בדרך לבית הכנסת לתפילת ראש השנה עברתי ליד ספריית רחוב, ולא התאפקתי. הסתכלתי פנימה, בדקתי את הספרים, ולקחתי את הספר הזה שהיה מזמן ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", בעיקר אחרי שקראתי כבר את "חיים אחרים" שהוא למעשה ספר ההמשך. במהלך החג, בין תפילות לבין בישולים למשפחה המורחבת, שטיפה אינסופית של כלים וטיפול בנכדות מצאתי גם את הזמן לקרוא את הספר הזה ולהסיר אותי מהרשימה.

11 בפברואר 1910, ליו וסילבי טוד שגרים ב"קרן השועל" נולד ילד שלישי. יו בכלל לא בבית, כי הוא הולך במצוות אימו למצוא את אחותו בת השבע עשרה איזי שהסתבכה עם גבר. סילבי, לא הרבה יותר מבוגרת מאיזי וכורעת ללדת נשארה בבית. זה היה יום עם סופת שלגים, המיילדת נתקעה, הרופא לא היה יכול להגיע והתינוקת נחנקה מחבל הטבור ומתה עוד לפני שנולדה, שזה עצוב מאד אבל אלה דברים שקורים. להבדיל מרוב המקרים שבהם דבר כזה קורה, התינוקת, שתמיד קוראים לה אורסולה, מקבלת הזדמנות נוספת, ואז עוד אחת ועוד אחת. זהו סיפורה של אותה אחת, אורסולה טוד, שמתגלגלת שוב ושוב לאותם הורים ולאותו בית, ובכל פעם גורלה שונה, והחיים שלה טיפה אחרים.

מה הן המילים, שר שלמה ארצי, אם לא שתיקה. מה הוא האדם, אני שואלת, אם לא אוסף ההתנסויות המעצבות את החיים שלו. בכל פעם שאורסולה נולדת מהלך החיים שלה מקבל כיוון שונה, וכך גם ההתנסויות שהיא עוברת. ובכל זאת היא נותרת אותה דמות, שמאפשרת לקייט אטקינסון להתייחס אליה בתור דמות קבועה שהיא גם גיבורת הסיפור, ולה אותן תכונות אופי. אין לה זיכרון ממשי מאותן התנסויות חיים קודמות, אבל יש סוג של התרשמות עמומה שגורם לה להתחמק מסכנות קודמות או לפעול בדרך אחרת אין בסיפור או בעלילה הסבר מה גורם דווקא לאורסולה לחוות את כל הגלגולים האלה, וכמו הנוסע בזמן בספר "אשתו של הנוסע בזמן" זו אנומליה ספציפית לאדם אחד בלי סיבה נרטיבית ובלי ששאר האנשים מסביב יחלקו את אותה התכונה.

ברוב הפעמים החיים של אורסולה קצרים, לפעמים קצרים מאוד, ולא בהכרח טובים. ברוב הפעמים היא מתה ממש צעירה ולא מספיקה להקים משפחה משלה, באחרים היא רק "האישה הנוספת" או חווה נישואים אומללים. פרק ארוך מאוד בספר עוסק במלחמת העולם השניה ובזהויות שונות של אורסולה בזמן הזה, כרווקה, כמאהבת, כאישה נשואה, כמתנדבת בעיר מופצצת, כאם לילדה צעירה, או כאישה הנשואה לגרמני ונמצאת בגרמניה. החלק הזה מעניין למדי, בעיקר לאור הטיול שלי לאחרונה ללונדון כי פתאום המקומות המוזכרים מוכרים יותר, אבל לא ברור מה הערך המוסף של הכנסת אותה דמות למקומות שונים בעיר. את כלל הסיפורים האלה היה אפשר לאכלס בדמויות אחרות. כמובן, מלבד אורסולה, ישנן בספר עוד דמויות - ההורים שלה סילבי ויו, הדודה איזי הבליינית הנהנתנית, האחות פמלה הבוגרת והמיושבת, האחים מוריס המרושע וטדי טוב הלב שמופיע אחר כך כדמות ראשית ב"חיים אחרים".

וישנה גם אווה, הלא היא אווה בראון, פילגשו של היטלר. כי אם עוסקים במציאות חלופית או בהיסטוריה אלטרנטיבית, זה הזמן לעסוק בקלישאה הגדולה של מניעת מלחמת העולם השנייה. ואכישהו ברוב המקרים שעוסקים בנושא (ויש לא מעט) הבחירה היא להרוג את היטלר. בעוד חוקרי ההיסטוריה יכולים למנות עשרות סיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ושינוי של כל אחד מהם היה יכול ליצור מציאות חלופית נטולת מלחמה או שבה המלחמה נעצרת בהיקף קטן בהרבה של קורבנות, ברור לכלל סופרי ההיסטוריה החלופית שרק הריגת היטלר בהיותו תינוק או אדם צעיר היא זו שתעצור את מהלך ההיסטוריה.

לסיכום, אם לצטט את הכריכה האחורית: "אטקינסון מותחת את גבולות הפרוזה בספר המעורר למחשבה על ההיסטוריה האנושית, על שאלת הרצון החופשי ועל מגבלות ההיגיון והתפישה הכרונולוגית". ובכן "מותחת את גבולות הפרוזה" זו אמירה מכובסת. אין כאן רומן. יש כאן אוסף סיפורים קצרים, אמנם בכתיבה עשירה ובעניין רב, שלא מתלכדים לכלל רומן. חלקם היסטורים, חלקם היסטוריה חלופית, וחלקם סתמיים. לא ראיתי את שאלת הרצון החופשי עולה במיוחד. מגבלות ההיגיון והתפיסה הנרטיבית (אם כי לא הכרונולוגית) בהחלט מאתגרים, משום שמאוד קשה לקרוא את הספר בתור ספר, לפחות עד שמתחילים לתפוס מה קורה שם.

חיים ועוד חיים הוא שני ספרים במחיר של אחד. מצד אחד רומן היסטורי מעולה, בריטי עד העצם, מעין אחוזת דאונטון בדפוס.(מירב, לתשומת ליבך) קייט אטקינסון מעוררת לחיים באופן מרשים ביותר את החיים בבריטניה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הסצנות המתארות את אימי הבליץ בלונדון היו מן הטובות שקראתי מסוגן. מעדן אמיתי לחובבי הדרמות המשפחתיות ההיסטוריות, הרצופות ציטוטים ספרותיים, הומור דק ואנדרסטייטמנט אנגלי משובח.

אבל, וכאן מופיע אבל גדול, הספר הוא גם מופע אור-קולי, ניו אייג'י, פילוסופיה/פסיכולוגיה בגרוש מופרך לחלוטין. קייט אטקינסון לא הסתפקה ברומן ההיסטורי שלה ועשתה ממנו מין שעטנז מופרך של היסטוריה חלופית/מסע בזמן מיותר ומגוחך לחלוטין. גיבורת הספר, אורסולה טוד, נהנית או אולי סובלת מגורל מיוחד וכלל בלתי מוסבר. היא זוכה לחיות את חייה שוב ושוב כאשר היא לא זוכרת את חייה הקודמים, אך יש לה מעין תחושות של דז'ה וו, המזהירות אותה ומכוונות אותה לבחירות ומסלולים אחרים. אחדים ממסלולי חייה של אורסולה קצרים ואחרים ארוכים יותר. היא תמיד נולדת באותן נסיבות ולאותה משפחה, אך היא מבצעת בחירות שונות המשפיעות על גורלה.ובין שאר עלילות המשנה, מופיע אפילו קו עלילה אחד של מה היה קורה לו היינו הורגים את היטלר בזמן. זה היה יכול להיות תרגיל אינטלקטואלי משעשע, אך לעניות דעתי הוא פשוט מיותר. לשם מה הגימיק? כדי להוכיח שוב ושוב שהכול צפוי והרשות נתונה? שהבחירה, כביכול, בידינו אך התוצאות שלה אינן צפויות? המשורר רוברט פרוסט כבר עשה את זה בשיר שכולנו למדנו לבגרות...

גברת אטקינסון היקרה, לא חייבים להיות מתוחכמים בכוח, אפשר, מותר, ואפילו רצוי לכתוב רומן היסטורי מסורתי, כמו פעם, עם דמויות אמיתיות ואנושיות, שנולדות ומתות, בדיוק כמוך וכמונו, פעם אחת בלבד. וגם זה לפעמים יותר מדי.

אנחנו תוצרי ההחלטות שלנו. מליארדי צמתים קטנים בחיים, בהם אנחנו חייבים לבחור כיוון, ולא נותנים על כך את הדעת. משבחרנו כל הכיוונים האחרים מתבטלים, וגורלינו וגם "האישיות" וההתנהגות שלנו נקבעים. הבחירות האלה ותוצאותיהן הן נושא הספר הזה.

אטקינסון בוראת לגיבורתה חיים ועוד חיים. בכל צומת כזו היא בוחנת איך תתפתח הגיבורה, אם תלך בכיוון הזה, ואיך יתפתח הסיפור - שלה ושל האחרים - במצבים משתנים. הגיבורה היא תמיד אורסולה, שנולדה כבת שלישית למשפחה אמידה, לה אחות ואח אהובים (תמיד) ועוד שני אחים. קוי הסיפור השונים של אורסולה, משנים לא רק את סיפורה, גם את אישיותה ואת הדרך בה תגיב ותתמודד, וכמובן משנים גם את סביבתה ומשפיעים על אנשים נוספים. אטקינסון מעמידה אותה בנסיונות ובוחנת את ההשפעה עליה ובוחנת גם את השפעת האדם הבודד על סביבתו הקרובה וגם הרחוקה.

הכתיבה של אטקינסון נפלאה. העלילות בספר הזה מרתקות ברובן, מאירות את תחילת המאה העשרים בבריטניה, בעיקר את תקופת מלחמת העולם השנייה שם ובגרמניה. דמותה של אורסולה אמינה ומשכנעת בכל העלילות בהן לקחה חלק (אולי חוץ מהקטע המופרך על היטלר, והקטע המיותר על ישראל...) לונדון בתקופת הבליץ מתוארת בצורה אותנטית, וכך גם ברלין. הבריטים זכו (שוב!) להערצתי על הדרך בה התמודדו עם הפצצות והרס בלתי פוסקים, באומץ של אנשים פשוטים, שאין להם ברירה אלא לשרוד ואם כבר לשרוד - לעשות זאת בצורה המביאה כבוד לאנושיות.

אהבתי מאד את הספר, המתאר באמצעות הפטנט של פנייה שונה בצמתים את הסיפור האפשרי של כולנו - אם אפשר היה להתנסות ביותר מהחלטה אחת. הגדולה של הסיפור היא שהוא אינו מביא ברירה "יותר טובה" באחת מאפשרויותיו. הוא מתאר פשוט חיים, בכל אחת מהברירות הנבחרות. הספר דורש קצת הסתגלות לרעיון היצירתי של הסופרת, אבל מתגמל את הסבלנים, ובגדול. "הזמן" אומרת אורסולה "אינו מעגלי. הוא פַּלִימְפסֶסְט" (כלומר הקלף שנמחק כדי לכתוב עליו טקסט חדש, כשהטקסט הישן מתבלט מתחת לטקסט החדש).

אין ספק זהו ספר שדורש השקעה,ריכוז וסבלנות.
הרעיון אכן אינו מקורי והוצג באינספור ספרים וסרטים: היסטוריה חלופית או מסע בזמן לשינוי העבר, האפשרות לחזור בזמן לנקודות מפתח בחיינו, בהיסטוריה - מה היה קורה לו... ? (אפקט הפרפר,דלתות מסתובבות,תצפית עבר של אורסון סקוט קארד ולפני שאפול הזוועתי של לורן אוליבר)
גם קו העלילה הקצר של רצח היטלר או ניצחון גרמניה הוצע כבר (ברק של דין קונץ,ארץ אבות המשמים של רוברט האריס והאיש במצודה הרמה המשמים לא פחות של פיליפ ק. דיק) ואפילו הזדמנות שנייה לחיים אחרים ( שתי פרשיות חייו המופלאות של לוקאס קאשה אלכסנדר לויד) כל אלה הציתו את הדמיון ועוררו דיונים פילוסופיים עמוקים (פארדוקס הסבא).
אבל קייט אטקינסון מציגה את הרעיון הזה בדרך משלה ,בכתיבה חיננית, סוחפת,בסיפור מעניין ובגיבורה מעוררת חיבה.

רבים לפניי פירטו את דעתם על הספר לטוב ולרע - אז אקצר במיוחד (למרות ששמתי לב כי רוב אלה שלא אהבו- לא טרחו לקרוא את הספר עד תומו):

אורסולה נולדה למשפחה אמידה בתחילת המאה ה-20 בבריטניה הספר מלווה אותה לאורך חייה ומיתותיה.
אורסולה מתה(לראשונה מיד לאחר לידתה ) וכל מוות שלה מאתחל את חייה מחדש, בכל פעם היא מקבלת הזדמנות נוספת לחיות בצורה קצת שונה לעשות דברים אחרת ולשנות את גורלה. אנו מלווים את אורסולה לאורך ילדותה ובגרותה ,
פרק נכבד -שחוזר על עצמו כמה פעמים - מוקדש ללונדון בזמן ה "בליץ", באופן אישי למדתי המון מן הפרק הזה ,כלומר כן, את יודעת שהיה בליץ ,את יודעת כמה זמן הופצצה העיר,כמה סבלו התושבים ועל העמידה האיתנה, אבל הכל בגדר מיתוס, וקייט אטקינסון הפכה את זה להרבה יותר מוחשי עבורי.
אהבתי גם את קו העלילה הקצר של חיים בגרמניה ההופכת יותר ויותר נאצית,החיים בצד השני בזמן מלחמה ממחישים כמה מיותרת היא.

דרושות סבלנות והסתגלות לאתחול הזה של החיים, זה דורש מהמוח לעשות פליק פלאק כמה פעמים, אני נהניתי מההיבט הזה,מהצורך לבנות כל פעם מחדש את הפאזל.
אחד הרעיונות החביבים עליי הוא "מה היה קורה אם" או לחלופין "אילו יכולתי לחזור לזמן X מה הייתי עושה שונה ואיך חיי היו נראים כתוצאה מכך" שמחתי לקרוא ספר שעוסק ברעיון הזה.

אהבתי גם את ההשכלה הנרחבת שאטקינסון " מלבישה" על גיבוריה . הספר מלא ציטוטים ורפרנסים מספרות המערב (לא רק שייקספיר כמו שציינה מישהי) וזה לא פוגע ברצף הקריאה.
סיימתי את הספר ואמרתי וואו!
הוא יעסיק את מוחי עוד זמן רב ,דרגתי אותו כמעולה ואני מחלקת את התואר הזה בקמצנות יתרה,
אשמח לקרוא עוד מפרי עטה.

הרעיון ממש מעניין אותה גיבורה שחווה את חייה פעם אחר פעם באפנים שונים. המחברת מתמקדת בתקופת הזמן של שתי מלחמות העולם ויוצרת פסיפס חיים צבעוני ומרתק. באופן מוזר וקצת הזוי מתחברות הגירסאות השונות של חיי הגיבורה לסיפור אחיד. לא פעם עצרתי את עצמי ושאלתי זה כבר קרה? מתי זה היה? מצד אחד האחידות של הנפשות הפועלות מול הקפיצות בזמן ובאירועים מבלבלות ומאחדות ביחד. כן לא נשמע הגיוני אבל זה עובד.
לקראת הסוף הסחרחורת הזו אותי באופן אישי קצת עייפה. הייתה הרגשה כמו בסרט שמריצים אותו במהירות שהסצינות נעות במהירות מסחררת. יתכן שזו הייתה הכוונה.
בסך הכל ספר בהחלט מעניין, לעיתים מרתק ובהחלט שווה קריאה.

מה היה קורה אילו...
נקודת מוצא של לא מעט ספרים וסרטים, מחשבות שמעסיקות אותנו לא מעט פעמים, למרות חוסר התוחלת שבהן.
מה היינו עושים אחרת, מה היינו מתקנים, לאיזו נקודת בזמן היינו חוזרים.
הפיתוי של הדשדוש בשאלות האלו גדול כמו חוסר התועלת שבהן.
בעצם, יש תועלת מסויימת, שהרי מהמחשבות האלו בדיוק נולדו לא מעט יצירות מוצלחות.

גיבורת הספר "חיים ועוד חיים" מקבלת הזדמנויות חוזרות ונשנות לחיות את חייה.
הזיכרונות המעומעמים מהחיים הקודמים עוזרים לה לנווט את חייה ולקבל בחירות שישנו את מסלולם לכיוונים טובים יותר, או כאלו שאמורים היו להיות טובים יותר אם לא היו עוד כל כך הרבה גורמים משתנים המשפיעים על מציאות חייה.
את החלק הראשון של הספר אני מכנה: "ספר ההדרכה להורה החרדתי: דרכים שונות בהן ילדך יכול למות בשנים הראשונות לחייו". החלק הזה לא היה מהנה במיוחד עבורי. קודם כל כי אני הורה חרדתי, אבל גם כי התקשיתי להבין את הרעיון של הספר. אורסולה מתה, נולדת מחדש, הפעם ניצלת ממוות, ואז שוב. בפעמים הראשונות היא ניצלת פשוט כי יש לה יותר מזל מאשר בסבבים הקודמים, ואז מתה קצת יותר מאוחר.
כהדגמה לדרכים שונות בהן ילדים יכולים לעבור מן העולם החלק הזה יעיל במיוחד. מומלץ להורים שאננים מדי.
בהמשך הסיפור נהיה מורכב יותר. אורסולה מתחילה להיות מודעת, באופן מעורפל כלשהו, לזכרונותיה מחייה הקודמים ומתחילה לנסות לשנות את גורלה.
שינוי הגורל, כמו שניתן לצפות, הוא עניין מורכב. גורמים שמחוץ לחייה של אורסולה עצמה ישפיעו גם הם על הצלחתה או כשלונה, ואז תגיע מלחמת העולם השניה.

הספר נפתח בהתנקשות בהיטלר. זה אינו ספוילר, זהו הפרק הראשון בספר.
לאורך הקריאה תהיתי כל הזמן איך תתמודד הסופרת עם שתי בעיות:
א. איך יעצר המעגל הזה, שבו אורסולה מתה ונולדת שוב ושוב מחדש?
ב. איך תצדיק הסופרת את ההווה שלנו, שבו אנו חיים, ובו כמה חבל, לא התנקשו בחייו של היטלר?
הרשו לי לענות לכם, וזה אולי כן יכול להיחשב ספוילר:
הסופרת לא ענתה על השאלות.
ככל הידוע לקורא בסיום הסופר, אורסולה עדיין נולדת מחדש ומשנה את חייה ואולי מחר בבוקר סוף סוף נתעורר למציאות בה היטלר נהרג עוד לפני תחילת המלחמה (אבל סיכויים לא רעים שבבוקר שלאחריו נקום שוב לעולם בו אורסולה לא התנקשה בהיטלר. אמרתי לכם, זה די מסובך כל העניין הזה של שינוי הגורל).

מה שצרם לי במיוחד בקריאת הספר הוא המניע של אורסולה להתנקשות בחייו של היטלר.
אנחנו פוגשים את אורסולה, מדוכאת בסוף המלחמה, יותר מפעם אחת. אבל הפעם הראשונה שבה עולה בספר התהיה מה היה קורה אילו היטלר היה נרצח, עולה בהקשר קצת מפתיע:

"אבל אם היטלר היה נרצח לפני שהוא היה נבחר לקנצלר, כל העימות הזה בין הערבים לישראלים לא היה קיים, נכון?" מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מוחלט של ישראל. "כלומר, אני בהחלט מבינה למה היהודים רצו להקים מדינה עצמאית ולמה הם מגינים עליה בלהט," המשיכה אורסולה, "ותמיד אהדתי את המטרה הציונית, עוד לפני המלחמה, ומצד שני, אני יכולה גם להבין למה מדינות ערב כל כך כועסות. אבל אם היטלר לא היה מצליח לחולל את השואה..."
"כי הוא היה נרצח?"
"כן, כי הוא היה נרצח".

ובכן, מסתבר שמכל הטריגרים לבטל את מלחמת העולם השניה, ומכל הדרכים בהם מתה אורסולה עצמה באשמת המלחמה, לא נמצאה סיבה טובה יותר להרוג את היטלר מאשר ביטול הקמת מדינת ישראל.
וזה כנראה מה שנחשב "אהדה לרעיון הציוני" באנגליה בימינו. האמת שזה מסביר הרבה

חלקו הגדול של הספר עוסק במלחמת העולם השניה, בעיקר מנקודת המבט הבריטית. הבליץ, לונדון המותקפת, המלחמה בהפצצות והאובדן. בעיני, זה החלק החזק של הספר.
הכיוונים השונים שאליהם אורסולה לוקחת את חייה (ואלו שחייה לוקחים אותה אליהם) הופכים אותה לאדם שונה בגרסאות השונות של הספר. נערה מתירנית וקלילה או קרבן לאלימות שהופכת אותה לאשה פאסיבית ואומללה, אשה בודדה המזדקנת לבדה, או אשה שמנהלת מספר מערכות יחסים רומנטיות במקביל.
הבחירות שלנו והבחירות של הסובבים אותנו יכולות להוביל אותנו למסלולים שונים שישפיעו על סגנון חיינו והאופן בו אנחנו נתפסים, הספר ממחיש את הנקודה הזו היטב, אבל על חשבון ההזדהות הרגשית עם הגיבורה.

ספר מקורי ומיוחד, כתוב נפלא.
יש רגעים קצת מייגעים שצריך לעבור, אך למי שמתאזר בסבלנות מובטחת הנאה צרופה.

"יש!"
זו הייתה התגובה ההו-כה-אינטלקטואלית שלי כשהבחנתי בחדש של אטקינסון מפתח חנות הספרים. מעט אחר-כך, כששילמתי, סיפרה לי המנהלת שגם היא שמה עין על הספר הזה, "יש בו מלא שבחים מאחורה", ושאלה למה כל כך התרגשתי. ככל הנראה היא חיפשה חומר רקע בכדי להגניב לי עוד המלצות לשקית (התקופה הייתה טרום החוק ואוריינטציה מכירתית היא הדת החדשה) אבל בכל זאת סיפרתי שאני קורא את כל מה שקייט אטקינסון כותבת. זה היה כמעט נכון, הרי את ספר הביכורים שלה עוד לא קראתי, ובכל זאת מדובר באירוע משמח. חוץ מספר הביכורים שיצא בהוצאת ינשוף ('מאחורי התמונות במוזיאון') קייט אטקינסון חתומה גם על סדרת המתח-לכאורה של הבלש ג'קסון ברודי (הלוואי, הלוואי שאני לא טועה בשם שלו. בחור מקסים). מסדרת המתח תורגמו רק שלושה ספרים ועל הרביעי הוצאת כתר וויתרו בגלל חוסר התעניינות (כלומר, מכירות עלובות. טוב, סביר להניח שהם מרוששים). אולי על רקע מילים אלו קריאת השמחה שלי תהיה מובנת יותר ופחות תימהונית, הרי הייתי בטוח שההוצאות האביוניות וויתרו על אטקינסון לגמרי – והנה, לא.

קייט אטקינסון היא סופרת שכיף להעריץ, אפילו בעידן הסלבסי שלנו שהוציא את הערצת הסופרים מן החוק. היא נגשת אל הכתיבה שלה בגישה העילאית ביותר הקיימת לטעמי – היא מכבדת את הכתיבה, את אופייה והמכניקה שלה, אבל היא גם מרשה לעצמה להשתעשע, לצאת מהריאליזם החונק הזה ולעשות את הדברים שרק דיו ודף יכולים לעשות – לבדות, אבל לבדות מבלי לדאוג לגבולות, למהימנות. השעיית הספק היא כאב הראש של הקורא, רוצה יאמין לא רוצה לא יאמין. היא פה כדי לבדות ולברוא ולהגיד כמה דברים על הדרך. מהבחינה הזאת, 'החדש של אטקינסון' הוא הספר הנועז ביותר שלה עד כה; וכשמעזים, כמובן, מגיעים למקומות נפלאים.

הספר, (ששמו בשפת המקור 'life after life' קולע יותר בעיניי למהות המעגלית של הרעיון ולאו דווקא המצטברת), מספר את סיפור חייה של אורסולה טוד שנולדה למשפחה אמידה באנגליה של 1910. לאחר מותה בפרק הראשון (חבל הטבור הוא דבר קטלני ביותר, לפעמים), הרופא מספיק להגיע ולהציל אותה בפרק השני. עד עמוד מאה היא תמות עוד פעמיים, כל פעם בדרך אחרת וכל פעם היא תחזור ותהיה קצת יותר חכמה, תדע לא לעשות צעד מוטעה, לא להתפתות לאיזושהי סכנה. אבל העיסוק הוא לא רק בהימלטות מהמוות אלא גם בפרשות המים המכתיבות את המשך החיים. רגעים פרוזאיים שהמילים הנאמרות בהם מטעינים אותם במשמעות הרת גורל. ייתכן שזה נשמע פשטני וגימיקי (קוראים רבים טענו שזה די מיותר), אבל אני מצאתי את העיסוק והביצוע מעולים ומעוררי מחשבה.

אלא שיש עוד, כמובן. לקח שלמדתי השנה הוא שלעולם לא לקטלג ספרות אנגלית תחת סוגה אחת. חוץ מהפן הניסויי הזה הספר מלא גם באטקינסון. למה אני מתכוון כשאני אומר אטקינסון? כתיבה אנגלית משובחת, שופעת ציניות מעודנת והומור דק מן הדק, צורב לעיתים. המחצית השנייה של הספר מפנה את הבמה מתמונות הכפר האנגלי ועושה מקום ללונדון בזמן מלחמת העולם השנייה ומראותיה, ונדמה לי שזו דווקא הכתיבה המעודנת שהופכת את העמודים האלה לכל כך חיוניים ולוכדים. על גלריית הדמויות ועיצובן לא אוסיף, כי, בחייכם – קייט אטקינסון. נדמה שאפילו החתולים שלה מתחככים לרגע בקרסולו של הקורא.

העיבוד העברי זוכה לשני צל"שים מפתיעים – הראשון על העטיפה שלכל הפחות מתעלה על העטיפות של המהדורות החו"ליות (וגם ממש מעוררת מצב רוח צרכני), והשני על התרגום הזורם להפליא, שבכל הנוגע להערות שוליים יודע להסביר איפה שדרוש ולשתוק איפה שזרם הקריאה אינו יכול להיעצר (ובכל זאת, מי שהאנגלית שלו מוצלחת מאוד ייטיב לעשות אם יקרא באנגלית, שהרי הספר שופע באזכורים לספרות אנגלית קלאסית, נדמה לי, והציטוטים הללו מעט חורקים על הרקע העברי על אף התרגום הקולח).

לסיום אציין שהספר קצר מדי לטעמי ובסיומו, גם אחרי שנות חיים רבות ונשנות, עדיין לא הספיק לי ורציתי עוד חיים ועוד חיים, רק לא לחזור אל הריאליזם הלינארי הקר הזה שקסם הבדיון זה ממנו והלאה. ניחא, לפחות את 'מאחורי התמונות במוזיאון' עדיין לא קראתי - נחשיב את זה לעוד מנת חיים נוספת, עד הספר הבא.

מומלץ בחום, לכולם אבל בעיקר לאוהבי ספרות אנגלית, נימוסים הפצצות והליכות, שעות תה וביסקוויטים.


*לקריאת הפרק הראשון:
http://e.walla.co.il/?w=/273/2707739
והערה בנוגע אליו: הירייה ההיא לחלוטין איננה עיקרה של הספר.

מה היה קורה לו יכולנו לחזור לעבר, לתקן טעויות ושגיאות, ולחיות את חיינו נכון יותר? לאילו נקודות בזמן היינו חוזרים, ואם בכלל? האם אנו נאבקים בגורל שלנו או מנסים להשלים איתו? והאם בכלל גורלו של אדם נתון בידיו והוא יכול לשנותו או שהוא נקבע מראש וכל מלחמה בו מיותרת?

הגורל – זהו נושא ספרה של קייט אטקינסון, "חיים ועוד חיים". במרכז העלילה עומדת אורסולה, בת להורים אמידים באנגליה של ראשית המאה הקודמת. היא נפטרת בלידתה, ומייד שבה על מנת לתקן את חווית מותה ולנסות ולהמשיך לחיות. העלילה בספר לא בדיוק מתקדמת, אלא מתחילה ומסתיימת שוב ושוב בצורה מעגלית בכל פעם שאורסולה מנסה לחזור לעבר ולתקן את חייה ואת חייה אהוביה. אטקינסון מחזירה את הקורא אל העבר ושוב אל ההווה, מתקדמת בעלילה עד למותה (שוב) של אורסולה ושוב- חזרה לעבר. יש שייראו בקפיצות אלו עניין מתיש, אך זו - זו כוונתה של אטקינסון, וכאן חדשנותה וגאונותה: להמחיש לקורא עד כמה המלחמה בגורל עשויה להיות מאבק מתיש.

מוטיב אי- ההשלמה עם הגורל ילווה את אורסולה במהלך חייה, ובכל פעם שאורוסלה חוזרת להתחלה - היא קצת אחרת, קצת שונה. פעם היא אורסולה רכה, פעם קשוחה. פעם היא אורסולה ניורוטית ופעם עליזה ושמחה. פעם רווקה פוחזת ופעם אם מסורה. זאת, מכיוון שבכל פעם היא חייה חיים קצת אחרים. ובכל זאת, בכל הפעמים מלווה אותה צל גורלה, אי ההשלמה איתו והרצון הזה לשנות ולתקן את הוויתה. באחד מגלגולי חייה האחרונים אורסולה מתבטאת כמי שמשלימה, סוף סוף, עם הגורל: "לקבל את מה שקורה לנו, את הטוב והרע באותה מידה. אני מניחה שהמוות הוא פשוט עוד דבר שצריך לקבל." (עמ' 408) אך אז שוב – בהיותה אשמה מבוגרת מתחרטת ומצטערת על דברים שלא עשתה ושוב – חוזרת להתחלה.

הגורל מלווה את אורסולה לכל אורך הסיפור והוא צץ בכמה מוטיבים חוזרים ונשנים השזורים בסיפור במלאכת מחשבת:

ראשית כל - השועל. השועל נתפס כחיה ערמומית, חמקנית. וכמוהו - כך גם גורלה של אורסולה (ושל כולנו). בניסיון להילחם בגורלה, אורסולה תמיד מפסידה שכן אם צלחה במקום אחד הרי שנכשלה במקום אחר. הגורל, כמו השועל, מצליח שוב ושוב להערים על אורסולה. אי היכולת של אדם לגבור על גורלו בא לידי ביטוי, בין היתר, בקטע הבא:
"כל הזמן משהו מעבר לשדה הראייה, ממש מעבר לפינה, משהו שלא יכלה לתפוס – משהו שניסה לתפוס אותה. היא הייתה ציידת וניצודה גם יחד. כמו שועלה" (עמ' 436) כך אורסולה, במאבקה הבלתי פוסק ומתמשך בגורלה שלה ואי-השלמתה איתו, מנסה להשיגו ובסופו של דבר שוב ושוב מפסידה. ממש כמו אורפיאוס מהמיתולוגיה היוונית, המנסה להשיב את אהובתו אורידיקי מהשאול, ונכשל.

שנית, השם של הדמות המרכזית בסיפור - אורסולה. משמעות השם הוא נקבת הדוב, או דובה. באופן אישי, השם זה מתחבר לי למערכת הכוכבים – הדובה הגדולה או הדובה הקטנה, ומחזק את התחושה של קטנות האדם אל מול הגורל שנקבע לו. כאילו יש איזה סדר אוניברסלי ועילאי שקובע את גורל כולנו, כפרטים אינדיבידואלים וכחלק מהאנושות ומהיקום. ואת הסדר הזה - לא ניתן להפר.

הגורל בסיפור חוזר שוב ושוב בדמויות נוספות: מוירה היא אשתו של קרייטון, אהובה של אורסולה בזמן מלחמת העולם השנייה. אך בעצם, במיתולוגיה היוונית, מוירה היא אלת הגורל. גם מיס וולף, חברתה של אורסולה בזמן המלחמה, מסמלת גורלות. במבט ראשון, וולף מתחבר לנו עם זאב. אך בלטינית -Vulpini הוא השם המדעי לשועל. והשם השועלי הזה מזכיר כל כך את שמה של מיס וולף.

אורסולה ומאבקה בגורלה היא דמות מרתקת בסיפור. אך לעומתה קיימת דמות מרתקת נוספת, האנטי-תזה של אורסולה, היא דודתה איזידורה. איזי, לעומת אורסולה, מקבלת את גורלה בברכה. היא חייה את חייה תוך כדי זרימה. היא משוחררת מעכבות, ממסגרות חברתיות. היא עושה מה שהיא רוצה ללא מגבלות. אומנם, השם דלפי (מקום מיתולוגי בו כוהנות הדת ביוון קראו את גורלותיהם ועתידם של אנשים) הוא שמה השני, אך בפועל איזי מקבלת את גורלה ללא עוררין. קארפה דיאם (חייה את היום) הוא המוטו שלה. ללא חרטות וללא בקשה לשנות. איזי מתקדמת הלאה, קדימה, אל העתיד. היא לא עוסקת בעבר, בניגוד לאורסולה. "את נשמה עתיקה.. זה בטח לא קל. אבל החיים שלך עדיין לפנייך. את צריכה לחיות אותם" (עמ' 437) כך אומר לאורסולה המטפל שלה, ד"ר קלט. הוא מנסה להנחיל לה מסר שדודה איזי חיה לפיו כל חייה, באהבה והשלמה.

אילו מבין הדמויות (אורסולה-איזידורה) אהבתי יותר? עם איזו דמות הזדהיתי יותר? אני חושבת שמעט עם כל אחת מהן. באופן אישי, הספר הזה הגיע אליי בזמן כל כך נכון. גם אני ניצבת לפני החלטה אישית - האם אני צריכה להמשיך ולהילחם בגורל שנראה כי נקבע לי מראש, או להשלים סוף סוף עם מה שהחיים זימנו לי, ולהתמקד ולהוקיר את מה שיש? מוסר ההשכל של הספר לימד אותי רבות על מלחמה בגורל, על תקווה וייאוש, על קארמה ומלחמה בשדים, על עצמי ושאיפותיי האמיתיות. ועל המשך הדרך.