לאחרונה שמעתי על הסרט "12 שנים של עבדות" שזכה בפרס האוסקר. אם להיות כנה אינני מתעניינת בטקסי האוסקר הם אינם על סדר יומי ואוכל להמשיך בחיי גם ללא צפייה בטקסים נוצצים אלה בכלל . לעומת זאת נושא העבדות שבו עוסק הסרט מעניין אותי מאוד מאז ומתמיד. עד היום אני מחכה להזדמנות לקרא את הספר "אוהל הדוד תום" שמשום מה החמצתי אותו בילדותי , ייתכן ואמצא זמן גם לספר זה . ככול שאני חושבת על כך אני מתקשה להכיל את התפיסה שהייתה נחלת רבים במאה ה 19 ,תקופה שבה שגשגה העבדות , לפיה האדם השחור - "כושון" בפי האדונים הלבנים , נחשב בהמת עבודה לכל דבר ,שאינו זכאי לזכויות מינימליות פרט ל"עוגת" תירס , קותלי חזיר ומים בלבד כל יום אותו תפריט דל , בגד כותנה גס ושמיכה מרופטת ועלובה . חייו האומללים בעולם ללא חמלה עברו עליו באלימות מילולית ופיסית, השפלות ללא סוף - עבודות מפרכות מבוקר עד לילה תחת שמש קופחת בקיץ וגשמי זעף בחורף - שאם לא השביעו את רצון האדון הלבן -היו מלווות במלקות שוט עד זוב דם. אי אפשר לתאר את הסבל שעבר סולומון נורת'אפ ,שהיה מלכתחילה אדם מוכשר ,חופשי ומאושר בעל משפחה ואשר נחטף ע"י סוחרי עבדים ממולחים ,מרושעים והפך בן לילה לעבד -נכס כלכלי כמו חפץ השייך לאדון שרכש אותו. התקווה היא שהחזיקה אותו במשך השנים הללו.
הספר ריגש אותי מאוד . אי אפשר שלא להזדהות עם סולומון נורת'אפ בתקופתו האפלה למן חטיפתו רגשותיו מחשבותיו ועד שקיבל חזרה את חירותו והשיא המרגש - המפגש עם משפחתו.
סיימתי לקרא את הספר תוך ימים ספורים. הספר מומלץ מאוד . לא להחמיץ.

















