ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בעל תומך, חיים יציבים, עתיד לילדים, מה עוד נערה יפנית בתחילת המאה העשרים יכולה לאחל לעצמה? אולם הבעל שוטה, החיים עלובים והילדים מחפשים את עצמם. במה פשענו? עתרנו לאלוהים, כשמלחמת העולם השנייה פרצה.

חשכה טחובה ומטלטלת עטפה דור שלם של יפניות שנשבו בקסם ההונאה שטוו להן – עתיד ורוד ומודרני עם בעל מלומד בארצות הברית של אמריקה. מלאות ציפייה, הן חצו את האוקיאנוס רק כדי להיבעל על-ידי בעליהם, להירמס על-ידי החיים וליפול שוב בשבי האמריקאי (הפעם פיזית).

ג'ולי אודסוקה, יפנית-אמריקנית ילידת קליפורניה, היא בת להורים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה ולמשפחה שחוותה חלק מהתלאות המתוארות בסיפור.
היצירה מגוללת בגוף ראשון רבים, ובכך משכילה לתאר את מגוון הקולות של הדור הנבגד והנשכח, על כל האכזבות והאסונות שפקדו אותו, בזה אחר זה.
אודסוקה בעלת כושר יצירה מרשים, היא מיטיבה לתאר את המציאות במלוא עליבותה, בלי פילטרים. ניכר כי ביצעה עבודת מחקר מקדימה.

בפרק האחרון, מתארת הסופרת את היעלמות הקהילה היפנית מנקודת מבטם של התושבים האמריקאים, השכנים שלא הרימו קול ושהקלו לשכוח. בתוך כך, היא מעלה את ביקורתה כלפיהם, כמו גם אולי כלפי עמה המיטיב להיבלע ולקבל את מר גורלו.

פעם ראשונה שאני נחשף לכתיבה בגוף ראשון רבים, סגנון שמצליח להדגיש ביתר שאת את התלאות שעברו אינספור נשים, כישות אנושית אחת. אולם סביר מאוד, שהייתי מתחבר רגשית לסיפור אף יותר, לו נכתב מנקודת מבטה של אישה אחת מסוימת.
השכלתי על קורות כליאת היפנים בארה"ב, תופעה בקנה מידה שלא הכרתי.

שם הספר מסגיר את סופו – לבודהה (האלוהים), כמו גם לחלומות, אין מקום אלא בעליית הגג.

עלובות החיים, כארבעה כוכבים.

הבודהה בעליית הג היה אצלי על הכוונת זמן רב, אך בכל זאת חלף זמן רב מדי עד שקראתי אותו. זהו מסוג הספרים הקצרים המותירים רושם עז למרות מיעוט העמודים שבו (138) וכל הקרדיט על כך לסופרת המצליחה להעביר כך את הדברים ואני בטוח שגם לתרגום של רחל פן יש בכך חלק.

נושא של מהגרים וחוויותיהם יכול לספק כר נרחב לסיפורים ואני בטוח שספרים רבים נכתבו על כך. הספר עוסק בהגירה היפנית לארה"ב מנקודת מבטן של נשים שהגרו כדי למצוא לעצמן עתיד טוב יותר (וכי איזה מהגר לא מחפש זאת?). חלקן אפילו לא נשים אלא ממש ילדות ("על האונייה רובנו היינו בתולות. היו לנו שיער ארוך שחור וכפות רגליים רחבות שטוחות, ולא היינו גבוהות במיוחד...חלקנו באנו מהעיר, ולבשנו בגדים עירוניים אופנתיים, אבל רובנו באנו מהכפר...).

התקופה המדוברת היא זו שבין שתי מלחמות העולם ובארבעת הפרקים הראשונים מספרת לנו הסופרת על חוויותיהן של הנשים מיפן בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות החל במסען הימי, הפגישה עם הבעלים אשר להם הן שודכו מראש, פגישה אשר כבר זו מבהירה להן כי יש פער עצום בין הציפייה (לכבוש את העולם) לבין המציאות, סיפור התאקלמותן של הנשים (התאקלמות חלקית ביותר), גידול הילדים וכמובן פער הדורות אשר גם הוא נושא שרבות נכתב עליו וכמובן היחסים במשפחה.

ארבעת הפרקים הבאים עוסקים במלחמת העולם השניה כפי שחוותה אותה הקהילה היפנית בארה"ב: גילויי גזענות, חשש גובר והולך מפני העתיד לבוא, הגרוש מביתם והכליאה ולבסוף הסיפור מנקודת מבטם של האמריקאים שנותרו מאחור.

אוסיף ואומר כי סוגייה זו של כליאת היפנים נבחנה בבית המשפט בארה"ב. בתחילה ניתן לה גיבוי ולקח שנים (1983) עד שבית המשפט הפך את ההחלטה. פרד קוראמטסו, מי שהוביל את המאבק המשפטי נגד הצדקת הגירוש על ידי בית המשפט, קיבל בשנת 1998 את מדליית החירות הנשיאותית מידי ביל קלינטון, אות הכבוד הגבוה ביותר שיכול נשיא להעניק לאזרח. מעט מידי ומאוחר מידי אבל גם זה משהו.

ספרה של ג'ולי אוטסוקה הצליח לעורר אצלי הרבה מאוד מחשבות בענין היחס שלנו למיעוטים החיים בתוכינו ולא אכחיש כי למה שקרה כאן לאחרונה בערים המעורבות בזמן מבצע "שומר החומות", יש חלק נכבד במחשבות אלו. נזכרתי גם בסדרת ספריו הנפלאים של הווארד פאסט: "המהגרים", "הדור השני" ו"הממסד" אשר גם בהם דן הסופר בסוגיית המהגרים, הניסיונו להשתלב ותחושת האאוטסיידר. למרות שחלפו עשרות שנים מאז קראתי אותם, הם עדין יושבים לי היטב בראש.

אסיים ואומר כי בכל מלחמה יש אירועים קשים אך הנושא של גירוש אוכלוסייה הוא קשה וטעון במיוחד ולוקח למדינות יובלות כדי להתגבר על הנזקים שמעשים אלו גורמים (ראו את הסיפור של יוון – טורקיה).

זהו ספר שבהחלט נותן בוקס בבטן ואני ממליץ עליו לא רק למי שיש לו ענין ביפן וארה"ב, אלא לכל מי שיש שלו ענין בסיפור אנושי חזק ונוגע ללב.

לכל אחד מאיתנו ישנה "הארץ המובטחת" שלו. אחדים מאיתנו ימצאו אותה בארץ מולדתם, אחדים מאיתנו יחלמו על ארץ אחרת. אחדים מאיתנו, החולמים, יעשו מעשה ויהגרו לארץ חדשה. אחדים מאיתנו, המהגרים, ינסו להימלט מהגורל שנועד להם בארץ מוצאם. אחדים מהמהגרים יצליחו לבנות עצמם בארץ החדשה, אחדים מהם יגלו כי שברו של החלום גדול מאד.

הספר "הבודהה בעליית הגג" מספר על החלום ושברו. חלומן של נערות יפניות צעירות, רובן כפריות עניות. הן נשלחו ע"י הוריהן בתחילת המאה ה-20 לארה"ב, כדי להינשא לגברים יפנים שכבר חיו שם, בתקווה שתיזכנה לחיים טובים יותר. זהו בראש ובראשונה סיפורן הפרטי והמיוחד, אך במובנים אחדים זהו גם סיפור אוניברסלי על חווית ההגירה ומורכבותה, על חלומות ועל התנפצותם.
כבר עם הגעתן לארה"ב, לאחר מסע ימי מייגע ומלא ציפיות, פוגשות הנערות את האמת המרה. הגברים אינם מי שהן חשבו שיהיו. תנאי המגורים עלובים, העבודה בחקלאות קשה והעוני רב. בעיר הן הופכות למשרתות ומטפלות, בעליהם לגננים. פיסגת ההצלחה היא היותם של היפנים בעלי מכבסות ומסעדות. רובם אינם נטמעים בקרב האמריקנים, סובלים מגזענות והצקות, וחיים בנפרד בשכונות משלהם. ילדיהם "למדו שאנשים מסוימים נולדו בני מזל יותר מאחרים, ושענייני העולם הזה לא תמיד מתנהלים כמו שתכננו. למרות זאת הם חלמו... ולמרות שראינו את החשכה המתקרבת, לא אמרנו כלום והנחנו להם להמשיך לחלום". (עמ' 86-87).

ואז הגיעה הטראומה האמיתית. לאחר ההתקפה על פרל הרבור ועוד כמה נצחונות של היפנים על ארה"ב במלחמת העולם ה-2, מישהו בדרגים העליונים החליט שהיפנים-האמריקניים הם בוגדים - גייס חמישי שמסייע לארץ מולדתו במלחמתה נגד ארה"ב. לכן יש לכלוא אותם במחנות ריכוז במקומות נידחים. (בדרך כלל היו אלו שמורות אינדיאניות). והם, כמעט כולם, היו בכלל אנשים חפים מכל אשמה.

"בן לילה החלו שכנינו להביט בנו בעיניים אחרות...היו אלה הלקוחות הוותיקים שנעלמו לפתע מהמסעדות והחנויות שלנו...נשים מכובדות התחילו להחרים את דוכני הפירות שלנו, מפחד שהתוצרת מכילה רעל...חלבנים הפסיקו להביא חלב לפתחי בתינו. "הוראות החברה", אמר חלבן אחד בדמעות. ילדים נתנו בנו מבט אחד וברחו כמו איילים מפוחדים. זקנות קטנות לפתו את ארנקיהן וקפאו על המדרכה למראה בעלינו. "הם כאן!"... לא היינו מוכנות לכך. לגלות פתאום שאנחנו האויב" (עמ' 92-93).

כ-120,000 יפנים, רובם אזרחים אמריקאים ניצטוו להגיע לנקודות ריכוז ומשם הועברו למחנות.
"חלקנו עזבנו בבכי. וחלקנו עזבנו בשירה. אחת מאיתנו עזבה כשהיא מכסה את פיה בכף ידה וצוחקת בהיסטריה. כמה מאיתנו עזבו שיכורים. אחרים עזבו בשקט, בראשים מורכנים, נבוכים ומבוישים.. זקן אחד עזב על אלונקה. זקן אחר עזב על קביים כשכובע הלגיון האמריקאי משוך מטה על ראשו.. ...רבים מאיתנו איבדו הכול ועזבו בלי לומר דבר. כולנו עזבנו עם תגיות זיהוי לבנות וממוספרות, שהיו קשורות לצווארונינו או לדשי בגדינו. תינוקת מסן ליאנדרו שזה עתה נולדה עזבה מנומנמת, בסלסילת נצרים מתנדנדת,עיניה עצומות למחצה...רובנו עזבנו בחיפזון. רבים מאיתנו עזבו בייאוש. אחדים מאיתנו עזבו בגועל, בלי שום רצון לחזור אי-פעם..."(113-114).
הציטוטים הללו מעלים בזיכרון אירועים אחרים שקרו לעמים אחרים באותה תקופה במקומות אחרים.

הספר מספר גם על מעמדה הנחות של האישה היפנית – גם זו המהגרת – במשפחה. בהחלט ניתן לקרוא אותו קריאה מגדרית. אני בחרתי שלא להתמקד בכך.

ייחודו של הספר הוא סגנונו, ורגישותה הרבה של הסופרת לניואנסים קטנים. שני אלמנטים אלו הופכים את סיפור ההגירה הזה, שרבים ממרכיביו אינם שונים מסיפורי הגירה אחרים ומוכרים, למיוחד ומעניין כל כך. חלק נכבד מהספר כתוב במשפטים בלשון רבים, עם קצב משלהם, שנקראים כמו שירה. סגנון כתיבה זה מאפשר להציג מגוון סיפורים, אירועים וקולות של נשים, כל אחת על תחושותיה ומחשבותיה. אין עלילה במובן הסטנדרטי ואין גם גיבורה מובילת הסיפור. כולן גיבורות תרתי-משמע.
במיטבו, ולאורך מרבית הספר - סגנון הכתיבה בליווי ריבוי הניואנסים מרתק, מטלטל ומעצים את חווית הקריאה.
במירעו – במספר קטעים – הסגנון הופך למעין רשימת מכולת משעממת.

זהו ספר שניתן לגמוא במהירות. אני העדפתי להאט את הקריאה ולהתענג על השפה ועל הקצב.

סיפורן של נשים יפניות בתחילת שנות העשרים, שהובאו מיפן לארה"ב כדי להינשא לגברים ממוצא יפני שכבר התגוררו בארה"ב.
הגברים תיארו את עצמם במכתבים שכתבו לנשים היפניות המיועדות, כגברים מצליחים ומבוססים כלכלית.
הם היו מצולמים בחליפת שלושה-חלקים נשענים על מכונית יפה או ליד גדר של בית נאה...
הכלות היפניות המיועדות קיוו לשפר את רמת חייהן בארה"ב ולחמוק מגורל של כפריות ביפן שעובדות שעות רבות,
כפופות, בשדות האורז או במפעלים של טווי משי וכד'.
כשהנשים ירדו מהאונייה בארה"ב, הן גילו שהגברים שחיכו להן כלל לא דמו לתצלומים שנשלחו אליהן
וברוב המקרים הן נאלצו לעבוד לצד בעליהן בעיבוד האדמה, בקטיף פירות וכד'.
הנשים היפניות והמשפחה שהקימו בארה"ב הרגישו זרים ולא נטמעו בחברה האמריקאית
(כפי שקורה בכל מקום בעולם למהגרים חדשים..).
ילדיהם כבר הפכו לאמריקאים ונטמעו בחברה ואז פרצה מלה"ע השנייה, שגרמה לתפנית בחייהם.
סגנון הכתיבה ייחודי, אך גם קצת מתיש ובכל זאת הסיפור מעניין.
מומלץ.

#
זה ספר קצר: 138 עמודים קריאים. זו קינה ארוכה: 138 עמודים של כאב קשה לבליעה. ג'ולי אוטסוקה – שזכרתי לה את "כשהקיסר היה אלוהי" האלוהי - כתבה ספר נוסף. גם הוא אינו מציית לכללי הכתיבה המצופים מהסופר: לכתוב סיפור המתרכז ביחידים, שהקורא יוכל להרכיב את הכרונולוגיה, להזדהות עם הדמות ולאחל לה כל טוב. ג'ולי אוטסאקה היא נצר לתרבות היפנית – למרות שחונכה בארצות הברית, גדלה בקליפורניה וחיה בניו יורק. ספריה הם טיפול-שורש כואב ומדמם, ללא אילחוש. נראה שהיא לא חסה על עצמה ולא על קוראיה.

בתחילת המאה העשרים אמריקה נראתה מרחוק כארץ שהזהב מפוזר על מדרכותיה, לא רק ליהודים ממזרח אירופה שחוו פרעות ופוגרומים וחיו בעוני. גם ליפנים שהתקשו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם מחקלאות דלה. חלקם נאלצו למכור בנות יפות לגיישות או למשרתות. גברים יפנים לא מעטים נסעו לארץ-האפשרויות-הבלתי-מוגבלות והתפרנסו שם מעבודות שאחרים מאסו בהן. הם חיפשו לעצמם רעיות, הנערות חיפשו מוצא מחיי עוני ועבודת פרך. הם סיפרו – באמצעות השדכן – על חיי רווחה נוחים. שלחו תמונות מלפני עשרים שנה, שלחו תמונות של חבר נאה שלהם, שלחו תמונות בחזית בית יפה עם גינה פורחת, נשענים על מכונית פורד חונה... גם הבנות סיפרו על עצמן – באמצעות השדכן - שקרים מושכים. וכך מצאו את עצמן נשים בספינה המוליכה אותן לאמריקה. הצעירה ביותר בת 14 המבוגרת בת 37.

יש כמה דברים שדומים לכל מהגר בארצו החדשה: תלישות, חוסר-ביטחון, עקשנות ונחישות. הדור הראשון מאבד את משמעות חייו להישרדות ולגידול הדור השני. יש דברים משותפים לנשים ובמיוחד למהגרות מכל מקום: התרכזות בשרידות גם על חשבון ילדיהן, דחיית ציפיות לאושר אישי, קבלת עצמן בעיני ילדיהן המתבגרים כעלובות שמתבישים בהן. יש גם דברים שאופיינים ליפנים ובעיקר ליפניות: לא להתלונן. לעבוד עד מוות. להרגיש שקופה, לדעת שאין לך זכות לצפות שיראו אותך, אין לך זכות לצפות למשהו בכלל. בחלק האחרון של הספר חוזרת אוטסוקה לטראומה הגדולה של היפנים תושבי ואזרחי ארצות הברית: הגלייתם למחנות בתקופת מלחמת העולם השנייה, קטיעת חייהם ועבודתם, התייחסות אליהם כאל אויבים, מוקצים. היא טיפלה בנושא הזה בספרה הראשון "כשהקיסר היה אלוהי" ואינה יכולה להימנע מלעסוק בו גם כאן.

הספר כתוב בגוף ראשון רבים. זה שונה, זה ייחודי וזה נותן מושג מסויים על המנטליות העומדת מאחוריו. הוא מתאר ברסיסי סיפורים וקטעים את החיים ואת החוויות של הדמויות אותן מתארת אוטסוקה. הסיגנון הזה הזכיר לי את "היינו העתיד" של יעל נאמן שלמרות הנושא השונה מאד העביר את התחושה של הדור שגדל להיות מצבה מפוארת לאבותיו.

התרגשתי וכאבתי. סיגנונה של אוטסוקה הוא תמציתי, לא רגשני ומעביר את הכאב בלי להמתיק אותו. "לעולם אל תתקשרי לחפצים" מצטטת אחת הנשים את אמא שלה, איכרה בורה שלא יצאה מעולם מדלת אמותיה. ואת האמירה הכה נכונה הזו, הרחיב דור המהגרים האבוד שהגיע לאמריקה גם לאנשים וגם לרגשות.

סיפורן של קבוצת נשים יפניות צעירות כפריות ברובן, עוזבות את משפחתן ועושות את דרכן באניה מיפן לאמריקה כדי לפגוש לראשונה את בני הזוג היפים, העשירים המובטחים לכל אחת מהן. המסע עובר עליהן בתנאי מחייה קשים מנשוא, לצד הצפייה לפגוש את בן הזוג המיועד והחיים הטובים לצידו. הן רקמו חלומות שנגוזו באחת, עם הירידה מהאניה. הן נתקלות בהתעללות קשה ומתמודדות עם מציאות שלא יחלו לה. הן עובדות בחקלאות לצד בעליהן, מנהלות משק בית ועסקים קטנים, ומקימות משפחה עד ערב מלחמת העולם השניה שמתלתלת את חייהן שוב.
הסופרת מדייקת את הפרטים ופורשת פיסת הסטוריה של התרבות היפנית ומקומה של האשה בתרבות זאת.
ספר מעניין וקריא - מומלץ.

נשים יפניות ממחוזות שונים ביפן מגיעות להנשא בארצות הברית,קשיי הקליטה והמציאות עד מהרה טופחים על פניהן.הצטרפות יפן לציר הרשע הנאצי מעמידה את המהגרים היפנים במצב לא נעים.מומלץ

המחברת נולדה וגדלה בקליפורניה להורים יפנים. נושא הספר מאוד קרוב לליבה, הוא מתאר את ההיסטוריה של אזרחים יפנים בארצות הברית.

בתחילת המאה ה-20 ארצות הברית היתה זקוקה לעובדי חקלאות רבים בנוסף לאפריקאים אמריקאים שעסקו בחקלאות.
הם הביאו אלפי גברים יפנים כדי לעבוד בשדות. יפנים אלו היו זקוקים לחברה נשית, רצו להתחתן ולהקים משפחות.
הם היו מוכנים לשלם כסף רב למשפחות ביפן שישלחו את בנותיהן להינשא עמם. נענו לכך משפחות עניות מכל רחבי יפן שהיו מוכנות למכור את בנותיהן כדי לשפר את אורך חייהם. הנישואין נכנסו לתוקף ברגע שמשפחת הכלה קיבלה את התשלום והיו מחייבים.
הכלות נשלחו לארה"ב בספינות לבעליהן, מבלי שראו או הכירו אותם. הם הגיעו לארה"ב והבעלים שלהם לרוב היו שונים מהתמונות שהם שלחו לשדכנים ביפן, הם היו מבוגרים בהרבה ולא היו במעמד כלכלי כמו שתיארו את עצמם.

המחברת מתארת בכתיבה יפה וייחודית את שעבר על נשים אלו. את ההפלגה לארה"ב, את היום הראשון להגעתם, גידול הילדים והסבל שעברו במלחה"ע ה-2 כשיפן נלחמה מול ארה"ב.

סגנון הכתיבה מאוד ייחודי, גוף ראשון רבים, אין תאור של דמות מסויימת, מדובר על כלל הנשים וחויותיהן.
קל לקריאה, מהנה, מעניין. אחרי זכרון דברים של יעקב שבתאי זה באמת ממתק אמיתי.
המחברת זכתה בפרס פן/פוקנר על ספרה זה.

ספר מדהים. המתאר את קורותיהן של נשים יפניות צעירות שהובטח להן להגר לארה"ב בשנות העשרים של המאה הקודמת, כדי להתחתן עם גבר יפני עשיר ומצליח. הן הובאו במרמה .הספר מתאר לפרטי פרטים בצורה מדהימה ומיוחדת את מחשבותיהן , מצבן, חוויותיהן חלומותיהן מרגע עלייתן לאונייה במסע לארה"ב עד הסוף הטרגי של רובם (גם נשים , גברים וילדים)מעצרם וכליאתם במחנות עקורים.
הסופרת גולי אוטוסוקה ,עושה את הבלתי יאומן כמעט , בכתיבתה, הן מבחינת השפה העשירה ,המדויקת וחדה, הדיבור בצורת רבים שמרחיבה את הסיפור לסיפורים קטנים רבים . היא הדוברת והזועקת של הנשים היפניות ושל המהגרים היפנים (הדור השני)כולם בתקופה מאד מסוימת כואבת וקשה. לסיפור שלה יש ביסוס היסטורי שאותו היא מצליחה להעביר לקורא שלא נחשף לאירועים האלו, שמשום מה האמריקאים מדחיקים.
אני לא ידעתי שום דבר על הפרשה הזו והספר הצליח לחבר אותי ולרגש אותי לאירוע הקשה שאירע בארה"ב בשנות הארבעים. שנים אילו היו שנות מלחמת העולם השנייה ובאירופה התרחשה שואת היהודים.
היפנים בארה"ב עברו השפלות ,עבדות ,ניצול , תנאי חיים קשים ורבים מהם גם נהרגו. אמנם אין להשוות לשואה . אך ההאירועים האלו התרחשו באותה תקופה של שפל אנושי, רוע ואכזריות.
אינפורמציה נוספת יש ב- http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA

ספר נוגע ללב מומלץ מאד שמביא בצורה מיוחדת לתודעת הקוראים פרשייה כואבת שאסור שתשכח .
אוטוסוקה , זכתה בפרסים רבים על ספרה זה, ואכן מגיע לה.