אזהרה: מכיל ספוילרים

ספר של 990 עמודים הוא אתגר - לפחות בשבילי. קינג עצמו כותב בספרו “על הכתיבה” שסופרים צריכים להימנע מתיאורים מיותרים וקטעים שאינם תורמים לעלילה. חבל שרעיון כל כך הגיוני לא חל גם עליו. למרות שהספר ברובו קולח, היו בו לא מעט קטעים מייגעים שיכלו לרדת בעריכה והיו משפרים משמעותית את חוויית הקריאה שלי.

סיפורים טובים על חברות בין ילדים תמיד מצליחים לרגש וזוכים להצלחות בעולם הספרות והקולנוע. יש משהו טהור בקשר שנרקם בין ילדים - אמון, נאמנות, אהבה פשוטה. גם כאן יש סיפור יפה על חבורת ילדים “מפסידנים” שחוברים יחד, תומכים זה בזה, מגנים זה על זה, ויוצרים ביניהם משפחה קטנה ומלוכדת.

אבל אז מגיעה סצנה שמחריבה את כל זה.

לפני שכתבתי את הביקורת, עברתי על ביקורות אחרות באתר. רק משתמש אחד בשם wildguitars כתב ש- ”יש קטע קצת הזוי ולא קשור בסוף הספר” - אני מניחה שהוא שותף לדעתי, אבל מלבדו, אף אחד אחר לא הזכיר את זה.

ובכן, אני לא יכולה להתעלם.

לקראת סוף הספר מתוארת סצנה שבה כל ששת הבנים בחבורת ״המפסידנים״ שוכבים בתורם עם בוורלי - כולם בני 11, בתוך תעלת ביוב. אולי קינג ניסה להציג את זה כאקט רגשי, של חיבור עמוק אחרי הטראומה שעברו יחד. אבל בשבילי זו הייתה סצנה מיותרת ומטרידה.

היא לא תרמה כלום. לא להעמקת הדמויות ולא לסיפור. להפך - היא רק פגעה בי כקוראת וגרמה לי להרגיש אי נוחות קשה. מה שהכי נורא - זה הוזיל את החברות שלהם בעיניי. בשביל מה היה צריך את הטמטום הזה? מרגע הקריאה של הסצנה הזאת, כל חמישים העמודים האחרונים עברו לי בלי עניין. היא פשוט קלקלה לי את הספר.

אני לא יודעת אם הנושא הזה עלה פעם מול קינג, או אם אי פעם זה היה נושא לדיון. לי, בכל מקרה, זה חרה. מאוד. לא אהבתי את זה, ולא חושבת שאי פעם אחזור לקרוא את הספר הזה שוב.

ועדיין - חשוב להגיד: ״זה״ הוא ספר מותח, עם דמויות בלתי נשכחות וכתיבה מצוינת.
אבל הסצנה הזו? היא כתם. והיא השאירה אותי עם טעם רע.

זה הוא אימה. האם הוא מאיים? לא משהו. מה כן? הוא בעיקר מסקרן וזה מה שמושך לקריאה ספר של 991 עמודים (בעברית, באנגלית אפילו יותר).
קינג התפרסם כסופר של ספרי אימה. בצדק. כשקראתי לראשונה בנערותי את הניצוץ, לא הורדתי את הרגליים מהמיטה שמא משהו יצוץ מלמטה ויאחז בהן. הפעם עשיתי כל מיני תנועות עם הספר משום שמשקל כזה של נייר מאיים על שלמות המפרקים. לנפש שלום.
מי שראה את הסרט אני והחבר'ה, על אותם ארבעה ילדים היוצאים לחפש גופה, יבחין בסממנים דומים בספר הזה. גם כאן חבורת ילדים, אלא שהם שבעה. שבעה ילדים בני אחת עשרה, שגילם המוקדם או גילי המאוחר, יוצר דיסוננס חריף בין התנהגותם לגילם. לו היו בני שלוש עשרה, ניחא. טוב, שם מדובר בגופה ופה? פה מדובר בעיירה, העיירה דרי המופיעה גם בספרים אחרים של קינג. עוד סממן.
עיירה?
בעיירה זו קורים אסונות מאסונות שונים כל 27 שנים בערך. ילדים נעלמים, רציחות משונות לא באות על פתרונן ואפילו לא נחקרות לעומק. זו מין מכת טבע ומקבלים את זה בשברון לב ועוברים הלאה. 1958 היא השנה בה גל הרציחות מתחיל שוב ושבעת הילדים נתקלים בדמותו המבעיתה של הליצן עם הבלונים. היא מבעיתה כשהוא חוטף גופות, אבל ילדים אוהבים ליצנים ובתחילה תחפושת זו מושכת אותם אל מותם. כך מת ג'ורג'י דנברו בן השבע, כשיצא ביום גשום וקר להושיט סירת נייר שבנה לו אחיו ביל, ששכב חולה בביתו. אותו ביל שינהיג את חבורת הילדים, שלראשונה תצא ותפחיד את הליצן המבעית, תחליט לאחר שבועת דם (עוד סממן) לשוב ולהיפגש מיד כשיחזור גל וזה יחזור לסורו. 1985 היא השנה שגל כזה חוזר, השבעה עוזבים הכל לאחר שיחת טלפון בהולה ממייק הנלון, אחד מהשבעה שנותר בדרי, שבים להיפגש ומנסים להתמודד עם זה ולחסל אותו סופית.
כאן מתחיל הספר להכיל טקסט בלתי נגמר, הנע קדימה ואחורה בין 1958 לבין 1985, נותן הסברים מהעבר וממלא חורים בעלילה. צריך אחד כמו קינג, היודע לחיות את הטקסט, כדי למלא באמינות כל כך הרבה דפים. הוא עושה זאת ונדמה שדף אחד לא ניתן להוריד.
השביעיה מעלה הילוך, למעשה שישיה. כוחותיהם משותפים חייבים להצליח למגר את זה, המתעלל בעיירה דרי מאות שנים. איך נעשה כוחם משותף? האם די בו? האם זה הוא הליצן בלבד בו הם צריכים להלחם? האם המלחמה בליצן לא תגבה קורבנות נוספים? האם יש דרך נסיגה ממלחמה זו?
חייבים לציין לרעה את רמת התרגום וההגהה. אופייני למודן מהעבר להיות כאלה. אבל לחובבי קינג זהו אחד מעמודי התווך.

ובכן ... לאחר הרפתקה של כמה חודשים הצלחתי סוף סוף לסיים את 991 העמודים המורטי עצבים האלה של "זה". אני חייב לציין שהיה לי מאד קשה להתחבר לספר. רציתי כל הזמן שתהיה עוד התייחסות אל הליצן המרתק אך לצערי זה לא קרה ברוב הספר, אלא רק לקראת סופו (לא לדאוג, זה לא ספויילר). רוב הספר עסוק (לדעתי) בתיאורי סרק משמימים. ולא הצלחתי להתחבר או ליהנות מהספר למרות שאני אוהב אתגרים כמו ספרים ארוכים מאד או ספרים של סטיבן קינג. לצערי, הקריאה לא זורמת ולא
קלילה. די מסורבלת, ומעצבנת. אך למרות זאת לא וויתרתי וקראתי עד סופו. כמו שציינתי זה לקח לי בין 3 ל- 4 חודשים. לא ספר חובה.

תיהנו ...

נדב.

אפריל 99
משמרת לילה באחד מבסיסי מג"ב בגזרת איו"ש. גזרה שקטה. אפוד, קסדה, נשק וספר עב כרס של סטיפן קינג. יושב בעמדה, מתחיל להשתעמם. שולף את הספר וצולל. ילד רץ לאורך מדרכה, גשם, סירת מפרש מנייר. ליצן מפחיד.

ספטמבר 2017
מקבל כרטיס מתנה של סטימצקי. 150 ש"ח. המתנה המועדפת עליי. בחנות המון אדם. מבצעים. ספר שני ב 10 שקלים. מתוך הערימות, שחור ועבה עד מאוד, הספר 'זה'. השם שונה לסטיבן . העטיפה חדשה. מנהג נוראי להלביש ספר עם הכרזה של הסרט. זוכר שבצבא נהניתי ממנו מאוד. אחד הטובים של קינג. מוריד מהמדף. לוקח גם קובץ סיפורים של בשביס זינגר. השני ב 10 שקלים. המוכרת יפה מאוד. מעיפה מבט בשני הספרים. "שילוב מעניין" היא אומרת. בלילה פותח את הספר גומע 100 דפים במהירות. כל גיבורי הספר לוקחים איתם פגם מהילדות. בוורלי אישה מוכה. מייקל מתקשר לכולם. 'זה' חזר לדרי.

אפריל 99
"המג"בניק היחיד שקורא" מצביע עלי חבר ואומר לחייל חדש בפלוגה. "יש לו ספריה בחדר". 200 עמודים אחרי. ילד שאוהב לקרוא ספרים אבל הוא כל כך שמן שהחברים מציקים לו. נוצרת חבורת ילדים כולם עם פגם חמור כלשהו . משהו רע קורה בדרי. ילדים מתים. ספר שמצליח להפחיד הוא ספר טוב.

ספטמבר 2017
שבוע וחצי מתחילת הקריאה. אני קרוב לסיום. העלילה קולחת בקצב טוב. כבר לא מפחיד כמו אז. קצת ילדותי אפילו. המציאות של קינג חסרת פשרות. אלימות מילולית מיותרת. אצל קינג כמעט כולם נגועים ברוע כזה או אחר. הליצן הוא רק הראי שלהם.

מאי 99
בחוץ אביב. בראש ילדים מתים. החבורה מתמודדת בגבורה. הם מצליחים להתגבר. הם ישכחו, אבל זה יחזור. סוגר את הספר. "העמדה" מחכה לי בחדר. משאיל את 'זה' לחבר שמחזיר לי אותו אחרי שבוע. "עזוב, סתם נמרח". אני נוחר בפניו בבוז. "מה אתה מבין?"

אוקטובר 2017
ביל דנברו מביס את השטן בפעם השנייה. קינג הוא וירטואוז. איש לא ייקח את זה ממנו.

ספר ארוך מאד, אבל מהנה ומשאיר אותך סקרן כל הזמן.

אני שונא את "זה". הסיבה שאני שונא אותו היא כי בגיל 16 (!) הוא גרם לי לישון עם אור פתוח בחדר, לרוץ ברחובות חשוכים ולהסתכל למטה מדי פעם בחשש בעת ישיבה על אסלות (תבינו כשתקראו את הספר).
"זה" הוא לא סתם ספר מפחיד, הוא ספר מטיל אימה והסיבה שהוא עושה זאת בהצלחה כה רבה היא בגלל הצורה שבה סטיפן קינג יודע לבנות אווירה ולהפוך בצורה שנראית כמעט הגיונית סיטואציות יומיומיות (רחוב שומם, מרתף חשוך, בית נטוש) לסיוט שממשיך לרדוף אותך גם אחרי שאתה עוזב את הספר.
לסטיפן קינג יש ספרים טובים יותר ופחות, אבל כשזה מגיע לרמות האימה שהוא מעורר בך - "זה" ללא ספק מסמן שיא ספרותי.
מומלץ בחום.

ממה אנחנו מפחדים? ממה פחדנו כשהיינו ילדים ואיך זה השפיע עלינו במהלך החיים?
במה אנחנו מאמינים וכמה מקום אנחנו מותנים לדברים ההלו לעצב אותנו?

"זה" בשבילי הוא סיפור על הילדות. כמה שהוא גרם לי להתגעגע לילדות, למין תמימות שעם השנים הולכת ונמוגה. היא עדיין נמצאת בכולנו, אך מרדף החיים גרם, לי לפחות, לחוש בה פחות. והספר הזה, החזיר לי אותה בשניה. חבורת המפסידנים נהיו החברים הכי טובים שלי. שאחרי יום עבודה, אני הולך לי לדרי שבמיין וחי איתם, עובר את תלאות החיים הצעירים איתם, ואיכשהו מנסה להציל את העולם לצידם.

"זה" בעיניי לא ספר אימה, אבל מתח יש המון. הספר תפס אותי מההתחלה ועד הסוף. אין רגע של מנוחה.

התרגום לטעמי קצת לוקה בחסר. יש פה ושם טעויות של התרגום והעריכה, אבל, איך סבתא אומרת? "אין דג בלי עצמות, ואין בן אדם בלי צרות". מוציאים את העצמות וממשיכים לאכול את הדג. מתגברים על התרגום הלקוי וממשיכים לקרוא.

מומלץ לכולם. מומלץ למי שמחפש להתאהב בדמויות. מומלץ למי שרוצה לחזור קצת לילדות.

לא הרגשתי פחד...כמעט...גם לא מליצנים. התפעלתי מהילדים הלא מושלמים בעליל – מגמגם, אסטמתי, כושי, "פה-זבל", יהודי וילדה אחת יפה ש"משחקת עם בנים". היה נדמה שבתור מבוגרים הם לא היו מצליחים לגבש חבורה רבגונית כזאת, הסטיגמות היו עושות את שלהן, אבל בתור ילדים הם לא הקדישו לזה מחשבה, הם פשוט נהנו להיות ביחד ולקבל את האחר כמות שהוא – וזה לא מובן מאליו...
התפעלתי גם מכוחה של חבורת ה"מפסידנים" הזאת, ללא שום קשר למקור הכוח: האם זה כוחו של ה"אחר"? או כוחה של התמימות שאופיינית רק לילדים? או כוחו של הגורל שאיחד אותם כי היו ילדים נרדפים ודחויים? כל הכוחות האלה יחד?
אז אם כבר דובר על פחד, די הפחידה אותי המחשבה שהרוע השתלט על העולם ועברו מיליוני שנים עד שנוצר כוח נגד שהיה חזק מספיק להתגבר על הרוע. הכוח ה"טוב" (הצב) התחבא, התכנס לתוך השריון שלו למיליוני שנים, לא רצה להתערב. אחד השכנים רואה שהילדים בסכנת חיים ממשית אבל הוא מקפל את העיתון שלו ונכנס הביתה. גם הוא, כמו הצב, לא רוצה להתערב / להתמודד / להסתכן.
הרוע, לעומתם, מתכנן את צעדיו היטב, משכלל את אומנותו לשלוט בפחדים של אנשים, לתמרן אותם ולגרום להם לעשות מה שהוא רוצה, ובסוף – להרוג אותם איך ומתי שהוא רוצה.
הרוע המוחלט ה"זה" לא חייב להיות כל-כך מפלצתי במציאות, זה יכול להיות גם משהו מתון הרבה יותר אבל לא פחות קטלני לאורך זמן.
אדישות, למשל.
אטימות.
אז באמת לא מפתיע שכוחות הרסניים צוברים עוצמה ונדמה שעובר נצח עד שמתגבש כוח נגד שמסוגל להתמודד מולם ולהביס את הרוע.
נ.ב. הסרט הוא גרסה עלובה, פשטנית ומגוחכת לספר. מיותר.

בני אדם פוחדים מהרבה דברים, חלק מהם אפשר להבין חלק קצת קשה.
למשל פחד (או יותר נגעלים) ממקקים. פחד מעכברים , עכבשים ויש
אפילו כאלה שפוחדים מחתולים (באמת, פגשתי כמה כאלה). אבל הכי מוזר ,
עד עכשיו, היה בעיני פחד מליצנים.
אז זהו אחרי "זה" אני לגמרי מבין אותם.
ליצן רצחני מסתובב בעיירה קטנה ורוצח ילדים קטנים, הבעייה שרק ילדים יכולים
לראות אותו. פנו לעצמכם, כמה לילות ותתחילו לקרוא, הליצנים לא יראו לכם מצחיקים
יותר.