זהו סיפור מקסים כמו שאומרים החברי: " מ ש ל נ ו " . אותי הוא תפס באמצע ספר אחר שכבודו של אותו ספר מונח במקומו. פשוט התחלתי פרק ראשון ולא הצלחתי להניחו מידיי. כמו שאומרים אנשי הספרים: "הספר תפס אותי" במקרה הזה גם אני תפסתי אותו. הספר נקרא "סוף המרוץ" ואין שם מתאים ממנו כולל הציור שנבחר לכריכה על הרקע הירוק- הצבע האהוב עלי, הצבע של הטבע, שמשתלב בפרוזה המקסימה והלירית הזו. הסכמתי וגם כאבתי את כאבי הבדידות של גיבור הסיפור, הרצון להיות שותף עם גידול הילדים וכאבי הנטישה. זה לא פשוט כלל וכלל. הכתיבה של מישקה בן-דוד זורמת, מרתקת, יפה, קולחת ועשירה. בחירת הסוסים המרוץ וסוף המרוץ הם רעיון מעולה למטאפורה ולמסר שמישקה בן-דוד מעביר לקורא בספור הנוכחי. לכל התחלה יש גם סוף וגם כאן יש סוף. תיאור בעה"ח והנופים הכפריים הוסיפו בעיני קורטוב מקסים לפרוזה הזו. הסיפור מתחיל בפרולוג של תמי ומסתיים באפילוג של יותם. אהבתי את המעגל הסגור הזה והוא התאים לסיפור הזה. מישקה בן דוד, שאפו! רעיון מקסים להתחלה וסיום של סיפור. כל הנובלה מסופרת על ידי יותם למרות שאת הספר מתחילה תמי באפילוג. תמי מכנה את יותם כבעל דו- שבועי ואבא של סופי שבוע. לזוג שני ילדים בתיה ובן. תמי מאסה בחיים הללו ומחליטה לעזוב את הקן. ציטוט עמוד 02 : "אל נא תחפש אותי, יותם, אם אלך אל נא תצא אחרי ואל נא תכעס. איני יודעת אותך בזעמך ואולי אתה עייף מכדי לכעוס, מכדי לחפש. קשה לי מאוד. אולי בעוד ימים אשוב: אולי בעוד שנים. התקבלני?" יותם שירת בצבא הגנה לישראל. הם הכירו כשיותם היה קצין הדרכה ותמי משקי"ת חינוך. כשהאהבה פרחה הם התמזגו לזוג. במערכת הנישואין התגלו אט אט סדקים. יותם התקדם במסלול הצבאי והיה למפקד חטיבה, שירת בצפון הארץ, הגיע הביתה לסופי שבוע בלבד ולגיחות ומאידך, תמי התקדמה במסלול האזרחי כפסיכולוגית. המציאות הנוכחית גרמה לתמי לבנות סביבה חברה של פסיכולוגים וחיים עצמאיים ונפרדים מיותם. גם יותם בנה לעצמו מסלול חיים צבאי. כשהמשפחה החלה להתרחב והצטרפה אליהם בתיה, תמי ויותם מחליטים לעבור למושב ולגדל את ילדיהם באווירה כפרית. מה שתאם לחלומה הרטוב של תמי: להקים חוה טיפולית עם פינת ליטוף ואורווה עם סוס מאולף. השרות בפיקוד צפון כסגן מפקד אוגדה, לא הותיר ליותם הרבה זמן להקדיש למשפחה ואט אט, יותם החל להרגיש כיצד הוא "נפלט" מהמשפחה ומפספס את חווית החינוך, גידול הילדים וההורות. ההרגשה של בית שהייתה ליותם בסופי שבוע לא עלתה בקנה אחד עם הרגשות של תמי. משהוצע ליותם לשמש בתפקיד מפקד אוגדה בצפון הוא מחליט לפרוש אבל תמי לא המתינה...ציטוט מעמוד 20 : "השעה הייתה שש ושלושים בבוקר כשיצאתי מלשכתו. האבן שעל לבי נגולה משקיבל את עזיבתי בהבנה, ומיד התקשרתי אליה. בבית לא הייתה תשובה. התקשרתי שוב אחרי הצהריים, ושום לפנות ערב, ושוב מאוחר בלילה ולא הייתה תשובה. עוד בטרם הצלחתי לבשר לתמי על פרישתי, החליטה היא על הפרישה שלה." יותם הרגיש כמו טוראי אחרי שתמי עזבה הבית. ציטוט עמוד 23 : "ככל שחלפו הימים ותמי נותרה בשלה, הכעס והעלבון גברו. אדם שאשתו עוזבת הוא קולונל שהורד לדרגת טוראי." בעקבות כך השמחה נדדה מחייו של יותם. ציטוט עמוד 20 : "שמחה שבעבר אפילו לא ידעתי שהיא נמצאת, אבל כשהלכה לא חשתי בחסרונה." יותם מחליט להקים אורווה ובכך לרצות את תמי )למרות שתמי כבר פָּרְשָּה כְנָּפַיִם(. הוא מלקט סוסים, מלמד את ילדיו לרכב על הסוסים, אפילו פותח פנסיון לסוסים, מקדיש זמן רב לילדיו, מבלה עימם ותוך כדי כך עושה מסע עמוק לנפשו פנימה. שאלות פילוסופיות על מהות החיים והמשפחה החלו להעסיקו. הוא כואב את לכתה של תמי ציטוט מעמוד 003 : "אני בוחר בתוגה הזו. אני רוצה לכאוב את לכתה של תמי." המשפחה הפכה ליותם הדבר הכי חשוב ויותר חשוב מהגשמת הקריירה. המסקנה הזו גרמה לו תחושת החמצה... חבל שרק עכשיו, האם זה לא מאוחר מידי להחזיר את תמי? האם התיקון שיותם מנסה לעשות ירפאו את הכאב והעלבון? רוני-אח של יותם שב לאחר 01 שנות רוחניות במזרח עם כוונות לפתוח קליניקה לריפוי טבעי. רוני שונה מאוד מאחיו יותם. רוני מחובר לחיות, לטבע, נופים, לתורות הרוחניות והמיסטיות של המזרח לעומת יותם –איש של משימות צבאיות, מכונות, טנקים וספרי מדע. השוני גרם לא פעם לויכוחים בין האחים. ציטוט עמוד 31 : "אתה בטוח שזה מסתדר עם הבודהיזם שלך? זן-בודהיזם זה לא מדיטציה ושלווה?" מישקה בן דוד משתמש במטאפורות של הטבע... אהבתי במיוחד את הקטע של אהבת הסוסה לסייחה וצרחות השבר בעת שהסייחה נמסרה. הקטע הזה גרם לי ללחלוחית בעיניים. כל הסיפור עוסק באסכולות פילוסופיות, במערכות חברתיות, זוגיות, הורות, חינוך, אהבת הזולת, חשבון נפש, הישרדות, תחרותיות, נקמנות מתוך התגוננות, קרייריזם, תחושות של ריקנות, בדידות, בגידות, מהות החיים, המוות, השגת המטרה והריסון לאחר השגת המטרה, סימביוזת למיניהן ותכלית היקום בכלל. בתקופת "הלבד" היו ליותם פה ושם מערכות יחסים ומידי פעם טבל בצוף החיים ופרח )ביטוי מתוך הסיפור( עד שפגש את "אורכידיאה השחורה". )לא לחינם מישקה בן דוד בחר בשם הזה שהוא סחלב נדיר-אהבתי את בחירת השם(. מי ניצח בסוף המרוץ? זן הרציונליזם או זן הבודהיזם? האם אנחנו עושים דברים כדי למצוא חן בעיני האחר או כדי שמישהו ימחא לנו כפים? האם תמיד צריך לצאת למסע ייסורים כדי להתוות את הדרך הנכונה לך? האם נדע אי פעם לדרג את היכולות בהתאם לעוצמתן נכון? מסיימים את הספר עם שאלות וזה מצוין והתשובות... אולי ולא בטוח שהתשובות יימצאו עם סיום קריאת הסיפור הזה. הספר הזה מקבל אצלי המלצה רותחת!!! שאפו למישקה בן-דוד שגמר לי את הסוף שבוע. תודה לך מר מישקה בן דוד! לי יניני”

“קראתי את הספר בשקיקה מוקפצת, חלק מהזמן, התרגשתי, הייתי עם יותם בחיפושיו ותשוקותיו. בחלק אחר דהרתי על בולדרים ודרכי השתבשה. המוטיב הרגשי שלי שמצאתי בספר לקוח מספר ויקרא פרק י"ט פסוק י"ט"בהמתך לא תרביע כלאיים שדך לא תזרע כלאיים ובגד כילאיים לא יעלה עליך". בעצם הספר הזה מורכב משני חלקים ברורים: יותם, מפקד אוגדת שיריון, נעזב על ידי אישתו תמי ביום שהחליט לוותר על הקריירה הצבאית המבטיחה שלו. כאן מתחיל סיפור התארגנות שלו וילדיו, בתיה ובן לחיות בצורה מפוצלת. הוא מנסה לממש חזון של אישתו לחוות רכיבה על סוסים ומצליח מאוד. לתוך זה נכנס האח, בעל רקע בתורת הזן ובעל ניסיון ברכיבה על סוסים. חלק זה המהווה עיקרו ורובו של הספר מבחינה כמותית ואיכותית, כתוב נפלא. כל ספקטרום הרגשות והשלבים של פרידה /אבל מוצג כאן בצורה מרגשת כישרונית ושווה קריאה. גם הסיום מיוחד, ריאלי בנוי יפה ,אינו שמלצי ובעיקר מרגש. האח המופיע ומשתתף בחלק זה, משתלב היטב בסיפור. אם העלילה היתה נבנית רק סביב זה, היה מגיע לספר ציון גבוה מחמש. אני שפוט קצת של מישקה בן דוד ובא על שכרי בספרות טובה. אלא מאי.. הכותב החליט להכניס פילוסופיה של זן ופילוסופיה אחרת שאיני יודע מקורה בין הפרקים הנפלאים. הפילוסופיה לא מוגשת בכפית אלא באת חפירה או קילשון כפי שנותנים מזון לסוסים. היות והיא ממש תקועה בפרקים נפרדים ( שחלק מהם נראה משולב בצורה מלאכותית מאוד), עשיתי ניסיון לקרוא את הרצף בדילוג והתוצאה מקסימה. לא יודע מדוע טולסטוי מסוגל לכתוב "מלחמה ושלום" להכניס בתוכו פילוסופיה בלי לתת הרגשה של אילוץ לקורא. בכלל אני חושב על "הצהרת מונרו" לספרות והיא: הספרות אינה פסיכולוגיה ולא פילוסופיה, על הסופר לכתוב ספרות בלבד. לא לחינם התורה מציגה בספר ויקרא איסור שעטנז ככלאיים במובן הרחב יותר שלו. בקיצור מציע לקרוא את הספר ולבצע דילוג מעל פירקי הפילוסופיה. הוא שווה קריאה.”