ביקורת ספרותית על זה מאת סטיבן קינג

---

אזהרה: מכיל ספוילרים

ספר של 990 עמודים הוא אתגר - לפחות בשבילי. קינג עצמו כותב בספרו “על הכתיבה” שסופרים צריכים להימנע מתיאורים מיותרים וקטעים שאינם תורמים לעלילה. חבל שרעיון כל כך הגיוני לא חל גם עליו. למרות שהספר ברובו קולח, היו בו לא מעט קטעים מייגעים שיכלו לרדת בעריכה והיו משפרים משמעותית את חוויית הקריאה שלי.

סיפורים טובים על חברות בין ילדים תמיד מצליחים לרגש וזוכים להצלחות בעולם הספרות והקולנוע. יש משהו טהור בקשר שנרקם בין ילדים - אמון, נאמנות, אהבה פשוטה. גם כאן יש סיפור יפה על חבורת ילדים “מפסידנים” שחוברים יחד, תומכים זה בזה, מגנים זה על זה, ויוצרים ביניהם משפחה קטנה ומלוכדת.

אבל אז מגיעה סצנה שמחריבה את כל זה.

לפני שכתבתי את הביקורת, עברתי על ביקורות אחרות באתר. רק משתמש אחד בשם wildguitars כתב ש- ”יש קטע קצת הזוי ולא קשור בסוף הספר” - אני מניחה שהוא שותף לדעתי, אבל מלבדו, אף אחד אחר לא הזכיר את זה.

ובכן, אני לא יכולה להתעלם.

לקראת סוף הספר מתוארת סצנה שבה כל ששת הבנים בחבורת ״המפסידנים״ שוכבים בתורם עם בוורלי - כולם בני 11, בתוך תעלת ביוב. אולי קינג ניסה להציג את זה כאקט רגשי, של חיבור עמוק אחרי הטראומה שעברו יחד. אבל בשבילי זו הייתה סצנה מיותרת ומטרידה.

היא לא תרמה כלום. לא להעמקת הדמויות ולא לסיפור. להפך - היא רק פגעה בי כקוראת וגרמה לי להרגיש אי נוחות קשה. מה שהכי נורא - זה הוזיל את החברות שלהם בעיניי. בשביל מה היה צריך את הטמטום הזה? מרגע הקריאה של הסצנה הזאת, כל חמישים העמודים האחרונים עברו לי בלי עניין. היא פשוט קלקלה לי את הספר.

אני לא יודעת אם הנושא הזה עלה פעם מול קינג, או אם אי פעם זה היה נושא לדיון. לי, בכל מקרה, זה חרה. מאוד. לא אהבתי את זה, ולא חושבת שאי פעם אחזור לקרוא את הספר הזה שוב.

ועדיין - חשוב להגיד: ״זה״ הוא ספר מותח, עם דמויות בלתי נשכחות וכתיבה מצוינת.
אבל הסצנה הזו? היא כתם. והיא השאירה אותי עם טעם רע.

» ביקורות נוספות של עדן
» ביקורות נוספות על זה