ביקורת ספרותית על סוף המרוץ - גן, זן ואמנות הרכיבה מאת מישקה בן-דוד
ספר בסדר

---

נדמה לי שמה שהכי מעצבן נשים, בייחוד כאלה שיש להן מודעות נשית-פמיניסטית גבוהה, זה ש"מסגבירים" להן משהו. טון ידעני, טיפה פטרנליסטי, יעיף להן ת'פיוז עד לקומה שלישית. זה לא משנה אם זה משהו על פוליטיקה, מטבח, פילוסופיה או טכנאות שיניים. לפעמים, מספיק שיהיה שם גבר (כבר טעות) שינסה להעביר (או-או) איזו נקודה (מתנשא מסריח), והוא שם את נפשו בכפו. ראיתי את זה קורה, בפייסבוק, בפורומים, אפילו ברחוב. אי אפשר להציף באמת את העניין הזה. נשים סובלות מהסגברה, וגברים סובלים מכך שהם כבר לא יכולים להסביר שום דבר. גם אם הם מה-זה רגישים, ושצריך, מה לעשות, להסביר לה בטלפון איך לחבר את הסטרימר לטלוויזיה בסלון.

אז מישקה (השם הזה. אל תתחילו) בן-דוד מספר לנו סיפור. בשביל האליבי, הוא מתחיל אותו במכתב כתוב היטב שכותבת אישה שעוזבת, מסתגבר, את בעלה האל"מ הקרייריסט (צודקת! שיידע לו! גו גירל!) כי נמאס לה לראות אותו פעם בשבועיים והוא אוהב את הג'יפ שלו יותר ממנה (למרות שהסקס, היא מודה בעצמה, משובח. אבל מה הוא חושב לעצמו? שסקס זה הכול?).

אח"כ מתחיל שאר הספר, שאותו מספר בגוף ראשון האל"מ הנעזב. והסיפור, בסך הכול, לא רע. פשוט. הוא עוזב את הצבא, ומתחיל (באיחור אופייני לגברים) להגשים את חלומה של פרודתו. הוא מרים חוות סוסים, מבלה עם ילדיו, וחושב המון מחשבות פילוסופיות.

רק מה, מסגביר.

הכול.

כי הוא אמנם איש צבא לשעבר, אבל הוא רגיש, ומסוקס, וכמה שאשתו תחזור אליו (לא אשתו! בת הזוג לשעבר!). יש לו הרבה מחשבות (לא לאל"מ, אני חושד. למישקה). ואת המחשבות האלה הוא תופר בתפר גס במיוחד לתוך הסיפור. מחשבות על זכרים, נקבות, ביולוגיה, פילוסופיה, זן, אמנות אחזקת הסוס, סוגי טפיפות ודהרות, סקס, שאיפות, הגשמה עצמית, יו ניים איט. כולם כולם נכנסים לסיפור, לא כבדרך אגב, מוטמעים בתיחכום בתוך שטף תודעה מרובד. יותר כמו משהו שהיית מקבל אילו ראיינת ביולוג, פסיכולוג ומדריך-זן על תפיסותיהם לגבי החיים ומשמעותם, וכותב את הראיון בצורה של דיאלוג בין איש לאחיו, למשל. וכל זה כתוב בעברית יפה, אמנם, אך במשלב שפה גבוה בשתי דרגות ממה שהיה ראוי לספר כזה. אני לא יכול להאמין לאל"מ שכותב, ועוד בגוף ראשון, שבתו "ניעורה" מאוחר. למי הוא מדבר? למה הוא כותב ככה? זה כמו שוטרים סמי-ערסים שמתראיינים לטלוויזיה ומדברים בשפה שהם שומעים מיונית לוי ("שמעתי רחשים מחדר המגורים?" רילי?).

זה לא עד כדי כך גרוע. באמת. הספר כתוב טוב. ויש בו רעיונות מעניינים. אבל הוא נורא, נורא דידקטי. כאילו, סבבה, תכניס את הרעיונות שלך. אבל לא את כולם, ולא באופן כל כך שקוף. וראבק, אל תסגביר. גם גברים מתבאסים מזה.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על סוף המרוץ - גן, זן ואמנות הרכיבה