“אני אוהב את סיגנון הכתיבה הישן העשיר והמליצי.אין לי רצון לכתוב הגיגים על מה היה ואיך זה קרה, אבל ספר שווה קריאה בהחלט מרתק והיה קשה להפסיק ולהוריכ מהיד. אפילו שיש קטעים קצת ארוכים טכניים על כל מיני עבודות ומכונות”

“את הביקורת אחלק לשני חלקים, חווית הקריאה והסיפור עצמו.
חווית הקריאה , הייתה ממש לא משהו, שיממון. כמו הליכה בשדה קוצים תחת השמש היוקדת והקופחת על ראשי. אסביר, הספר מתואר בפרטים את העבודה, המלכות אשר העבד עבר. אם לקצור כותנה, אזי מתואר לפרטי פרטים, תהליך הזריעה , עונות השנה והאיסוף.
הייתה חסרה לי האווירה הספרותית, עומק המחשבות בנפשו של האדם. קטעים מהסיפור נראו לי לא אמינים.
היות והספר מתאר בפרוטרוט את ההתעללות שעבר הבחור, לא יכולתי לגמוע אותו במהירות.

הסיפור עצמו:
אני בדמיוני, זכרתי את ה"עבדים" מהסרט חלף עם הרוח. הספר ניפץ את הזיכרון הזה. לא ניתן להכיל כי במאה ה19 התייחסו בדרום ארה"ב לשחורי העור, ביחס הגרוע מזה המתייחסים לבהמות. לדעתי חמור אינו עובר את אותה התעללות אשר עברו העבדים בדרום ארה"ב. לא היה הבדל בין נשים לגברים. גם הן עברו את אותה התעללות, ועבדו בשדה באותן עבודות קשות כשל הגברים. חטבו עצים, קטפו כותנה, וקיבלו מנה הגונה של "מלקות" אם לא השביעו את רצון אדונן. מזעזע.
הספר גרם לי, לא לשכוח את האנושיות שבאדם בכל מצב, ללא קשר לדת, גזע ומין.”

“קצת מוזר לכתוב ביקורת על סיפור אמיתי. כפי שהתקציר מאחור מבטיח - שובר את הלב להתוודע מעוד זווית ועוד סיפור למוסד העבדות האמריקאי על צבעיו וגווניו השונים. הסיפור הזה הוא סיפור אחד אישי ובתקופת זמן ספציפית, אבל קשה שלא לחשוב לאורכו על השנים הרבות בהן החברה האמריקאית, במיוחד זו שבדרום, חיה עם אזרחים מסוג אחד ואזרחים מסוג שני. אמריקה, אמריקה...”

“לאחרונה שמעתי על הסרט "12 שנים של עבדות" שזכה בפרס האוסקר. אם להיות כנה אינני מתעניינת בטקסי האוסקר הם אינם על סדר יומי ואוכל להמשיך בחיי גם ללא צפייה בטקסים נוצצים אלה בכלל . לעומת זאת נושא העבדות שבו עוסק הסרט מעניין אותי מאוד מאז ומתמיד. עד היום אני מחכה להזדמנות לקרא את הספר "אוהל הדוד תום" שמשום מה החמצתי אותו בילדותי , ייתכן ואמצא זמן גם לספר זה . ככול שאני חושבת על כך אני מתקשה להכיל את התפיסה שהייתה נחלת רבים במאה ה 19 ,תקופה שבה שגשגה העבדות , לפיה האדם השחור - "כושון" בפי האדונים הלבנים , נחשב בהמת עבודה לכל דבר ,שאינו זכאי לזכויות מינימליות פרט ל"עוגת" תירס , קותלי חזיר ומים בלבד כל יום אותו תפריט דל , בגד כותנה גס ושמיכה מרופטת ועלובה . חייו האומללים בעולם ללא חמלה עברו עליו באלימות מילולית ופיסית, השפלות ללא סוף - עבודות מפרכות מבוקר עד לילה תחת שמש קופחת בקיץ וגשמי זעף בחורף - שאם לא השביעו את רצון האדון הלבן -היו מלווות במלקות שוט עד זוב דם. אי אפשר לתאר את הסבל שעבר סולומון נורת'אפ ,שהיה מלכתחילה אדם מוכשר ,חופשי ומאושר בעל משפחה ואשר נחטף ע"י סוחרי עבדים ממולחים ,מרושעים והפך בן לילה לעבד -נכס כלכלי כמו חפץ השייך לאדון שרכש אותו. התקווה היא שהחזיקה אותו במשך השנים הללו.
הספר ריגש אותי מאוד . אי אפשר שלא להזדהות עם סולומון נורת'אפ בתקופתו האפלה למן חטיפתו רגשותיו מחשבותיו ועד שקיבל חזרה את חירותו והשיא המרגש - המפגש עם משפחתו.
סיימתי לקרא את הספר תוך ימים ספורים. הספר מומלץ מאוד . לא להחמיץ.”