לכל אחד מאיתנו ישנה "הארץ המובטחת" שלו. אחדים מאיתנו ימצאו אותה בארץ מולדתם, אחדים מאיתנו יחלמו על ארץ אחרת. אחדים מאיתנו, החולמים, יעשו מעשה ויהגרו לארץ חדשה. אחדים מאיתנו, המהגרים, ינסו להימלט מהגורל שנועד להם בארץ מוצאם. אחדים מהמהגרים יצליחו לבנות עצמם בארץ החדשה, אחדים מהם יגלו כי שברו של החלום גדול מאד.
הספר "הבודהה בעליית הגג" מספר על החלום ושברו. חלומן של נערות יפניות צעירות, רובן כפריות עניות. הן נשלחו ע"י הוריהן בתחילת המאה ה-20 לארה"ב, כדי להינשא לגברים יפנים שכבר חיו שם, בתקווה שתיזכנה לחיים טובים יותר. זהו בראש ובראשונה סיפורן הפרטי והמיוחד, אך במובנים אחדים זהו גם סיפור אוניברסלי על חווית ההגירה ומורכבותה, על חלומות ועל התנפצותם.
כבר עם הגעתן לארה"ב, לאחר מסע ימי מייגע ומלא ציפיות, פוגשות הנערות את האמת המרה. הגברים אינם מי שהן חשבו שיהיו. תנאי המגורים עלובים, העבודה בחקלאות קשה והעוני רב. בעיר הן הופכות למשרתות ומטפלות, בעליהם לגננים. פיסגת ההצלחה היא היותם של היפנים בעלי מכבסות ומסעדות. רובם אינם נטמעים בקרב האמריקנים, סובלים מגזענות והצקות, וחיים בנפרד בשכונות משלהם. ילדיהם "למדו שאנשים מסוימים נולדו בני מזל יותר מאחרים, ושענייני העולם הזה לא תמיד מתנהלים כמו שתכננו. למרות זאת הם חלמו... ולמרות שראינו את החשכה המתקרבת, לא אמרנו כלום והנחנו להם להמשיך לחלום". (עמ' 86-87).
ואז הגיעה הטראומה האמיתית. לאחר ההתקפה על פרל הרבור ועוד כמה נצחונות של היפנים על ארה"ב במלחמת העולם ה-2, מישהו בדרגים העליונים החליט שהיפנים-האמריקניים הם בוגדים - גייס חמישי שמסייע לארץ מולדתו במלחמתה נגד ארה"ב. לכן יש לכלוא אותם במחנות ריכוז במקומות נידחים. (בדרך כלל היו אלו שמורות אינדיאניות). והם, כמעט כולם, היו בכלל אנשים חפים מכל אשמה.
"בן לילה החלו שכנינו להביט בנו בעיניים אחרות...היו אלה הלקוחות הוותיקים שנעלמו לפתע מהמסעדות והחנויות שלנו...נשים מכובדות התחילו להחרים את דוכני הפירות שלנו, מפחד שהתוצרת מכילה רעל...חלבנים הפסיקו להביא חלב לפתחי בתינו. "הוראות החברה", אמר חלבן אחד בדמעות. ילדים נתנו בנו מבט אחד וברחו כמו איילים מפוחדים. זקנות קטנות לפתו את ארנקיהן וקפאו על המדרכה למראה בעלינו. "הם כאן!"... לא היינו מוכנות לכך. לגלות פתאום שאנחנו האויב" (עמ' 92-93).
כ-120,000 יפנים, רובם אזרחים אמריקאים ניצטוו להגיע לנקודות ריכוז ומשם הועברו למחנות.
"חלקנו עזבנו בבכי. וחלקנו עזבנו בשירה. אחת מאיתנו עזבה כשהיא מכסה את פיה בכף ידה וצוחקת בהיסטריה. כמה מאיתנו עזבו שיכורים. אחרים עזבו בשקט, בראשים מורכנים, נבוכים ומבוישים.. זקן אחד עזב על אלונקה. זקן אחר עזב על קביים כשכובע הלגיון האמריקאי משוך מטה על ראשו.. ...רבים מאיתנו איבדו הכול ועזבו בלי לומר דבר. כולנו עזבנו עם תגיות זיהוי לבנות וממוספרות, שהיו קשורות לצווארונינו או לדשי בגדינו. תינוקת מסן ליאנדרו שזה עתה נולדה עזבה מנומנמת, בסלסילת נצרים מתנדנדת,עיניה עצומות למחצה...רובנו עזבנו בחיפזון. רבים מאיתנו עזבו בייאוש. אחדים מאיתנו עזבו בגועל, בלי שום רצון לחזור אי-פעם..."(113-114).
הציטוטים הללו מעלים בזיכרון אירועים אחרים שקרו לעמים אחרים באותה תקופה במקומות אחרים.
הספר מספר גם על מעמדה הנחות של האישה היפנית – גם זו המהגרת – במשפחה. בהחלט ניתן לקרוא אותו קריאה מגדרית. אני בחרתי שלא להתמקד בכך.
ייחודו של הספר הוא סגנונו, ורגישותה הרבה של הסופרת לניואנסים קטנים. שני אלמנטים אלו הופכים את סיפור ההגירה הזה, שרבים ממרכיביו אינם שונים מסיפורי הגירה אחרים ומוכרים, למיוחד ומעניין כל כך. חלק נכבד מהספר כתוב במשפטים בלשון רבים, עם קצב משלהם, שנקראים כמו שירה. סגנון כתיבה זה מאפשר להציג מגוון סיפורים, אירועים וקולות של נשים, כל אחת על תחושותיה ומחשבותיה. אין עלילה במובן הסטנדרטי ואין גם גיבורה מובילת הסיפור. כולן גיבורות תרתי-משמע.
במיטבו, ולאורך מרבית הספר - סגנון הכתיבה בליווי ריבוי הניואנסים מרתק, מטלטל ומעצים את חווית הקריאה.
במירעו – במספר קטעים – הסגנון הופך למעין רשימת מכולת משעממת.
זהו ספר שניתן לגמוא במהירות. אני העדפתי להאט את הקריאה ולהתענג על השפה ועל הקצב.
