ביקורת ספרותית על זה מאת סטיבן קינג
ספר מעולה

---

“זה” הוא אינו רומן פשוט. לסווג אותו כסיפור "אימה" זהה לאמירה ש"מובי דיק" הוא מדריך ארוך מאוד על ציד לויתנים, ולהגיד שהכל קשור למפלצת, זה לומר שהלוויתן הוא הנבל של היצירה.

קינג תיאר ילדים לאורך כל הקריירה שלו, ודמויות הילד שלו התבגרו לאחר מכן, יחד עם ילדיו שלו. “זה” הוא לדעתי הרומן הטוב ביותר שלו עם גיבורי ילדים; המשוכלל והמורכב ביותר שלו. זה גם אחד הארוכים שלו, אם לא הארוך ביותר.
האורך מתאים, בגלל הנושא: הרי הוא עוסק בילדות. ילדות מתריסה נגד הזמן; יום יכול להימשך לנצח, והקיצים הם אינסופיים. ואז אנחנו מתבגרים, כל השנים האלה חולפות, ממש כמו מצמוץ.

“זה” הוא סיפור של קבוצת ילדים שאינם מהפופולריים, החזקים או החכמים ביותר; סיפור על קבוצת שבעת החברים המתגוררים בדרי, מיין בשנת 1958. הם יוצרים את מועדון ה"לוזרים" ונתקלים בכוח נורא ואדיר שאורב בעיר הולדתם. כוח הניזון מפחד וזולל ילדים צעירים. כוח שנראה שמבוגרים לא רואים; כוח המופיע כמו ליצן, אוחז ביד מלאה בבלונים.

לשבעת הילדים יש דבר אחד במשותף: הם נתקלו ב-זה. כולם ברחו, ובקיץ 1958, שבעת החברים התעמתו והביסו את “זה”.
או כך לפחות חשבו.
28 שנים מאוחר יותר, הומוסקסואל צעיר נזרק מגשר בדרי. זה נראה כמו מקרה קלאסי וברור של הומופוביה, אבל עדותו של אחד העדים משנה הכל.
הוא טוען שהוא ראה ליצן מתחת לגשר. ליצן וענן של בלונים.

מייק הנלון, החבר היחיד של המפסידים שנשארו בדרי, מתקשר לאחרים ומזכיר להם את ההבטחה שהם הבטיחו לפני כל השנים. הבטחה חתומה בדם. נדר לחזור אם “זה” מתגלה שוב.

“זה” מורכב משני נרטיבים לא ליניאריים. הראשון הוא הסיפור של 1958, שבו אנו פוגשים את הילדים והם נתקלים ב”זה” לראשונה; קינג משתלב ללא מאמץ את ציר הזמן הזה עם הסיפור של 1985, שבו המבוגרים חוזרים לדרי כדי להילחם ב”זה”, בהתבסס על מחקר שנעשה בנושא והזיכרונות החוזרים שלהם. “זה” נמנע מהבעיות של רוב הספרים הארוכים האחרים: חוטי עלילה שלא הולכך לשום מקום. כל אחד מהם חשוב, ורק מוסיף למתח ומצטבר עד לשיא המטלטל.

אם יש דבר שמציב את קינג מעל רוב הסופרים האחרים, זו בהחלט ההבנה הגדולה שלו לגיל ההתבגרות. מעטים אחרים מצליחים לכתוב בצורה כל כך חיה ומשכנעת על ילדות והתבגרות.
התקופה הקשה ביותר היא ללא ספק גיל התבגרות - בית ספר, בריונים, הורים, אהבות ראשונות - כולם כאן, והקורא מרגיש כאילו הוא עצמו חווה אותם. זו באמת חוויה מרשימה לקרוא איך קינג בונה את הדמויות שלו ואת העולם שבו הן חיות.

הרומן הזה מצליח להתיחס גם לנושאים חברתיים חשובים: גזענות, דעות קדומות, התעללות במשפחה. אבל הכי חשוב זה סיפור על חברות וילדות: איך זה מקשר באופן בלתי הפיך אנשים ומשפיע על חייהם. על כוח הזיכרון והדמיון; על אימת העולם המוכר שמסתיר סודות רבים מסביב לפינות ולמטה בביוב. זהו מחקר של ילדים המתמודדים עם הבלתי ידוע, ומתגברים על הפחד הגדול ביותר שלהם.

זהו רומן מבריק, מסופר יפה בפרוזה חדה וברורה, עם דמויות וסיטואציות בלתי נשכחות. זוהי המהות של סיפורת טובה; האמת בתוך השקר. קינג יודע את דרכו על הנייר, המילים שלו הן סט הצעצועים הטוב ביותר שהיה לו אי פעם; והוא נדיב מספיק כדי לחלוק אותם איתנו. וכשהוא מראה לנו איך הרכבות שלו נוסעות לאורך פסי דמיונו ולאן הן נוסעות, לא נעז למצמץ כי יכולנו לפספס דקה מהחוויה, גם כשהקרונית תעבור בכמה מנהרות חשוכות.

» ביקורות נוספות של מוריה בצלאל
» ביקורות נוספות על זה