צריך הרבה כוח רצון כדי לצלוח את הספר. למרות ההתייחסות לאותם מחקרים אליהם מתייחס דן אריאלי, עדיין נקודת מבטם שונה ומרתקת. פתאום מבינים איך ההקשר של כל חוקר חשוב כל כך להסקת המסקנות מאותם המחקרים. מרתק במיוחד לאור ההשוואה בין שתי הגישות. איך אומרים אפיסטמולוגי,, או פרספקטיבה, או חור המנעול. היא נעזרת בכלים דומים לשלי בהנחיית קבוצות, רק שהיא מגבה את הדברים עם הרבה מחקרים, ואני מגבה את העבודה שלי עם נסיונות שלי על אלה שעוברים איתי עבודה רוחנית. ספר מומלץ בחום, פשוט, ברור ומאוד נגיש. לנשום...

מה היה קורה אם הארי פוטר היה חי בעיירה קטנה ורגילה? האחיות פאטיל אף הן באותה עיירה, ואבא של רון היה מת משבץ. כל זה קורה בכיסא פנוי, רק בלי האופטימיות והצהרת האמון בניצחון הטוב על הרע. בספר הזה וולדמורט מנצח ובגדול. הדוד השמן של הארי שם, דאדלי נקרא פטס וכל שאר הדמויות שם, רק עם שמות שונים ועם גורל שונה, כי למבוגרים לא מגיע להינות מתקווה, רק יאוש, עצב וחידלון. מה שנקרא אלוהים מרחם רק על ילדי הגן וגו.....

מאחר וברור שאני מבוגרת, רציתי לספר לכם שרב הנסתר על הגלוי בספר זה. כדאי ורצוי לקרוא אותו בכל גיל, ולראות מה הוא אומר לנו בגילאים שונים. בכל קריאה מגלים משהו חדש. וזה מה שיפה בספר, הוא נגלה ונפתח ככל שמעלעלים בו יותר. הכתיבה היא פשוטה, ועל פניו נראית ברמה נמוכה למדי, מאוד לא מתוחכמת, ואפילו פשטנית במידה רבה, אבל התכנים מאפילים על יכולת הכתיבה. אפשר לאמר שמדובר בספר שמדבר אליך בשפת דיבור יום יומית, ומספר תכנים מעמיקים. מה זה אומר להיות קוסם? האם אני קוסם או מוגל? האם העולם הוא מה שאני רואה, או שהוא שונה במידה ניכרת, והכל עניין של פרספקטיבה. מה אני רואה שבעצם מהווה רק כסות לדברים אחרים? מה זאת חברות? מה הן משאלותינו החבויות? איזה מן ילד אני עכשיו? איזה סוג ילד אהיה כשאתבגר? הרי תמיד אנחנו ילדים. כשאני מתבוננת באנשים מבוגרים, ברור לי איזה ילד הם היו, וכיצד הם התנהגו בכיתה. רואים את זה ממבט ראשון. הילד הספורטיבי, מלך הכיתה, הילד החדש המסעיר, הילד הביישן והמסמיק, הילד השקט, הילד ההיפר אקטיבי שמפריע, רואים את הילד, הוא מציץ מאחורי החיוך ההיי טקיסטי. כיצד מתחברים אל העצמי הנסתר, הילד האמיתי שמתחבא שם, ובעצם הוא קוסם. אז אם חסרים לכם קסמים, הארי פוטר מביא לכם אותם ובגדול, ובברכת אציו אש המחץ... סם