ביקורת ספרותית על מיזרי מאת סטיבן קינג

---

אני חייב להתחיל בהתרשמות עמוקה - מאוד התרשמתי.
אם להיות יותר ספציפים, אני מדבר על הלוקיישנים - עברו יומיים מאז שסיימתי את הספר, ופתאום אני קולט שאני מכיר כל פינה מזובלת בבית של אנני וילקס. את חדר השינה של פול, את החצר הקדמית, ואת האסם, והמטבח, והסלון והמרתף והמזווה - ואת המדרגות אל הקומה השנייה, הבלתי מושגת - ואפילו את הכביש בינה לבין העיירה שמתחילה בס' ויש בה שני ו' (נראה לי), שאיכשהו נחשב בעיניי כחלק מהבית. הייתי צריך לשכנע את עצמי שחזיונות אלו באו אלי מתוך הספר, ולא נשארו לי כשאריות תת-מודעיות מהסרט - שבכלל לא ראיתי.
כל זה, כמובן, רק הגביר את המתח והאימה שהוזרקו לורידיי ללא רחמים (אני אפסיק את ההקבלות המגושמות לספר כבר כאן, ברשותכם). אבל לא רק התיאורים המוצלחים של הסביבה הפיזית הם שעזרו לי להתחבר לסיטואציה, לפול ואפילו לאנני. קשה לי להסביר את זה, אבל הרגשתי שהעלילה והרעיונות והדיאלוגים בספר היו מלאים בכל כך הרבה... מורכבות, ונכונות, ו'אכויות מטאפוריות', אם תרצו.
בין אם אלו הכמוסות, משככי הכאבים, המסמלות באופן מטא-פיזי שכזה אבל גם באופן מאוד מילולי, כמובן, כיצד פול מתמכר נגד רצונו אל הסיטואציה ואל דרך החיים, או לפחות אל היבטים מהם.
ההקבלה של אנני לאלה, על שליטתה בסביבה, קומתה השנייה האקסלוסיבית והתנהגותה האימהית אך גם הרודנית והאכזרית והמשוגעת, שבכל זאת מאפשרת חופש פעולה מסוים.
השנינויות של פול, והתנסויותו האישיות, מהילדות ומהבגרות. וגם - אלו של אנני. גבולותיה של החמלה.
השגעון של אנני, כזה עשיר.
הבדיחות פרטיות של פול - מוצלחות! - שהופכות למלמולים של משוגע.

שמעו, אני כבר מאבד את הסדר. יש עוד הרבה, אבל הספר הזה הוא כזה חתיכה מרוכזת של אמנות, אני לא מסוגל ולא רוצה לשים סדר בהכול. נקווה שהחלק הלא מודע של המוח שלי הצליח ללמוד משהו קונסקרוטיבי. מזל שהעלילה היא כל כך לינארית.

--ספויילרים קלים--
--למרות שעושה רושם שלסטיבן קינג אין בעיה עם כאלו https://www.youtube.com/watch?v=l8TkQvdJVbc 33:32--

אפילו הסיום, שבהתחלה היה לי מאוד אנטי קליימטי ומאכזב - עכשיו אני רואה אותו כהכרחי וכטאץ' אומנותי אחד אחרון.
קיצר, תקראו.

» ביקורות נוספות של ס.א.איש
» ביקורות נוספות על מיזרי