לאחרונה שמעתי על הסרט "12 שנים של עבדות" שזכה בפרס האוסקר. אם להיות כנה אינני מתעניינת בטקסי האוסקר הם אינם על סדר יומי ואוכל להמשיך בחיי גם ללא צפייה בטקסים נוצצים אלה בכלל . לעומת זאת נושא העבדות שבו עוסק הסרט מעניין אותי מאוד מאז ומתמיד. עד היום אני מחכה להזדמנות לקרא את הספר "אוהל הדוד תום" שמשום מה החמצתי אותו בילדותי , ייתכן ואמצא זמן גם לספר זה . ככול שאני חושבת על כך אני מתקשה להכיל את

את הביקורת אחלק לשני חלקים, חווית הקריאה והסיפור עצמו.
חווית הקריאה , הייתה ממש לא משהו, שיממון. כמו הליכה בשדה קוצים תחת השמש היוקדת והקופחת על ראשי. אסביר, הספר מתואר בפרטים את העבודה, המלכות אשר העבד עבר. אם לקצור כותנה, אזי מתואר לפרטי פרטים, תהליך הזריעה , עונות השנה והאיסוף.
הייתה חסרה לי האווירה הספרותית, עומק המחשבות בנפשו של האדם. קטעים מהסיפור נראו לי לא אמינים.
היות והספר מתאר בפרו

קצת מוזר לכתוב ביקורת על סיפור אמיתי. כפי שהתקציר מאחור מבטיח - שובר את הלב להתוודע מעוד זווית ועוד סיפור למוסד העבדות האמריקאי על צבעיו וגווניו השונים. הסיפור הזה הוא סיפור אחד אישי ובתקופת זמן ספציפית, אבל קשה שלא לחשוב לאורכו על השנים הרבות בהן החברה האמריקאית, במיוחד זו שבדרום, חיה עם אזרחים מסוג אחד ואזרחים מסוג שני. אמריקה, אמריקה...