“מוצאי שבת, ה-6 למרץ, 00:00 בדיוק, זמן לונדון, הטלפון שלי צפצף שקיבלתי הודעה. בדיוק שוחחתי עם חבר וטרם פתחתי לקרוא אותה, אבל משהו הטריד אותי. היתה לי הרגשה שהיא חשובה.
“את מעודכנת שאבא לא הרגיש טוב הערב?” זו היתה אחותי.
מיד ידעתי שזה לא איזה וירוס, לחץ בחזה או התקף שיעול, אחרת היתה אומרת מה קרה. זה בטח משהו רציני, “לא, מה קרה?”
“כנראה אירוע מוחי, הם במיון.”
אבא עבר אירוע מוחי קטן לפני כתריסר שנים, פנה למיון וחזר הביתה כבר באותו אחר צהרים כשבחיקו מרשם לכדורים להורדת לחץ דם. באותו ערב, מתברר, שכח לקחת את הכדור שלו בפעם הראשונה מזה תריסר שנים.
בעודה מספרת לי שמצאו דימום, אני אורזת. מזמינה כרטיס טיסה כשההודעות מסמאות את עיני בזו אחר זו. הרופא דיבר איתם, אמר שהמצב גרוע מאוד. הדימום נרחב ונמצא באזור עמוק מאוד במוח. התערבות ניתוחית או ניקוז אינם באים בחשבון, כנראה יזיקו יותר מאשר יועילו. והודעת התנצלות אחת על כך שאינה מתקשרת, אבל בבכיה לא אבין מה היא אומרת.
אותו בוקר הייתי במטוס חזרה לארץ. כבר היה ברור שבאותו רגע התנפצו לכולנו החיים. הבנתי את זה יותר כשראיתי את אבא מחובר למכשירים מצפצפים ומרשרשים, מורדם ומונשם ביחידה לטיפול נמרץ. שאלתי רכב מדודי ויום אחר יום הגעתי לבית החולים. אני ואחיותיי ישבנו כל יום כל היום בחדר ההמתנה, וחיכינו לשעות הביקור שהגיעו שלוש בפעמים ביום, כל אחת למשך שעה בה היינו ניצבות לצדי מיטתו, שלוש בנותיו המסורות, הבוכיות, המתחננות שייפקח עיניים, שילחץ לנו את היד, שיראה סימן שהוא חוזר אלינו, מעסות לו יד או רגל, מספרות לו דברים, משמיעות לו מוזיקה או שרות לו שירים. התזוזה הקלה ביותר מצדו גרמה ללבנו לזנק אל הרקיע השביעי.
סיפרו לי ששבוע קודם לאירוע, נכנס אבי הביתה עם שקית ירוקה ששאלה “מה הסיפור שלך?” ובתוכה שלושה ספרים. אחד מהם היה, “מסע אל המוח - מדריך ידידותי למשתמש” מאת יוסי חלמיש. אמר שהוא סקרן ללמוד קצת על המוח וכיצד לחזקו, והניחו בארון הספרים. אז באחד הימים, לאחר ביקור שגרתי ביחידה לטיפול נמרץ, מצאתי את הספר הזה על המדף והוא ליווה אותי במשך ימים ארוכים של המתנה.
חדר ההמתנה של המחלקה לטיפול הנמרץ תמיד מלא באנשים, לא נוח ומזעזע באופן כללי. כל יום היו נכנסים אנשים מבוהלים, צועקים או בוכים, או שהיו יוצאות מיטות שעליהן גופה מכוסה בסדין. אחיותיי בילו את רוב זמנן בקריאת תהילים ואני הכופרת לקחתי את עצמי וירדתי לאן שהלב לקח אותי - למחלקת קרדיולוגיה, שהיתה לרוב ריקה מאדם ובה ספות נוחות. הייתי יושבת ולומדת. קראתי מאמרים, האזנתי להסכתים וצפיתי בסרטונים המסבירים על אירועים מוחיים דימומיים, על הזנחת צד, על פיזיותרפיה ומניעת טונוס, על כל תרופה שאבי מקבל ומה תפקידו של כל מכשיר ומה אומר כל מדד, על כל אזור ואזור במוח ועל מה אחראי האזור שאבי דימם בו, אבל מלבד האובססיה לכל הקשור במצבו המוחי ואיך אפשר “לתקן”, קראתי גם את הספר שלו. למדתי איך לחזק את הזיכרון, איך המוח אחראי על רגש, למדתי על נפלאות החושים, על למידה, כיצד המוח בורא מציאות לטובת הישרדות, על טיפוח החומרה המוחית, על פחדים וחרדות ומאין הם נוצרים וגם על המוח הגמיש.
הספר לא מעמיק יותר מדי בכל נושא, אלא מסביר אותם בפשטות. כפי שצוין בכריכה, זהו אכן מדריך ידידותי. השפה קלילה וכל מונח רפואי מקבל הסבר פשוט. סביר להניח שלולא האירוע המוחי, לא הייתי מעיפה חצי מבט בספר הזה. ואמנם הוא לא לימד אותי הרבה, אבל הנושאים שבהם עסק סקרנו אותי יותר וכיוונו את חקירותיי לכיוונים חדשים.
כיום אנחנו מאושפזים בבית לוינשטיין, ובשבוע הבא אבי יחזור הביתה בכסא גלגלים. לצערי, גפיו השמאליים משותקים ויש לו מה שנקרא “הזנחת צד” (“נגלקט” בלעז), שזו הבעיה הגדולה ביותר במוחו הטובע באוקיינוס של בעיות אחרות.
זה אומר שכל מה שבשמאלו, לא קיים. ימינה הוא מרכז עולמו. אם יסתכל שמאלה, יסתחרר ויחשוב שהוא נופל. מבחינתו, ידו ורגלו השמאליות הן יד ורגל של מישהו אחר. הוא אכל רק מהצד הימני של הצלחת ולעס רק בצד ימין של הפה. הוא קרא רק את החלק הימני של מילה או משפט וכתב רק בצד ימין של הדף. העצוב או אולי להבדיל - המנחם בכל העניין הזה, הוא שהתופעה הזו כרוכה בהכחשה מוחלטת. אבא לא הבין שיש בעיה, והמשיך להגיד שהוא הלך כל הבוקר, ופשוט לא ראינו. אני כותבת כאן בלשון עבר, כי אבי אט אט משתפר וכיום קצת יותר מודע למצבו.
עם זאת, העובדה שהדימום התרחש בחדרים הימניים של המוח נמצאה כרע במיעוטו, שכן צד זה אינו אחראי לשפה. אבא יכול לתקשר, ואמנם אינו מסוגל להתרכז בכלום יותר מדקה, אבל יכול להגיד מה הוא מרגיש ויכול לשאול שאלות או לבקש עזרה.
יום אחד נזכר אבא בערב מוצאי השבת שבו התרחש האירוע, וביקש לדעת מה קרה מאותו רגע ועד שהתעורר. סיפרתי לו על תקופת האשפוז הארוכה והוא היה המום ושאל אין ספור שאלות.
“איך העברת כל כך הרבה שעות בבית החולים?” שאל.
השבתי, “זוכר שקנית ספר על המוח שבוע לפני שכל זה קרה?”
“קראת אותו.”
“כן.”
“נו, את ממליצה?””
