ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 25 בספטמבר, 2025
ע"י נצחיה
ע"י נצחיה
בדרך לבית הכנסת לתפילת ראש השנה עברתי ליד ספריית רחוב, ולא התאפקתי. הסתכלתי פנימה, בדקתי את הספרים, ולקחתי את הספר הזה שהיה מזמן ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", בעיקר אחרי שקראתי כבר את "חיים אחרים" שהוא למעשה ספר ההמשך. במהלך החג, בין תפילות לבין בישולים למשפחה המורחבת, שטיפה אינסופית של כלים וטיפול בנכדות מצאתי גם את הזמן לקרוא את הספר הזה ולהסיר אותי מהרשימה.
11 בפברואר 1910, ליו וסילבי טוד שגרים ב"קרן השועל" נולד ילד שלישי. יו בכלל לא בבית, כי הוא הולך במצוות אימו למצוא את אחותו בת השבע עשרה איזי שהסתבכה עם גבר. סילבי, לא הרבה יותר מבוגרת מאיזי וכורעת ללדת נשארה בבית. זה היה יום עם סופת שלגים, המיילדת נתקעה, הרופא לא היה יכול להגיע והתינוקת נחנקה מחבל הטבור ומתה עוד לפני שנולדה, שזה עצוב מאד אבל אלה דברים שקורים. להבדיל מרוב המקרים שבהם דבר כזה קורה, התינוקת, שתמיד קוראים לה אורסולה, מקבלת הזדמנות נוספת, ואז עוד אחת ועוד אחת. זהו סיפורה של אותה אחת, אורסולה טוד, שמתגלגלת שוב ושוב לאותם הורים ולאותו בית, ובכל פעם גורלה שונה, והחיים שלה טיפה אחרים.
מה הן המילים, שר שלמה ארצי, אם לא שתיקה. מה הוא האדם, אני שואלת, אם לא אוסף ההתנסויות המעצבות את החיים שלו. בכל פעם שאורסולה נולדת מהלך החיים שלה מקבל כיוון שונה, וכך גם ההתנסויות שהיא עוברת. ובכל זאת היא נותרת אותה דמות, שמאפשרת לקייט אטקינסון להתייחס אליה בתור דמות קבועה שהיא גם גיבורת הסיפור, ולה אותן תכונות אופי. אין לה זיכרון ממשי מאותן התנסויות חיים קודמות, אבל יש סוג של התרשמות עמומה שגורם לה להתחמק מסכנות קודמות או לפעול בדרך אחרת אין בסיפור או בעלילה הסבר מה גורם דווקא לאורסולה לחוות את כל הגלגולים האלה, וכמו הנוסע בזמן בספר "אשתו של הנוסע בזמן" זו אנומליה ספציפית לאדם אחד בלי סיבה נרטיבית ובלי ששאר האנשים מסביב יחלקו את אותה התכונה.
ברוב הפעמים החיים של אורסולה קצרים, לפעמים קצרים מאוד, ולא בהכרח טובים. ברוב הפעמים היא מתה ממש צעירה ולא מספיקה להקים משפחה משלה, באחרים היא רק "האישה הנוספת" או חווה נישואים אומללים. פרק ארוך מאוד בספר עוסק במלחמת העולם השניה ובזהויות שונות של אורסולה בזמן הזה, כרווקה, כמאהבת, כאישה נשואה, כמתנדבת בעיר מופצצת, כאם לילדה צעירה, או כאישה הנשואה לגרמני ונמצאת בגרמניה. החלק הזה מעניין למדי, בעיקר לאור הטיול שלי לאחרונה ללונדון כי פתאום המקומות המוזכרים מוכרים יותר, אבל לא ברור מה הערך המוסף של הכנסת אותה דמות למקומות שונים בעיר. את כלל הסיפורים האלה היה אפשר לאכלס בדמויות אחרות. כמובן, מלבד אורסולה, ישנן בספר עוד דמויות - ההורים שלה סילבי ויו, הדודה איזי הבליינית הנהנתנית, האחות פמלה הבוגרת והמיושבת, האחים מוריס המרושע וטדי טוב הלב שמופיע אחר כך כדמות ראשית ב"חיים אחרים".
וישנה גם אווה, הלא היא אווה בראון, פילגשו של היטלר. כי אם עוסקים במציאות חלופית או בהיסטוריה אלטרנטיבית, זה הזמן לעסוק בקלישאה הגדולה של מניעת מלחמת העולם השנייה. ואכישהו ברוב המקרים שעוסקים בנושא (ויש לא מעט) הבחירה היא להרוג את היטלר. בעוד חוקרי ההיסטוריה יכולים למנות עשרות סיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ושינוי של כל אחד מהם היה יכול ליצור מציאות חלופית נטולת מלחמה או שבה המלחמה נעצרת בהיקף קטן בהרבה של קורבנות, ברור לכלל סופרי ההיסטוריה החלופית שרק הריגת היטלר בהיותו תינוק או אדם צעיר היא זו שתעצור את מהלך ההיסטוריה.
לסיכום, אם לצטט את הכריכה האחורית: "אטקינסון מותחת את גבולות הפרוזה בספר המעורר למחשבה על ההיסטוריה האנושית, על שאלת הרצון החופשי ועל מגבלות ההיגיון והתפישה הכרונולוגית". ובכן "מותחת את גבולות הפרוזה" זו אמירה מכובסת. אין כאן רומן. יש כאן אוסף סיפורים קצרים, אמנם בכתיבה עשירה ובעניין רב, שלא מתלכדים לכלל רומן. חלקם היסטורים, חלקם היסטוריה חלופית, וחלקם סתמיים. לא ראיתי את שאלת הרצון החופשי עולה במיוחד. מגבלות ההיגיון והתפיסה הנרטיבית (אם כי לא הכרונולוגית) בהחלט מאתגרים, משום שמאוד קשה לקרוא את הספר בתור ספר, לפחות עד שמתחילים לתפוס מה קורה שם.
0 הקוראים שאהבו את הביקורת