פעם הייתי מסיימת נובלה כזו בלי להרים את הטוכעס מהכסא. מאז שהתחלתי להשתמש בטלפון חכם (דברי ימי הקורונה), המוח שלי הוסב למוסח מורשה. בעיקר עם ספרים מהזן הזה.

ז'אן־באיסט קלמנס הוא עורך דין פריזאי, חפרן־על המלהג על החיים בפני זר אומלל באמסטרדם במשך מאה וארבעה עמודי נצח, שהם בהמרה, כמה ימים. עצוב לי להודות, מאחר ובקאמי עסקינן, שרק פעם או פעמיים יצא לי להרהר באיזה בור עמוק שחפר, ומצאתי בו איזה עניין.

״מהו שופט־מתוודה? אה! עוררתי את סקרנותך עם הסיפור הזה. תאמין לי, לא היתה לי שום כוונה רעה בכך, ואני יכול להסביר את עצמי ביתר בהירות. במובן מסוים, זה אפילו אחד מהתפקידים שלי. אבל קודם־כל אני צריך להציג בפניך כמה עובדות, שיקלו עליך להבין את הסיפור שלי.״

לא אל הזר בלבד פנה בגוף שני, אלא גם אליי, כאילו מצא בי נפש תאומה. ואני, במוחי הניזוק מקרינה סלולרית ונוטיפיקציות לרוב, מתקשה להקשיב לו. מצד אחד, קוראת בשקיקה את מילותיו של הפילוסוף האהוב שלי, ומצד שני, מרגישה שנכפתה עליי שיחה בצומת מרומזר מאיזה הומלס שעושה מגבית למנה הבאה. ואולי העובדה שאני זו שקנתה את הספר ב״תולעת ספרים״ וכבר שם פתחה אותו, מראה שבעצם אני זו שכפתה את עצמה עליו, ולא להיפך.

לאחר בערך שליש מהספר הדק, לגמתי מהקפה שהוגש לי, ובראשי עולות מחשבות על אחריות, אשמה וגאולה. על האנושות כולה, שמראשית הדורות נדרשת לשלם מחיר מופקע על כל פגם קטנטן: האדם הראשון גורש מגן העדן בגלל תפוח. משה רבנו לא נכנס לארץ בשל פדיחה בהבנת הנשמע. ישו הקריב את עצמו כדי לכפר על חטאי האנושות. אבותינו רצו שנתבונן בשפלות חיינו דרך המעשה הנשגב שנעשה על ידי דמויות נשגבות.
היום זה כבר לא עובד, כי אדם רגיל – והיום כולנו רגילים להחריד – אינו רואה את עצמו במשה או בישו. עכשיו דרוש לנו אנטי־גיבור. אחד שיהיה קרוב דיו לאדם, עד שיוכל ללחוש לו מבעד למראה: ראה! זה אתה, מגוחך שכמוך.
ז'אן־בטיסט קלמנס הוא האנטי גיבור הזה. ולפיכך, פנה אליי ישירות. לפחות, נדמה לי שזה הרעיון.

כאשר ז'אן־בפטיסט סיים את וידויו, נפל לי הטלכארד שהשופט־המתוודה אינו אלא אני. שעתידה להפוך מאלמונית־פלונית א׳ אל אלמונית־פלונית ב׳, הגרסא החדשה, המתוודה, החופרת בצומת מרומזר. שעתידה להישיר מבט אל תוך התהום, ולצעוק ״ווייייייי!״ כל הדרך למטה.
אמנם, תמיד אוכל לתת למישהו אחר ליפול במקומי, איזה פרסונל ג׳יזס, אבל אז יהיה עליי לעבוד אותו. זו מהותו של המשיח המודרני – ליפול במקומך, כדי שתוכל להמשיך לחטוא.
הנובלה הזו היא נפילה אחת מתמשכת. לא סיפור על התרוממות, אלא על נחיתה שאין ממנה חנינה. אתה הוא גיבור הסיפור – או אנטי־גיבור הסיפור – זה שעומד לעבור את הטרנספורמציה הפנימית.

התחלתי את הנובלה בקריאה איטית וזהירה, כראוי ליצירתו של קאמי. אך עד מהרה נתחוור לי שזהו, בעת ובעונה אחת, מופת של צלילה מתומצתת אל תהומות הקיום, ומונולוג מתיש של נודניק מר נפש וחסר מודעות עצמית.
עוד הבנתי שההתעניינות באקזיסטנציאליזם אינה אלא שלב בחיים. כמו לגור עם שותפים. או להעריץ את U2.

בתקופת המילואים הראשונה שלו, עצר גיסי בתחנת אכילה לחיילים בצומת גלעד, כשהוא שומע איש אחד קורא, דבריו עולים ומתנשאים על כול: ״לחמנו בהם קשה מאד, פוצצנו כלי רכב שלהם בכבישים, פוצצנו את הרכבות שלהם, ירינו בהם ברחובות, פוצצנו תחנות משטרה, גם האצ״ל יחד איתנו, היתה תחרות בינינו מי יפגע באנגלים יותר.״ זה היה גבר בן 95, שתום עין, צולע ועם זאת, חיוני כנער, ״ופוצצנו, פוצצנו, הרגנו… יביאו לכם את הספר שלי, אני מחלק אותו כתרומה לחיילי צה״ל. עוד מעט יביאו, תוכלו לדעת את כל הסיפור!״

זהו עזרא יכין – האיש והאגדה.
״אנחנו הולכים להשמיד את היהודים, לא נשאיר מהם זכר!״ הוא צעק, גם כשמדי פעם עצר אותו חייל זה או אחר כדי ללחוץ את ידו אחר כבוד, לחבקו או לנשק לו, והוא בשלו: ״נשלים את מה שהיטלר לא הספיק! ניקח את הבנות שלהם, נעשה בהן מה שרוצים. ניקח את הבתים שלהם.״ הוא התרוצץ בין החיילים המחזיקים בארוחתם, מרותקים, והמשיך בסיפורים שהחלו להשמע מוכרים מדי, היסטוריה שחרקה בפרסה בלתי־חוקית, ״ואז הם התחילו לבכות!״ קולו רם ונישא מעל ההמולה, ״תראו מה עשו לנו, היהוד! מסכנים הילדים שלנו, מה עשו להם! הם סיפרו סיפורי זוועה שלא היו ולא נבראו והפחידו אחד את השני. אם אנחנו כמותם, כאלה רשעים, מה זה אומר? שצריך לברוח מאיתנו – ואז החלה בריחה המונית.״

גיסי, כמובן, זכה בעותק של הספר המדובר, והוא ובנו בר־המצוה דחפו אותו לידי, מתעקשים שזהו ספר שחטא לא לקראו. אינני מעוניינת בחטאים, אז קראתי. זה היה אחד הספרים המרתקים, המהפנטים, שזכיתי לקרוא השנה. ואמנם הקטע הזה צריך לסכם לכם את ה־עזרא יכין, אבל אני מתעקשת להרחיב:

זהו סיפורו של אחד מהלוחמים הקשוחים ביותר בשורות הלח״י. בטרם אכנס בעובי הקורה, חשוב לי לציין שקראתי את הספר הזה בחורף שלאחר פרוץ המלחמה, ורק כעת אני כותבת את הביקורת. עם זאת, הוא טרי בזכרוני כאילו קראתי אותו אתמול.

עזרא יכין גדל במציאות הירושלמית המורכבת של שנות ה־40. בגיל צעיר מאד, ולאחר מאמצים לא מעטים, זכה להצטרף לשורות הלח״י, הארגון הקטן ביותר בירושלים אבל גם התוסס ביותר. תפקידו הראשון היה מזהיר מאין כמותו: להדביק כרזות על קירות מבנים בבירה, על מנת להשיג ידיעות מודיעיניות בבית הדואר, שם עבד. אבל הוא לא התרשם מהתפקיד, וכבר לא היתה לו סבלנות ללמוד לירות ברובה ולשחק עם הגדולים.
תחילה, כינויו היה "דתן" בעקבות משיכתו אל הדת, אך לאחר שהבריטים חשפו בית מסתור של המחתרת שהכיל פנקסים עם חלק מהשמות המחתרתיים, שונה כינויו ל"אלחנן". ואז, ב-6 במאי 47׳, נחטף אלכסנדר רובוביץ, המכונה במחתרת ״חיים״. חטיפתו של רובוביץ היתה נקודת מפנה משמעותית עבור עזרא:
״תעלומת סופו של לוחם החירות חיים לעולם לא פוענחה. גופתו לא נמצאה עד עצם היום הזה, גם לא נודעו דבריו האחרונים. אבל יודעים אנו כי היו דברים שחיים לא סיפר למעניו. הוא לא אמר להם את אשר ביקשו לשמוע מפיו. הוא לא גילה דבר על חבריו ומפקדיו ומעשיהם, ובשל שתיקה זו עינוהו שוביו עד צאת נשמתו. בשתיקתו, כמו בדבריהם האחרונים של קדושים אחרים, קנה לו חיי נצח בין גיבורי האומה וקדושיה.״
מאז המקרה, כינה עזרא, דתן, אלחנן את עצמו "אלנקם״.

עזרא השתתף בקרבות רבים, כולל קרב דיר־יאסין, שלאחריו, נודע ללוחמים שהאנגלים פינו את מגרש הרוסים – שם היה מרכז העצבים של השלטון. הם ידעו שזה הזמן לפעול והסתערו על הבתים שהפרידו בינם לבין העיר העתיקה. הקרבות היו קשים. בדיוק באותו הזמן, קיבלו יכין וחבריו הלוחמים בשדה הקרב בשורה מרעישה: "תודיע לחבר'ה שלך שאתמול בן־גוריון הכריז בתל־אביב על הקמת המדינה היהודית.״ ההכרזה היתה ביום שישי, בזמן שהיו בקרב, והם לא ידעו עליה.
הקרבות לשחרור העיר העתיקה וחלקים נוספים בירושלים נמשכו גם לאחר שהוקמה באופן רשמי המדינה היהודית. כעבור חודשיים מאותו קרב קשה, הנהגות הלח"י, ההגנה והאצ"ל סיכמו על זמן שבו ישתפו פעולה ויעלו לשחרר את העיר העתיקה.
עזרא תיאר זאת כך: ״לא חשנו את האדמה מתחת לרגלים מרוב ההתרגשות העצומה שאחזה בנו.״
וגם מפקדו היטיב לתאר את התחושות: ״כל כך הרבה דורות ואבות אבותינו לא חדלו מלהתפלל, הלילה הזה זה יקרה!״

באותו לילה ה־17 ביולי 1948, התקרבה קבוצת הלוחמים, ובתוכה עזרא, אל חומות העיר העתיקה. הפגזה מאסיבית של פצמ״רים ואש תותחים הפתיעה אותם מכל עבר, וכאשר הסתתרו הלוחמים מאחורי קיר אבן, התפוצץ פגז ממנו נפגע עזרא בעינו הימנית. בעודו מובהל על אלונקה לקבלת טיפול ראשוני, התפוצץ פגז נוסף. למרבה המזל, הלוחמים האחרים לא נפגעו, אך ראשו של עזרא שפנה לכיוון הפיצוץ, ספג רסיס שחדר חלקית את כיפת הגולגולת.
לאחר מכן, עזרא נותח בבית החולים שערי־צדק כמעט יום שלם. בדו"ח הרפואי ציין הרופא שלו ש״לכל אורכו דלף נוזל המוח והשדרה מהפגיעה בראשו, שהיתה בגודל 2×1 ס״מ״, אך הוא שרד את הניתוח המורכב והחלים לחלוטין, מלבד עינו הימנית שהתעוורה בעקבות שטפי דם פנימיים.

בשכבו על מיטת בית החולים, בין החיים למוות, חשב עזרא שאולי הגיע לסוף חייו. חלפו לנגד עיניו תמונות מחבריו שנפלו בקרבות. כל מה שעניין אותו היה לשמוע שירושלים שוחררה. אך האכזבה לא איחרה לבוא – הממשלה העדיפה הפסקת האש על פני שחרור העיר העתיקה. הקרב לכיבוש העיר, קרב שעזרא נמנע מלהשתתף בו בשל פציעותיו הקשות, הופסק בהוראת הפיקוד הגבוה רגע לפני הניצחון.
אזהרה חשובה: בספר הזה אתם תחוו הרבה רגעי דז׳ה־וו.

יש עוד הרבה לספר על עזרא יכין, וקשה לסכם את הגיבור הזה ואת סיפורו בביקורת אחת באתר סימניה. אבל הוא עדיין איתנו, חי ובועט, כנראה מרצה איפשהו בקול נלהב על מורשת הקרב. זה לא הספר היחיד שלו, אולם זה המוכר מביניהם. וביום העצמאות האחרון, עזרא שלנו הדליק משואה בתור המילואימניק המבוגר בתולדות המדינה.

אני מפצירה במי שטרם קרא את הספר הזה – אם אתם מסוגלים להכיל עוד תכנים פוליטיים ולאומיים בימים האלה, זו תזכורת חשובה שמגיעה ממקום אישי. זו הסטוריה שמוצגת מעינו (היחידה) של גיבור ישראל, שנתן את כל מהותו למען המאבק הלאומי.
קיצורו של דבר - מסמך חשוב ואותנטי של פצעי קרב ואהבה אין־סופית למולדת.

בשכונה בה גדלתי היה בחור בשם עמרי. כולם הכירו את “עומריקי”, כי הוא לא היה כמו כולם. כלומר, היה כמו כולם; הולך לבית הספר, מתפלל כל יום בבית הכנסת, הולך למכולת השכונתית, אבל היה בדרכו שלו. היו לו מחשבות משלו. עמרי היה על הרצף. אינני יודעת את המונח הנכון לו וזה אינו מענייני, אבל לא ניתן להכחישו. זה נשפך ממנו, בדיבור, במבנה הפנים, בהתנהגות.
דרכינו הצטלבו לעתים תכופות כי שנינו אנשים של ספריה, אם כי מילים לא נאמרו. אולי הנהון פה ושם. תמיד ערמות של ספרים בידיים. פעם אחת בחלפו על פני, חייך אלי. היה מבוגר ממני בכמה שנים אבל היה לו חיוך של ילד. הייתי נערה בודדה וחיוכו היה לי קרן שמש. חייכתי בחזרה. מאז, מעניק היה מחיוכו בכל פעם שראה אותי, ואחרי כמה חיוכים החל לשזור בהם גם ברכות שלום. יום אחד, נעצר בדרכו ושאל, “מה שלומך, מוריה? איך היה היום שלך?”
המבט הממוקד, התרוממות הרוח הבלתי מזויפת על פניו על שנעצרתי גם אני כדי להחליף איתו בדברים ניחם אותו כפי שחיוכיו ניחמו אותי מהצד השני. כך אני משערת, שכן אחרי כמה וכמה היתקלויות כאלה בהן שאל את אותה שאלה, הציע לי לצאת איתו.

מתיס הזכיר לי את עמרי שלי.
כמו אדווה עדינה על פני מים רגועים או ציפור שיר שעפה אל חיק הזריחה, טאריי וסוס ארג סיפור בעל מבנה עדין המספר על שני אחים שחיים קיום פשוט בכפר נורוגי שלו. מתיס הוא אדם מהורהר ששורף את הימים ונסחף אל עולמו שלו, בעוד אחותו הגדולה, הגה, סורגת סודרים בבקתתם ליד האגם.
מדי פעם, יוצא מתיס להסתובב ברחבי החוות המקומיות בחיפוש אחר עבודה, חששו הולך לפניו. יוצא אל החנות המקומית בחיפוש אחר סוכריות, לא יכול להתאפק. אבל בעיקר, יוצא עם סירתו אל הנהר.
העולם הוא מקום עוין, ולפי מתיס, חסיד שיטת הפשט, אנשים לא מתכוונים למה שהם אומרים. אז הוא מתקשה לתפוש יחסי אנוש ויורה שאלות מטופשות לכל עבר. הוא פשטן, הוגה, ילד כלוא בגוף של גבר. הוא יודע שאנשי הקהילה קוראים לו “הגולם” ומהרהר על הגורמים שמפרידים בינו לבין שאר אנשי הכפר חסר השם.

מתיס מוצא עצמו שבוי לעתים קרובות בניואנסים של הטבע שאתם או אני עלולים להתעלם מהם. מעוף החרטומנים מעל משכנם מקבל משמעות עמוקה בהרהוריו ובעצם היותו. מתוך אמונה שיש בזה חשיבות, הוא מקומם את הגה בלי כוונה בכך שהוא לא מפסיק לדבר על זה. אבל החמלה כלפי הגה גם היא לא מאחרת להתעורר, מרותקת לגמרי לבדה עם אח רפה שכל, כמהה לאיזו שמחה או רומנטיקה בחייה עד ששיערה מאפיר.
החרטומן עוקב אחר מתיס אל חלומותיו וגורם לו להרגיש מיוחד בעולם שבו הוא יכול לבטא הערות שנונות כדי לפלרטט עם בנות החווה, לפתוח עוסק מורשה בתור מעבורן כושל, לפגוש שתי בתולות ים שובבות הלכודות בגפיים של נשים ולהמציא מערכת לקריאת שפת הציפורים.

“הציפורים” לוכד את ההד של הפערים הבין-אנושיים בצורה הכי אנושית, ונותן מבט עדין וחם על מי שנמצא בשוליים, אבל הוא גם מציג זאת בעצב עצום. מתיס תפס אותי לאורך כל הדרך. הוא הצחיק אותי וכמעט גרם לי לבכות סימולטנית. כך, הלחין בי סימפוניה של רגשות. האינטראקציות שלו עם הטבע הן המהות של רומן זה. החלון שוסוס פותח לקורא אל תוך ראשו של מתיס אט אט התרחב לכדי דלת, והייתי מסוגלת לראות את העולם כמותו, אם כי מעוטר ביתר מורכבות, כיאה לחסידת שיטת הדרש.
הנרטיב אינו מונע עלילה, למרות שישנו חוט קלוש של עלילה ותנועה קדימה. זהו בעיקר מתיס ותהליכי החשיבה שלו. דרך היותו בעולם הם שמניעים את הרומן.

הצורך האנושי שנע בין יצירת קשרים ושבירת מחסומים לבין בידוד והסתגרות הפרט מוצא את ביטויו בכל פסקא ומשתקף על האגם הזכוכיתי שבו מתיס משייט את חלומותיו, געגועיו ופחדיו.
זהו דיוקן מרגש של חיים פשוטים ומיואשים וכתוב יפה להפליא, שמסתיים פתאום. הפרוזה הנוקבת של וסוס והשילוב המטריד של רוך וחשש שצובע את גון הנרטיב בצבעי נוף עקר ישארו הרבה אחרי שהדף האחרון יתהפך.

עבורי, זה לא היה ספר מהנה. למעשה, היה לי קשה לעבור אותו. חשבתי הרבה על עמרי. אני ממשיכה לחשוב. זה מה שוסוס נתן לי. לא דמעתי פעם אחת במהלך הקריאה, אבל היה תקוע לי להב בלב, ומדי פעם הוא הסתובב.

והרוח תשכך באגם, והציפורים ירקדו ריקוד בודד וידברו דרך אדוותיהן החינניות על המים. ואתה, הקורא, תבין בנס את שפתן, כי איפשהו בין האגדה למציאות האומללה, יש למתיס חיבור לקורא והקורא הוא כעת מתיס, והסירה תפליג לעבר צליל אוושת הכנפיים ותיצור שביל של זכרונות שטופי שמש.

ובאשר לעמרי? לא יצאנו. עזבתי את השכונה לפני שהספקנו, אבל לא שכחתי את אותו בחור מחויך שמדי פעם עצר אותי ממרוץ היום ורצה לשמוע איך הוא עבר עלי עד כה. שמעתי שגם הוא שאל עלי לא מעט.
בחלוף השנים, מצא אותי בביקור חוזר בשכונה לאחר היעלמות ארוכה. כבר לא היה ילד, אבל פניו נשארו ילדיות. הוא חייך ונופף אלי בביישנות, וכשאמרתי, “הי, עמרי חביבי. מה שלומך?” פניו הוארו בתדהמה.
“את זוכרת את השם שלי?”
“לא, שכחתי אותו לגמרי.” אמרתי, והוא צחק.
“מה שלומך, מוריה? איך היה היום שלך?”

היום שלי היה קצת קשה, עמרי. ואיך היה שלך?

לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בהגירה תזזיתית מלונדון, אהובתי האנגלית, לביקור משפחתי ארוך בארצי מולדתי היפה על נופי מחאותיה, ומשם אל ליסבון, יקירתי הפורטוגזית, בצבץ ספר מחמד זה ממעמקי כיסי האחורי ונצמד-לי-לתחת למשך כמה ימים. נוכחות מנחמת של פוסט-כאוס מעבר דירה ופגישות מחודשות.

כמעט דבר אינו ידוע על המחבר של “דפניס וחלואה”. השם המעטר את הכריכה, “לונגוס”, עשוי להיות שגיאת הדפסה מהמילה ”לוגוס” שפירושה - סיפור. כך הבהירו יוונינו דאז לקורא הסקרן מה מסתתר מאחורי הכריכה. בכל זאת, למען הקלות והכדאיות, הבה נתייחס למחבר אניגמטי זה כלונגוס.
“בשעה שצדתי ציד באי לסבוס,” פותח לונגוס, “בחורשת הנימפות, ניגלה לעיני מראה שיפה כמוהו לא ראיתי עוד: ציור המתאר קורות אהבה אחת.” והמשיך בתיאור מפורט של הציור המדובר, על עציו ופרחיו, מעיינו ופלגיו, וכמובן, מלאכת מחשבת נאמנה בעיצוב תהפוכות האהבה, והוסיף ש”באה לי תשוקה להתחרות בציור.” - נו, מי כמוני יבין ללבו, שהכתיבה היא חיי, ובן זוגי מרבה לצייר; לעתים אני מוצאת עצמי בוהה בו בעבודתו, אבוד בעולמו הצבעוני, והדחף לכתוב מכה בי כברק.

הרומנטיקה הפסטורלית המוקדמת הזו (המתוארכת למאה השניה או השלישית לספירה, רבותי) היא המהות של רומן הלניסטי זה.
זהו סיפורם של דפניס וחלואה, שני צעירים שנמצאו בינקותם על ידי חקלאים עניים, וגדלו בפשטות הכפרית של חיי רעיית צאן. בין הגבעות המתגלגלות והנהרות הבתוליים, דפניס וחלואה עובדים זה לצד זו מדי יום, מוציאים את הכבשים והעיזים, מוצאים נחמה בחיק הטבע, משתובבים במי הבדולח, מנגנים בחליל, טווים זרים עבור נימפות הים, ידה ידה ידה.
בהדרגה, השתובבותם התמימה בטבע מעירה את יצרם המיני. עליכם להבין שדפניס וחלואה הכירו כל פרדס וכל מטע בלסבוס, אבל על השדה הספציפי הזה, על עניינים שבלב ושבתוך המכנסיים, לא ידעו דבר. היו כצמד חתולים מיוחמים עם ליבידו לא ממומש.

יום אחד, הופיע האל פילאטס, ועץ עצה, “שהרי אין סם-מרפא לאהבה אשר ניתן לשתותו או לאוכלו; והכל מיקסם שווא הוא! - ואין מזור לאהבה בלתי אם להתנשק ולהתחבק ולשכב עירומים זו סמוך לזה.” - והשניים, אז סאחי אז כן בי, עשו כדבריו. נשיקה וחיבוק ושכיבה על הארץ עירומים. אמנם היה קר, אך עמדו בזה - “כדבר התרופה השלישית” - וממחלת האהבה לא נתרפאו.

עלי לציין שרומן זה אינו מתאבסס רק על אהבה ומין, יש בו פיראטים, שודדים, אנסים, מחטפים, מלחמה והרפתקאות מלא הטנא. אך זוג האוהבים שלנו נתונים תחת הגנת האלים, במיוחד של ארוס, הנימפות ופאן, וכתוצאה מכך, תמיד מתאחדים מחדש.
ואז הספר מתקרב לסיומו, ונראה שמפרידים בערך עשרה עמודים בין הצרות המסעירות לבין האתגרים הארציים של השניים, ואנו עוברים מהרפתקאות פסאודו-הומריות מטופשות ומהנות של רומנטיקה יוונית, לסיבוכים בוגרים יותר סגנון ג’יין אוסטן.

יש משהו בולט ברומן הזה, ולקח לי זמן לשים עליו את האצבע: הוא אינו נגוע בתפיסה הנוצרית של מוסר מיני. העדינות בתיאור המיניות, התפיסה הטבעית של הומוסקסואליות וערך הבתולין, היתה מרעננת ליצור מודרני להמאיס כמותי. אף נהנתי מקולו של המספר המודע לעצמו ומהנרטיב האידילי העשיר, אשר זורק נגיעות של אירוניה קלושה ומתמשכת, כשבבי שוקולד, על גבי הסיפור.

זהו רומן מקסים, והארכיטיפ של סיפור אהבה כפרי.

חברי לקריאה, אניני ספר, הסכיתו נא! הרי לכם סיפור קטן ומשונה, פרי עטו של לא אחר מאשר דיויד גארנט, חבר בקבוצת “בלומסברי” הנודעת, עם עוד רבים וטובים.
הנובלה “מאשה לשועלה”, שהוקדשה לאהובו, דאנקן גרנט, נכתבה ב-1922 - תקופה שבה אהבתם קמלה כפרח נשכח. אבל אל נא תצטערו, כי הסיפור זכה בפרס ג'יימס טייט בלק היוקרתי ובפרס הות'ורנדן, ואלה לא נשכחים במיוחד.

בשנתו החמישים, עורר דיויד גארנט שערוריה כשנשא לאשה את אנג׳ליקה בל בת העשרים, בתם של מאהבו לשעבר גרנט ושל ונסה בל, אחותה של וירג׳יניה וולף. אתם, אוהבי ספר ודרמה - שמעו לעצתי. פתחו עמוד בויקיפדיה וקראו על אחד מחברי הקבוצה. אבל עשו זאת בסופ”ש בליווי כוס יין, כי העכבר ילחץ על שמות כל הלילה. המעורבויות הרומנטיות והאפלטוניות מרתקות, שקל מאוד ליפול למאורת הארנב הזו.
אפרופו ארנב, הידעתם שזה היה כינויו של דיויד גארנט? באני. חמוד שבא למות. מה לו עם בעלי חיים?

אבל מספיק עם הצהובון הזה, הרשו לי לספר לכם על הנובלה שלשמה התכנסנו. סיפורם של ריצ'רד וסילביה טבריקס, שזה עתה נישאו והם מאוהבים ומאושרים. או לפחות היו, לפני שיום אחד יצאו לטייל ביער - כאן הצטרפתי אליהם. ריצ’רד ואני עמדנו אחוזי פלצות - לנגד עינינו, הפכה גברת טבריקס, כך פתאום, לשועלה!

נדרי החתונה המסורתיים המבטיחים לאהוב ולהוקיר האחד את השניה בבריאות ובחולי, לטוב ולרע, קיבלו משמעות חדשה עבור ריצ'רד וסילביה.
מר טבריקס, על אף (ואולי מפאת) היותו גבר מיושן, לא היה מוכן לותר על אשתו היקרה רק בשל הפיכתה ליצור פראי ויללן שהבריטים נהנים לצוד, לא ולא. לקח את אשת מחמדו, ועבר לאחוזתו. וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ. התמיד ריצ’רד האומלל וטיפל באהבת חייו הפרוותית עד חורמה, גם בעונת הציד - אף פיטר את המשרתים וירה בכלבים להראות מסירותו ולשמור סודו. איש רומנטי רצח, תרתי משמע.

אבל החיים קיבלו תפנית, כפי שקורה כשחיים, וגברת טבריקס הפכה פראית יותר, רעבה יותר… שועלת חיל, מי ימצא. מר טבריקס מבולבל מרצונותיה, מצרכה, מנסה לשוא להסתגל. אט אט, הטבע עושה את שלו. ומאחר שקוללתי בלב טוב, לא אקלקל לכם את ההמשך, רק אוסיף ואומר שכולם מתים בסוף.
סתם, לא להבהל. זהו סיפור על אהבה מתמשכת, או אזהרה לגבי החזקה במשהו שכבר נעלם ואיננו. דבר אחד בטוח - זוהי נובלה שנוגעת.

עניין נוסף שאהבתי הוא שאין הסבר לסיבת הפיכתה לשועלה. היא היתה אשה, עכשיו היא שועלה. זה הכל. ולמה לא, בעצם? לא תמיד חייבים לדעת, כי באגדות כמו באגדות, האלמנטים הפשוטים מהדהדים, הפרטים הקטנים נבלעים. איש אינו שואל מדוע הנעל של סינדרלה, שהרי התאימה לה באופן כה מושלם, החליקה מרגלה ונפלה מלכתחילה? לפעמים התשובה היא - כי סיפור.
אנו כקוראים מובלים להבטחה הסוריאליסטית שחקירה הגיונית תביא הסבר, אבל זה לא תמיד קורה, וגם זה בסדר. מסתורין חסר פיתרון זה דבר נפלא.

לקראת כתיבתי את הביקורת, היתה לי שיחה מעניינת במעמד ההצבעה הדרמטי. ישבתי מול המסך ושאלתי את עצמי, “יפיופה,” אמרתי, “אם כה אהבת את הסיפור, מדוע זה נמשך לחצנך כבמגנט אל הכוכב הרביעי?”
“שאלתך ראויה,” השבתי, “כיוון שהרגשתי שגררתי אחרי את העלילה כמחצית מהדרך.”
“לא נורא, היא לא מאוד כבדה.”
“כלל לא,” אישרתי, “ברם גם משהו קליל נהיה כבד ככל שסוחבים אותו.”
נאנחתי בהסכמה. קשה להתווכח עם אדם חכם, אולם, בכל זאת, ניסיתי לרדת לסוף דעתי, “צריך זמן, מי כמונו יודעת. האני-באני פיתח פה דמות שהופכת מאשה מתורבתת ליצור פראי, אין זה עניין של דפיים-שלושה.”
“ברור, יצור עילאי ואינטליגנטי שכמוך, אני מבינה. ובכל זאת, הגיע ספר עד נפש. הרגשתי שיכל לקצר את 128 העמודים בחצי ועדיין לפתח אותה כמו שצריך.”
לבסוף הסכמתי בינינו שאילו היה זה סיפור קצר, לא הייתי גוזלות ממנו את הכוכב החמישי.

עם כל זה, זהו אחד הדברים הפשוטים והעצובים ביותר שקראתי. אבל הקוראים בדמעה, ברינה יסקורו. זהו סיפור נפלא, ואת זה, לא רק אני אומרת:

"באני היקר:
סוף-סוף, סוף-סוף הות'ורנדן בחר בספר הנכון.
אלפי ברכות, בבקשה השקע את מאה הפאונד בכתיבת ספר נוסף."
וירג'יניה וולף.

יש הרבה נשים שועליות בעולם.

זה הספר האחרון שקראתי מאת מאיר שלו ז”ל. לא כתבתי עליו מהסיבה הפשוטה - קשה לעשות צדק עם הסיפור הזה בתקציר או ביקורת. אבל אז שלו נפטר והותיר אחריו הלם ותהייה. אז החלטתי בכל זאת לכתוב. סקירת מעגל, אפשר לומר. מה גם שנמנע ממני לכתוב ביקורות לזמן מה, וזו סיבה מספיק טובה לחזור לסורי.

מאיר שלו ממסגר את סיפור אהבתם של שני יונאים של ארגון “ההגנה”, חותך אותו לשניים ומכין כריך ערב לחיך. פרוסה אחת היא הסיפור של “התינוק”, הפרוסה המקבילה היא סיפורה של “הילדה”, ובאמצע מעוך לו יאיר מנדלסון, מדריך תיירים המתמחה בצפרות. כל זה מוגש על מצע של ירושלים הצעירה, ברוטב המנדט הבריטי.

הרי לכם, יקיריי. צפרות ויונאות. נושאי מחקר נישתיים עד כאב. אני מדמיינת את מאיר שלו, באומץ שאפשר למצוא רק אצל סופרים יחידי סגולה, משכשך רגליו בבוץ טובעני זה. אבל מישהו היה צריך, ותודות לכך, לקח אותי למסע אל טריטוריות לא מוכרות, שבדרך אחרת לא הייתי מעלה על דעתי להכנס אליהן. מצאתי את עצמי קופצת מעמק הירדן, לירושלים של שנות החמישים, לגן החיות בתל אביב, מתפעלת מהמיומנות שבה טווה שלו את כל החוטים בנול בסדר מופתי.

אבל לא רק באהבה ומלחמה עסקינן, אלא גם בבית. הום סוויט הום.
הא לכם אנקדוטה. היה ונכנסתי לבניין מכניסה א’, ולאחר שסיימתי את ענייני יצאתי מיציאה ג’, כדור הארץ יתהפך ואעמוד אובדת עצות, מגרדת בתחושת הכיוון הפגומה שבראשי והבעת טמטום על פני הנאות. קרה שתעיתי אפילו בתעלות הנפתלות של שכונתי-שלי. מה מצחיק?
בתור שכזאת, שאלתי את עצמי חזור ושאול עם כל יונה שנסקה אל השחקים בנפנוף מתגרה - אבל איך היא יודעת לאן לעוף, הממזרתא?
יונת הדואר נקראת באנגלית Homing pigeon. היא יכולה לשוב רק אל היעד שהיא מזהה כביתה, והמוטיב הזה, הבית, מופיע בצורות שונות לאורך הסיפור, אבל אני לא רוצה ללעוס את הכריך למי שטרם קרא.

הנה בכל זאת יצאה ממני סקירונת על יצירת המופת הזו. אבל אלה שעדיין לא קראו אותו צריכים להבין שתיאור טעמו של כריך, נפלא ככל שיהיה, לעולם לא ישתווה לאכילתו. כוחו של הרומן הוא בהתפתחות הסיפור. בדמויות הראשיות - שעל אף שהן מפורטות להפליא - נותרות חסרות שם - ובאיך שזה עדיין יורד חלק בגרון. כל אלה משקפים את האופן שבו חיינו מונעים על ידי האנשים והאירועים סביבנו.

כמו ביונאות, זה ספר שקשה להכנס אליו בהתחלה, אבל אט אט בעודך מקנן בו, אתה נקשר עמוקות, ולבסוף ממריא איתו.
מה טובו אהליך יעקב, כותביך ישראל. נוח על משכבך בשלום, מר שלו, ותודה על המילים.

מוצאי שבת, ה-6 למרץ, 00:00 בדיוק, זמן לונדון, הטלפון שלי צפצף שקיבלתי הודעה. בדיוק שוחחתי עם חבר וטרם פתחתי לקרוא אותה, אבל משהו הטריד אותי. היתה לי הרגשה שהיא חשובה.
“את מעודכנת שאבא לא הרגיש טוב הערב?” זו היתה אחותי.
מיד ידעתי שזה לא איזה וירוס, לחץ בחזה או התקף שיעול, אחרת היתה אומרת מה קרה. זה בטח משהו רציני, “לא, מה קרה?”
“כנראה אירוע מוחי, הם במיון.”

אבא עבר אירוע מוחי קטן לפני כתריסר שנים, פנה למיון וחזר הביתה כבר באותו אחר צהרים כשבחיקו מרשם לכדורים להורדת לחץ דם. באותו ערב, מתברר, שכח לקחת את הכדור שלו בפעם הראשונה מזה תריסר שנים.
בעודה מספרת לי שמצאו דימום, אני אורזת. מזמינה כרטיס טיסה כשההודעות מסמאות את עיני בזו אחר זו. הרופא דיבר איתם, אמר שהמצב גרוע מאוד. הדימום נרחב ונמצא באזור עמוק מאוד במוח. התערבות ניתוחית או ניקוז אינם באים בחשבון, כנראה יזיקו יותר מאשר יועילו. והודעת התנצלות אחת על כך שאינה מתקשרת, אבל בבכיה לא אבין מה היא אומרת.

אותו בוקר הייתי במטוס חזרה לארץ. כבר היה ברור שבאותו רגע התנפצו לכולנו החיים. הבנתי את זה יותר כשראיתי את אבא מחובר למכשירים מצפצפים ומרשרשים, מורדם ומונשם ביחידה לטיפול נמרץ. שאלתי רכב מדודי ויום אחר יום הגעתי לבית החולים. אני ואחיותיי ישבנו כל יום כל היום בחדר ההמתנה, וחיכינו לשעות הביקור שהגיעו שלוש בפעמים ביום, כל אחת למשך שעה בה היינו ניצבות לצדי מיטתו, שלוש בנותיו המסורות, הבוכיות, המתחננות שייפקח עיניים, שילחץ לנו את היד, שיראה סימן שהוא חוזר אלינו, מעסות לו יד או רגל, מספרות לו דברים, משמיעות לו מוזיקה או שרות לו שירים. התזוזה הקלה ביותר מצדו גרמה ללבנו לזנק אל הרקיע השביעי.

סיפרו לי ששבוע קודם לאירוע, נכנס אבי הביתה עם שקית ירוקה ששאלה “מה הסיפור שלך?” ובתוכה שלושה ספרים. אחד מהם היה, “מסע אל המוח - מדריך ידידותי למשתמש” מאת יוסי חלמיש. אמר שהוא סקרן ללמוד קצת על המוח וכיצד לחזקו, והניחו בארון הספרים. אז באחד הימים, לאחר ביקור שגרתי ביחידה לטיפול נמרץ, מצאתי את הספר הזה על המדף והוא ליווה אותי במשך ימים ארוכים של המתנה.
חדר ההמתנה של המחלקה לטיפול הנמרץ תמיד מלא באנשים, לא נוח ומזעזע באופן כללי. כל יום היו נכנסים אנשים מבוהלים, צועקים או בוכים, או שהיו יוצאות מיטות שעליהן גופה מכוסה בסדין. אחיותיי בילו את רוב זמנן בקריאת תהילים ואני הכופרת לקחתי את עצמי וירדתי לאן שהלב לקח אותי - למחלקת קרדיולוגיה, שהיתה לרוב ריקה מאדם ובה ספות נוחות. הייתי יושבת ולומדת. קראתי מאמרים, האזנתי להסכתים וצפיתי בסרטונים המסבירים על אירועים מוחיים דימומיים, על הזנחת צד, על פיזיותרפיה ומניעת טונוס, על כל תרופה שאבי מקבל ומה תפקידו של כל מכשיר ומה אומר כל מדד, על כל אזור ואזור במוח ועל מה אחראי האזור שאבי דימם בו, אבל מלבד האובססיה לכל הקשור במצבו המוחי ואיך אפשר “לתקן”, קראתי גם את הספר שלו. למדתי איך לחזק את הזיכרון, איך המוח אחראי על רגש, למדתי על נפלאות החושים, על למידה, כיצד המוח בורא מציאות לטובת הישרדות, על טיפוח החומרה המוחית, על פחדים וחרדות ומאין הם נוצרים וגם על המוח הגמיש.

הספר לא מעמיק יותר מדי בכל נושא, אלא מסביר אותם בפשטות. כפי שצוין בכריכה, זהו אכן מדריך ידידותי. השפה קלילה וכל מונח רפואי מקבל הסבר פשוט. סביר להניח שלולא האירוע המוחי, לא הייתי מעיפה חצי מבט בספר הזה. ואמנם הוא לא לימד אותי הרבה, אבל הנושאים שבהם עסק סקרנו אותי יותר וכיוונו את חקירותיי לכיוונים חדשים.

כיום אנחנו מאושפזים בבית לוינשטיין, ובשבוע הבא אבי יחזור הביתה בכסא גלגלים. לצערי, גפיו השמאליים משותקים ויש לו מה שנקרא “הזנחת צד” (“נגלקט” בלעז), שזו הבעיה הגדולה ביותר במוחו הטובע באוקיינוס של בעיות אחרות.
זה אומר שכל מה שבשמאלו, לא קיים. ימינה הוא מרכז עולמו. אם יסתכל שמאלה, יסתחרר ויחשוב שהוא נופל. מבחינתו, ידו ורגלו השמאליות הן יד ורגל של מישהו אחר. הוא אכל רק מהצד הימני של הצלחת ולעס רק בצד ימין של הפה. הוא קרא רק את החלק הימני של מילה או משפט וכתב רק בצד ימין של הדף. העצוב או אולי להבדיל - המנחם בכל העניין הזה, הוא שהתופעה הזו כרוכה בהכחשה מוחלטת. אבא לא הבין שיש בעיה, והמשיך להגיד שהוא הלך כל הבוקר, ופשוט לא ראינו. אני כותבת כאן בלשון עבר, כי אבי אט אט משתפר וכיום קצת יותר מודע למצבו.
עם זאת, העובדה שהדימום התרחש בחדרים הימניים של המוח נמצאה כרע במיעוטו, שכן צד זה אינו אחראי לשפה. אבא יכול לתקשר, ואמנם אינו מסוגל להתרכז בכלום יותר מדקה, אבל יכול להגיד מה הוא מרגיש ויכול לשאול שאלות או לבקש עזרה.

יום אחד נזכר אבא בערב מוצאי השבת שבו התרחש האירוע, וביקש לדעת מה קרה מאותו רגע ועד שהתעורר. סיפרתי לו על תקופת האשפוז הארוכה והוא היה המום ושאל אין ספור שאלות.
“איך העברת כל כך הרבה שעות בבית החולים?” שאל.
השבתי, “זוכר שקנית ספר על המוח שבוע לפני שכל זה קרה?”
“קראת אותו.”
“כן.”
“נו, את ממליצה?”

כשהצטרפתי אל ג’ון קרומרטי וג'וזפין לאקט לביקורם בגן החיות, הם היו בעיצומו של ויכוח. נראה שקרומרטי הציע נישואין אך ג'וזפין לא רוצה לעזוב את אביה החולה. גבר שבגברים כקרומרטי זה לא ילך ויאמין לבדותות, הגיוני יותר שהיא פשוט לא אוהבת אותו. ותפתח ג'וזפין את פי הג’ורה ותאמר שאפשר שיהיה לה בבון או דוב, אבל הוא - טרזן מלך הקופים - צריך להיות כלוא בגן החיות, עם האורנגאוטנית בצד אחד והשימפנזה מהצד השני. המדע רק ירוויח. האוסף שם אינו שלם בלעדיו, הוא הוא ההגדרה של אטביזם, לא יודעת למה התאהבה בו וכיוצא באלה דיבורים נגועים. כך שפכה זעמה ודרשה פורקנה, והוא הגיב לדרשתה בהגזמה בריאה. הלך והציע עצמו כנציג ה”הומו ספיינס” עבור בית הקופים של גן החיות של לונדון.

בין האורנגאוטנית לשימפנזה, קיבל קרומרטי כלוב מושקע הכולל כוננית ספרים, כסא ושולחן.
קוף מנתר בין העצים, אריה מנמנם בזנב שמוט, ג’ירפה בולסת עלים בתאווה, סרטון של חתול חמוד מתנגש בדברים, כל אלה הם כאין וכאפס לעומת המוצג האספקלרי זה של יחיד בדורו; איש יושב בכלוב וקורא ספר תוך התעלמות מובהקת מציבור המבקרים. הוא הדבר החם הבא בגן החיות - לקנאת שכניו לכלוב ולזוועתה של ג'וזפין.
ההבדל בינו לבין הקופים האחרים הוא שקרומרטי קיבל גם חדר שינה אחורי לזמנים שבהם יהיה מעוניין בפרטיות. נעים לרוקן עצמך בלי השתחוויה.

ועכשיו, מר דיויד אטינבורו:

“כשאור היום עולה, ניתן לראותו פוקח עיניו בלאות ומשפשף באצבעותיו דמויות התרווד. יצור עדין נטול זנב, נגרר על הקרקע בגפיו האחוריות תוך שהוא רומס חרקים חסרי מזל. לא התברך בפרווה או נוצות אך בשפע יצירתיות, ולכן משיג ולובש על עורו הערום מכל וכל. לא צד ארוחותיו בעצמו, אולם משלם למישהו שכבר עשה זאת עבורו. הכירו את ה”אדם”: רוצח בעקיפין, שהחיבוק האוהב שלו שמור בעיקר לגורי כלבים, מכשירים סלולריים ובני מיעוטים. עכשיו, באמצעות מצלמה מיוחדת שיכולה לצלם גם דברים מאוד משעממים, נוכל סוף סוף להכנס ביחד אל מעבה החצר האחורית ולהתחקות אחר עולמו הבנאלי של האדם.”

איש בגן ​​החיות. על פני השטח, אגדה פשוטה ומשעשעת. אך לא מעט שאלות פילוסופיות דגדגו במוחי לאורך הסיפור: האם האדם הוא חיה יותר מאשר אדם? מתי התבייתותו הפכה לטבע שלו? ואם בן-אדם הוא בעל חיים, מדוע “בעל-חיים” כבר אינו בן-אדם? האם אין לו לאדם אותם רצונות, רגשות וצרכים? ומה מניע בני-אדם לשלם טבין ותקילין על מנת לראות חיות בכלובים? וגם שאלות יותר שטוחות, כמו האם למר קרומרטי יש חברים או משפחה או משהו מעבר לבחירת לבו? מאין בא ואילו עבודה וחיים השאיר מאחור? האם היה בכלל קיים לפני הסצנה הראשונה? לצערי, כל אלה לא צוינו.
הדמויות הראשיות היו מונעות בעיקר על ידי גאווה וחשיבות עצמית - שתי תכונות שרק בני אדם ניחנו בהן. מעולם לא פגשתי, לדוגמא, חיפושית זבל שהתעוררה בוקר אחד, מרגישה שנמאס לה מקקה ושמגיע לה משהו טוב יותר. מצוידים בתכונות אנושיות אלה, גיבורינו "לכודים" כל אחד בכלובו. קצת כמו לשמוע מופע סטנד-אפ לצלילי עוגב.

לדיויד גארנט יש את הכישרון לגרום לרעיון אבסורדי להיראות אפשרי. עם זאת, נדמה היה לי ששמר על זהירות מסוימת ולא ניצל עד תום את התרחיש. יכול היה לפנות לכיוונים שונים, אבל אולי לא בדק את הגבול. באירועים האחרונים היתה תחושה שגארנט נאחז בקש. אבל לכתוב על אנשים נסערים מבלי להישמע מגוחך זה קשה, אז מגיע לו קרדיט על כך. אני מניחה שעם יוהרה יוצאת דופן במרכז הנרטיב, אל לו לסגנון להיות מוגזם. לכן הכתיבה העדינה שלו גרמה לסיפור להראות כמעט רציונלי. הפרוזה ברורה, פשוטה וקריאה. הסיפור מתוחכם ובעיקר מהנה.

קראתי כמה ביקורות על הספר ונראה שהרוב המכריע חשב שאינו עולה על “מאִשה לשועלה”, כך שאקרא אותו בהקדם.
ורק עוד דבר אחד. שמעתי שהיתה הצעה שצ'רלי צ'פלין יצלם סרט של “איש בגן החיות". אני כל כך מצטערת שזה לא יצא לפועל - זה יכול היה להיות די נפלא.

עבור אנשים שעוסקים בפיזיקה או חובבי פיינמן - הספר הזה יהווה מבט מרתק לתוך מוחו של אחד מגדולי המדענים. עבור הבורים-כמו-נעל (די, לא יפה להצביע ולצחוק), נצטרך למצוא דברים אחרים להנות מהם, ויש ממה. אחד מהם הוא החדווה שבגילוי דברים. לא זוכרת איפה שמעתי את זה.

עבור פיינמן, המדע אינו עבודה או נוקדנות, אלא חדווה. אם אתם שואלים את עצמכם מי זאת חדווה, זו גישה שהוא מוקיר לאביו חובב המדע. בתור איש מכירות, לאבוש לא היתה הכשרה מדעית, אבל הוא יכל למכור כזו בקלות יתרה. גידל את בנו לעבור מחיקו החם אט אט אל זרועותיו המורכבות של המדע. על כל שאלה שעלתה במוחו של ריצ’רד הקטן היה אומר, “תשאל את אמא”.
לא, סתם, היה מציע להתבונן, ליצור השערה ואז לבדוק אם התצפיות מאשרות זאת. כך לימד את הפרחח הקטן להטיל ספק בכל דבר, לגבש דעות משלו על העולם, ועל ידי כך הפכו למדען מגיל צעיר.

פיינמן זכה להצטרף לאגודת הפיזיקאים הגדולים של תחילת המאה ה-20 שהיו בני מזל ומבריקים מספיק כדי להיות שם כשהפיזיקה קפצה מקלאסית לקוונטית. ואיזו קפיצה היא נתנה, החבר'ה האלה היו מדהימים. אבל הדבר שעושה את פיינמן כל כך מעניין היא לא רק גאונותו, אלא המוזרות חסרת היומרות, האהבה לספר סיפורים, היכולת לתפוס במהירות את שורש הבעיה (בין אם בפיזיקה, ביולוגיה או דת) ולתת תשובה כנה.

זו היתה התשוקה שלו - לא פרסים, לא תארים, לא שבחים מבזבזי זמן - רק העבודה, הגילוי וההנאה. הוא חוזר ואומר לקורא לפקפק בכל דבר ולשאול מדוע הדברים הם כפי שהם, במקום להסתמך רק על מה שאנשים אחרים אומרים לו. גישה זו היא שצריכה להיות הנושא השולט בספר. הגאונות המדעית של פיינמן שלקחה בגדולתה את כל הבמה, צריכה ספר מקצועי משלה. זה, לעניות דעתי, אחד משלושת החסרונות בספר. התחיל בגובה העיניים, אי שם איפה שגרים פרחים וציפורים וכל דבר נחמד, והגיע להרצאות מאיימות שהעביר מול פרופסורים בסין ואנשי מדע אמריקאים על אלקטרודינמיקה קוונטית ועל תורת האטום ועל הקשיים בהפעלת מחשבים מקבילים. מחשבים מקבילים! והטקסט הולך ומחריף, נהיה טכני להפחיד.
אמנם כן, אני אוהבת מדע, אבל נולדתי איטית מדי בכדי לתפוס את המונחים המקצועיים והפרטים המרובים. כל משפט וחצי, היה עלי לעשות פרסה לא חוקית בעודי מנקה את קורי העכביש והשינה מבעיות הקשב שמאז ימי בית הספר מחכות להתעורר ולעשות דאוין.

החסרון השני שבגללו היה לי קשה להנות מהספר הזה היא שרובו מורכב מתמלילים של נאומים וראיונות. מעט מאוד אנשים מסוגלים לדבר בצורה קריאה, ומישהו עם מוח כמו של פיינמן - תמיד מרגש, תמיד פעיל - אינו אחד מהם. יש הרבה התחלות שוא, מחשבות נודדות ופסקאות קטומות. אפילו נאומיו הפשוטים יותר, לא היו מובנים היטב עבורי הקטנה הסתומה. עלי לשבת בקהל ולראות את האיש מדבר. אני מניחה שהיה לו סוג של אנרגיה מדבקת והתלהבות שיקלו על בעיות מבניות. אבל להפוך דיבור לדפוס זה תמיד מסוכן, וכאן, כמדומני, זה נכשל.

חסרון שלישי הוא שפיינמן מספר מחדש רבים מהסיפורים האהובים עליו (ועלי. כספות בלוס אלמוס, למשל) או רעיונות שכבר ביטא. אז אם קראתם את “אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינ‏מן!” המצוין, את רבים מהסיפורים הללו אתם כבר מכירים.

ולמרות משולש אכזבות קודר זה, פיינמן הוא מבריק ללא עוררין, ורחוק מהתבנית הקלאסית של פיזיקאי. קשה לא להעריך אותו. אם כמדען, כגאון, כמורה, כאיקונוקלאסט, כילד סקרן שלומד מאביו. הוא הדבר האמיתי.
ספר זה הוא פלירטוט עם הסקרנות שמניעה מדענים. מדובר בזכרונות של אחת הדמויות המרתקות ביותר שיצאו מפרויקט מנהטן ומהתקופה שלאחר המהפכה הקוונטית של הפיזיקה. אז, אם לא קראתם הרבה על פיינמן, אמליץ לכם להתחיל מאתה בטח מתלוצץ, שהיה מוצלח ממנו בהרבה.