• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מברק צימרמן

מברק צימרמן

מאת ברברה טוכמן

הביקורת של ניר

תמונה של ניר
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
מברק צימרמן

מברק צימרמן

מאת ברברה טוכמן

הביקורת של ניר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של ניר
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2003
קטגוריה:הסטוריה של המאה ה- 20
הקודמת
סוריקטה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 6 שנים

“הערה שולית מספר 1: ספר עם חוט זה יופי של דבר. העותק שלי, הוצאת "מערכות" שנדפס ב-1966, עוד לפני שנולד”

3/4
ביקורות על מברק צימרמן
הבאה
סופו של כל בלון
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•3 דקות קריאה

[מאה שנים למלחמה הגדולה]

לרגל השנה העגולה למלחמה הגדולה, היא מלחמת העולם הראשונה, שבתי לספרים שמספרים את סיפורה.
מלחמה נוראה ומכושפת, שנראה שכמו בסיפור המבול או מגדל בבל, שלמשהו שם למעלה נמאס מהיוהרה והטמטום האנושי והחליט לזרוק את כולם לתוך מרקחת דמים שנמשכה יותר מארבע שנים ועוד שלושים...

רמז על המלחמה הזאת התקבל כבר ב-1912, עת טבעה הטיטניק. מה לטיטניק ולמלחמה תשאלו? ובכן הטירוף התעשייתי העביר את האנשים על דעתם, ההיבריס של הספינה שלא יכולה לטבוע היה בדיוק אותו ההיבריס שלחץ הטכנולוגיה, והתיעוש הצבאי יצר כדי להתפרק במרחץ דמים אחד ארוך (עוד על כך בביקורת שבקרוב על "המגדל הגאה" של טוכמן).

אז אמרנו שכולם היו שם... לכן מלחמת עולם. אבל רגע... רוב המלחמה אלו לא היו כולם, רוב המלחמה מ-1914 ועד 1917 היה איזה טיטן ענק שהעדיף להתרחק, להתבדל, לתת לאירופאים לירות ולרסס את עצמם למוות – לטיטן הזה קוראים ארה"ב.
הנשיא הטיטני היה ליברל מושבע – כזה שלידו אובמה היה נחשב נץ ריאליסטי ותוקפן.
"השלום היה מטרתו האהובה-מכל של הנשיא וילסון. תקיף בדעתו לסיים את המלחמה, ביקש שלום של פשרה, מהלך כביכול בין שני טרוטי-עיניים רוחניים, עיור לגמרי לאי רצונם המוחלט של שני הצדדים הלוחמים כאחד להתפשר"

אז למה לכל הרוחות, אחרי שהבטיח לעמו לא להתערב, אחרי ששלוש שנים נתן לכולם להתבוסס בדמם, החליט לבסוף הליברל הזה, עם רעיונות ההגדרה העצמית שלו, עם ההשכלה שלו כפרופסור להיסטוריה ופוליטיקה ונשיא אוניברסיטת פרינסטון – להצטרף לצד בעלות הברית ולתפוס צד במלחמה הגדולה, ולהקריב את חייליו ביבשת זרה?

כדי לספר את הסיפור אין נפלא יותר מאשר לתת זאת בידי ברברה טוכמן – היסטוריונית שיכולה להפוך מסמכים עבשים לסיפור מותח ומרתק, בלי לאבד את הדיוק ההיסטורי והאבחנה החדה על נפש האדם והאנושות.
טוכמן מתמקדת כאן באירוע שכל ספרי המתח הריגול והקנוניות הבין-לאומיות הבדיוניים לא יכולים להתקרב אליו – המציאות כאן עולה על כל דמיון ומגלה סיפור מדהים שקרה רובו מאחורי הקלעים של החפירות והתותחים באירופה.

לא אחזור על הפרטים אותם אתם חייבים לקרוא בעצמכם אלא רק אשאל אתכם מה אתם יודעים על מקסיקו במלחמה הגדולה? ועל יפן? ועל חדר 40? וצוללות? ותעמולה? ומרגלים שגרירים? ואו יש כאן עושר של פרטים שכל חובב מתח או יחב"ל יתמוגג ממנו.

וחוץ מזה, חוץ מלקרוא על דברים מעניינים שקרו לפני מאה שנה, מה יצא לכם מזה? – עוד צ'ופר קטן – יש שם מכונה כזאת שיכולה להראות לכם את העתיד... יש קסם כזה שבו תראו איך לא לומדים מההיסטוריה גם היום...
תראו שם נשיא שחושב שהוא יכול להשתבלל ולהתבדל, שחושב שבצעדים ליברלים בלבד אפשר לתקן עולם, שדמוקרטיה מתאימה לכולם בכל זמן, שאפשר לתת לשאר העולם לעלות בלהבות בלי שהבית שלך ייחרך – אני רק מקווה שאותם נשיאים ליברלים ייקחו את הספר לידיים וילמדו קצת מההיסטוריה.

מברק צימרמן – הוא סיפור היסטורי משובח שמומלץ להכיר וללמוד ממנו בשביל העבר והעתיד

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נצחיה
נצחיה
תמונה של יוהנס1
יוהנס1
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של מירית
מירית
תמונה של בן אסתר
בן אסתר
תמונה של עולם
עולם
תמונה של חלבי
חלבי
19קוראים|גיל ממוצע60|47%נשים

על המבקר

תמונה של ניר

ניר

ותיקעורך
חבר מזה 14 שנים
105 ביקורות•35 נבחרות•1,487 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•הסטוריה של המאה ה- 20
תמונה של ניר
ניר
ותיקעורך
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות105
ביקורות נבחרות35
לייקים שקיבל1,487
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת37מדע בדיוני ופנטזיה12הסטוריה של המאה ה- 20 11

דיון על הביקורת

14 תגובות
ניר
ניר•לפני 12 שנים

תודה רבה יוהנס. שמח שאהבת!

יוהנס1
יוהנס1•לפני 12 שנים

תודה ניר. כתבת ביקורת מעולה. למרות שקראתי את הספר

מאוד נהניתי מהביקורת, ואני מסכים עם כל מילה.
ניר
ניר•לפני 12 שנים

תודה אורן וטוביה

הוחמאתי מאד!
tuvia
tuvia•לפני 12 שנים

ניר, ביקורת מעולה ותודה שחסכת ממני את הכתיבה . כתבת נהדר ואין לי מה להוסיף על דבריך.

•לפני 12 שנים

סקירה מצוינת.

שין שין
שין שין•לפני 12 שנים

תודה, ניר

בהחלט יש מה ללמוד ויש גם רצון ללמוד.
ניר
ניר•לפני 12 שנים

תודה שין על ההמלצה

הוספתי לרשימתי "המלחמה הגדולה" - יש לי חשד שלמרות שסיימת את הלימודים את תיהני ללמוד עוד על המלחמה הזאת. מקס הסטינגס הוציא ספר חדש (יחסית) - Catastrophe 1914 - על השנה הראשונה של המלחמה. לא קראתי אבל יש המלצות נלהבות עליו ו- The Sleepwalkers של כריסטופר קלארק - על התהליך שהוביל למלחמה. יש הרבה ללמוד - אבל אולי לא נבין אף פעם
ניר
ניר•לפני 12 שנים

תודה חברים

אתם עוזרים לי להמשיך ולכתוב... תודה
חמוטל
חמוטל•לפני 12 שנים
כתבת מאוד יפה. מודה שעם כל מה שקראתי, אני עדיין לא מצליחה להבין מה הלך שם ובעיקר למה. חוץ מסיבות פסיכולוגיות של אגו והיבריס, כמו שאמרת. ואולי אין אחרות?...
רץ
רץ•לפני 12 שנים

ניר - כרגיל כתוב נפלא - אגב התמונה של הספר היא מה שהיה יער לאחר הפגזה - תמונה שממחישה יותר מכול את את כוח ההרג מול רפיון השכל של המלחמה הזאת.

שין שין
שין שין•לפני 12 שנים

סיפור מרתק ולא ידוע.

טוב שאתה מפנה את תשומת ליבנו אליו. אני מקווה שלקראת שנת המאה למלחמה יתרגמו עוד ספרים עיון טובים בנושא, שטרם רו אור בעברית. אם יש לך סבלנות לקרוא באנגלית אני ממליצה לך על הספר The Rites of Springs. ספר העוסק בהיסטוריה תרבותית ובמלחמה כביטוי של המודרניזם.
יערה
יערה•לפני 12 שנים

אתה ניר מאוד וממש גם ניכנסתה בתוך החבורת המסבכים

אורן
אורן•לפני 12 שנים

סיפור מצויין

ואין כמו טוכמן לספר אותו.
•לפני 12 שנים

מעניין. כתבת נהדר :)

14 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ניר

על בלימה

על בלימה

אבירם ברקאי

מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?

שהייתי קטן, על החול בחוף דור שהיה אז בתשלום אבל לפחות נקי, הייתי יושב שעות בשולי החול, היכן שהים מלחך את היבשה, ובונה לעצמי חומה – ערמת בוץ, מחוזקת בחול יבש-רטוב שמטפטף ועושה צורות מעניינות, וצדפים... וגאה איך אני חוסם את הים הגדול, לרוחב של יותר משני מטר מלגעת בי.
לא חשבתי על היותו של החוף לגונה, כמעט בריכה, ולא חשבתי שהים לא באמת מנסה -וגאה ובטוח כל כך בעצמי, עד שפתאום הוא ניסה... ובלי לעשות יותר מדי רעש הוא בא, גל ששטף, אחריו עוד גל, ואחריו עוד שניים – ואין כלום. לא חומה, לא ארמונות בוץ ולא צדפים.
נעצבתי, הלכתי לאכול, קצת צרוב בכתפיים ושכחתי מהחומה.

ב-6 לאוקטובר 73', שיחק הילד ישראל בחוף הבזלת הצפוני, הוא בנה חומה דקה של פלדה, מפוזרת כמו סוכריות על עוגה, פלדה ובתוכה צעירים גאים ובטוחים שחוסמים את הים הגדול. והילד ישראל השאיר אותם שם והלך לו להתקדש ביום של תענית, תפילה ואופניים, ובטח בעצמו, וסבר שהסבירות נמוכה מנמוכה משיעלה איזה גל.

אבל ב-14:00 עלה הגל... ויום בקושי לאחר מכן נמחקה החומה לגמרי והוסרה ממצבת החומות של הילד ישראל.

אבירם ברקאי – העלה על הכתב את סיפורה של חומה אנושית, שבלמה בגופה את חלק מההסתערות של הסורים על צפון מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים. באין אנשים לספר את הסיפור, יש תמיד סכנה שאף אחד לא יזכור אותך, אף אחד לא יכתוב את ההיסטוריה שלך, כי המנצחים, או לפחות אלה השורדים הם אלה שכותבים.
ובאמת לאורך שנים כמעט נשכחה החומה הראשונה הזאת שהצילה מקטסטרופה אפילו יותר גדולה – וברקאי הצליח לנשוף ברמץ ולהבעיר את הזיכרון ההיסטורי שוב, ולתת במה ראויה מאין כמותה לאנשים הללו.
אין בספר זה כדי להמעיט מתרומתם של רבים אחרים, חומות אחרות, גבורות אחרות, שמאפשרת לנו היום ללהג על מקלדות ולהכות זה בזה, אבל יש בו כדי לכתוב ולהעלות ולהזכיר את החלק הכמעט שנשכח של המלחמה ההיא.

טוב שיש אנשים כמו אבירם, שניחנו בתכונות של חוקר וסופר, שמצליחים לספר את ההיסטוריה שלנו.

ספר שהוא גלעד לחומה האנושית, אבל ספר שחוץ מהתעסקותו בחטיבה ההיא, ובזכרון הנשכח ההוא, גם מצליח לספר שוב את מה שקרה במלחמה ההיא, מצליח להסביר את מה קרה, למה קרה והרבה יותר איך קרה שמהבור הגדול ההוא הצלחנו לצאת, צרובים בגופנו ונפשנו אבל יצאנו.

תמיד אוקטובר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ניר
דדו:  48 שנה ועוד 20 יום

דדו: 48 שנה ועוד 20 יום

חנוך ברטוב

"תָּמִיד אוֹקְטוֹבֶּר, שְׁתִיקַת קוֹצִים וַאֲנָשִׁים
וְאֵימַת הַלַּיְלָה הַשִּׁשִׁי
כְּשֶׁהִשְׁתַּתֵּק הַשָּׁעוֹן וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת
וְהַלֵּב חָדַל וְהַטַּל אָכַל אֶת הַבַּרְזֶל
וְהַבַּרְזֶל אָכַל אֶת הַדָּם
וְהָאַלְחוּט חָתַם מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת בְּקוֹל צָרוּד
פּוֹתֵחַ בְּאֵשׁ
וְאַחֲרֵי הָאֵשׁ רַעַשׁ וְאַחֲרֵי הָרַעַשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וְחוֹל
וּמֵאָז מְחַכִּים בַּחֲגוֹר מָלֵא בְּחַלּוֹן-קַיִץ אַחֵר
וְאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁשּׁוֹכֵחַ אוֹתָם אַחֲרֵי הַקָּצִיר
וְאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁזּוֹכֵר". (נתן יהונתן)

את הספר "דדו" קורא אני זאת הפעם השלישית, ספר חשוב לכל מי שרוצה לדעת על המלחמה ההיא, שמשום מה לא נותנת לי מנוחה.
יש הרבה ספרים טובים על המלחמה הזאת, מ"תיאום כוונות" המופתי של הרב סבתו, ל"על בלימה" המעתיק את הנשימה של ברקאי , ועוד רבים שמספרים את סיפורו של החייל, של המג"ד של המח"ט או אלוף הפיקוד.
אבל ספרים (טובים) שמספרים את סיפורה של המלחמה הזאת ברמת המצביאות, ההחלטות הכוללות, בפתיחת העדשה לרוחב, אין הרבה – אני יכול לציין רק את "מלחמה ביום הכיפורים" של גולן, "תולדות מלחמת יום הכיפורים" של אורן וכמובן את "רעידת אדמה באוקטובר" של שיף – אך מכולם אני תמיד חוזר ל"דדו" של ברטוב, כדי להבין טוב יותר.
ברטוב של "דדו" הוא אחר, הוא לא זה של "שש כנפיים לאחד", הוא כתב, הוא ביוגרף, והוא חוקר, הוא מביא בשני ספרים שמחולקים בצורה מבריקה, בראשון את 48 השנים של דדו לפני המלחמה, ומה עיצב אותו עד אליה, ובשני את 20 הימים של המלחמה המטלטלת ההיא.
בתוך הספר כמו בטרגדיה יוונית, ב-48 שנותיו יש רמזים למה שיבוא, וכמו בסיפור ריגול רמזים לדברים שמפורסמים רק עכשיו (בטכס המעצבן של שחרור שביב מידע קטן אחד בכל שנה – ושמירת הארכיונים כולם עדיין נעולים וחתומים בפנינו).
עצוב הספר, על דדו, על האיש שלא חף מטעויות, אבל לטעמי זה הנהיג את ישראל במלחמה והיה זה שהניצחון בה ,למרות מה שקרה בפתיחתה ולמרות המחיר הנורא שלה, הושג בעיקר בזכותו. כמה החלטות אסטרטגיות שהוא לבדו לקח, אל מול התנגדות מעליו מצדדיו ומתחתיו, הימורים מטורפים שאף אם היו שקולים כל אחד מהם בתורו היה יכול להכריע אדם, שוב ושוב תכנן אל מעבר לשעה וליום הקרובים, והוביל את הצבא ואת הממשלה לגדול ולעצוב שבניצחוננו.
לא מבין איך עדיין מוכנים לשאת בתפקיד הרמטכ"ל במדינה כמו שלנו, מדינה שאוכלת מנהיגיה כאשר אנחנו לא מוכנים לשאת באחריותנו הכוללת למצב – צבאות עצומים לא יכולים לפגוע באנשים כמו דדו, אבל כמה מומחי כורסא יכלו לנקב את ליבו וליבם של מנהיגים שנתנו כל את שנות חייהם למדינה ואף בסוף הסכימו להיות השעיר לעזאזל שלה, שתוכל להמשיך בשלה.
מלחמת יום הכיפורים לא קיבלה רחוב בארץ – חוץ מאיזו סמטה ללא מוצא בחדרה, כי כנראה שאנחנו מחביאים את מה שהיה קשה, ומה שמציב מראה לא מחמיאה אל מול פנינו כעם.
לפחות לדדו רחובות רבים בארץ הקרויים על שמו, אבל אני לא בטוח כמה מהעוברים בם יודעים על האיש שעל שמו קרוי הרחוב שרגליהם נושאים אותם שם בבטחה ושגרה, אם בטיילת אל מול הים החיפאי או בקטע קצר מדי ושכוח מדי בשכונות הצפוניות של באר שבע.
הספר מלא בפרטים, בסיפורים ובאנשים, הוא מכעיס, הוא מעציב והוא מלמד – נראה שרק אחרי שהוכינו קשות שוב נגלה הכוח של מה שחיבר בינינו, ולכמה ימים התחברו כולם, ואל מול התהום הגיבורים שביננו שילבו ידיים ועלו שוב על הטנק והמטוס שעות לאחר שהוכו באיזו ערבות הדדית ללוחמים שאיתך ואחריות למי שנמצא בעורף. ומיד שסכנת השמד נעלמת שוב זאב אל מול זאב, ושוב גאווה ורוע במקום רעות.
מקווה שלא נשכח אף פעם את מה שאנחנו חייבים למנהיגים כמו דדו, שגם אם טעו עשו למענינו, כדי שנהיה ליותר טובים בינינו. אבל את האמת, בכל אוקטובר שעובר יותר ויותר קשה לי להיאחז בתקווה זאת.
ובכל זאת מקווה שגם אוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר, יהיה גם אוקטובר ביניכם שזוכר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ניר
משק כנפי הטעות

משק כנפי הטעות

אבירם ברקאי

”תראה, יש עוד אפשרות. אפשר לבוא ולהגיד האשמים הם אלה שהסתכלו על אמ"ן כפי שהסתכלו. שהרי אם היו קצת בודקים היו מגלים שכל ההיסטוריה מוכיחה שאי אפשר להתריע על התקפת הפתעה. מה אתה בעצם אמרת לי? בעיני הקברניטים אמ"ן היה כמו אתרוג. ואני שואל למה עשיתם מאמ"ן אתרוג? הרי הוא לא אתרוג. ולמה הוא לא? כי ההיסטוריה של האתרוג הזה, מוכיחה שהוא אף פעם לא יכול להתריע. אם היו לומדים את ההיסטוריה היו רואים שאין לזה שום סיכוי. אתם, שהסתכלתם עליו ויצרתם מארג ציפיות לא ריאלי. אתם נכשלתם" (משק כנפי הטעות, עמ' 152)

אלול, חודש הסליחות, ושוב אצלי ערמות הספרים על מלחמת יום כיפור נערמות ונקראות שוב, מלקט עוד פרטים חדשים שהתפרסמו באחרונה על המלחמה, מנסה לנפות את כל שטויות הקונספירציה שמתחילה להתפשט אפילו יותר מהשנה הקודמת ושוקע בנוגות בלמידה ונסיון להבין את האסון ההוא שעדיין מרחף - כי אני קורא אותם אך רואה אותנו.
המון תובנות צצות והמון תסכול, ומאמין שאפילו מכונת זמן שתשלח אדם, כל אדם שחי היום כמעט חמישים שנים אחורה לתשל"ד ההיא, לא יצליח לשנות את מה שקרה, לא יצליח לדבר ולשכנע עם שלם שהוא הולך לקראת אסון.

דעתי שהתגבשה בשנים האחרונות שטענות כמו המודיעין אשם, אג"מ אשם, הרמטכ"ל אשם, דיין אשם, גולדה אשמה, קיסינג'ר אשם, הקונספירציה אשמה וכהנה וכהנה - הם פשוט תירוצים למי שלא רוצה להבין עד הסוף, למי שצריך תירו. למרק את חטאיו שלו.
אני לא חושב שאלי זעירא אשם, אני חושב שהוא פשוט גם אשם, אשם עם שורה שלמה של אשמים אחרים - ובעצם עד כמה שקשה לקבל כולם (כולנו) אשמים!

ובכל זאת צריך ללמוד מטעויותיו של כל אחד, וטעויותיו של זעירא והאירגון שעמד בראשו גם הן חשובות מאוד.

"משק כנפי הטעות" הוא בעצם תמלול ראיון של אבירם ברקאי - הסופר והחוקר - עם אלי זעירא. זהו הראיון הטוב ביותר, המקצועי ביותר והעמוק ביותר שאני מעריך שנעשה עמו - אולי חוץ מחקירות ועדת אגרנט.
ברקאי מגיע מוכן, אחרי כנראה שנים של מחקרים שערך על המלחמה ההיא לצורך כתיבת ספריו, ומגובה בפרוטוקולים, ראיונות נוספים עם בכירי המודיעין של אז ומחקרים של אחרים - הוא מתכנן את המפגשים ואת מהלכי הראיון כמו לחקירה ומנהל אותה כשהוא נטול שטחיות עיתונאית "סקופית" - הוא לא מהסס להקשות על אחרים כמו על צבי זמיר, ומראה שגם ההילה שקשרו לו (בעיקר לאחרונה) כאיש (היחיד?) שהתריע, היו מוגזמות לכל הפחות.

"תראה, צביקה, כולם הרי התריעו שמלחמה מתישהו תגיע. אף אחד לא ראה במצרים להקת יונים ובמקורן עלה של זית. גם אמ"ן חזרו ואמרו שפני מצרים למלחמה, אלא שהם לא יעשו זאת בטרם ישיגו את האמצעים הדרושים. ככל הנראה רק בשנת 75 .'ואילו אתה טוען שהתרעת, מלחמה עכשיו. ממש עכשיו. וזה מוזר לי, כי לא מצאתי שום מסמך שיאשר זאת. להפך. אז איפה כאן ”התרעתי. התרעתי. התרעתי"? תראה לי מסמך אחד כזה.
'כמו שאמרתי — אין לי. אם יהיה לי אראה לך'." (משק כנפי הטעות, עמ' 92) --- (וזה 40 שנים אחרי...).

הראיון נוגע בכל הנקודות החשובות ומוציא תובנות שלא מצאתי במקומות אחרים (ואשמור לעצמי) - הוא עמוק וקשה ועם זאת אמפטי והוגן.

זה לא ספר להנות ממנו, זה ספר ללמוד ממנו. כל מי שרוצה עוד תשובות (כי אין את ה-תשובות בשום מקום) כדאי לו לקרוא וללמוד (הספר זמין חוקית ברשת בחינם).

אני חושב שכעס על הרבה דברים שקרו אז (וגם היום) גרמו לי לצאת לחטט בפצע הזה בלי הפסקה זה מספר שנים, אבל רק שהצלחתי לשים את הכעס בצד ולנסות להבין למה היה כך רק אז התחלתי ללמוד ממש... וגם אבירם מסיים בנימה דומה שאני חושב משפיעה על היותו חוקר ממדרגה ראשונה של המלחמה ההיא:

"האם בסיומן של 1200 הדקות במחיצת האלוף (בדימוס) אלי זעירא אני עדיין כועס עליו, כפי שכעסתי כל השנים? לא.
אני גם יודע למה.
לא בגלל שאלי האיש נעם לי. והוא נעם לי מאוד.
אפילו לא בגלל שהבנתי שהאחריות על המחדל ההוא חייבת להתחלק עם רבים אחרים מחוץ לאגף המודיעין.
הפסקתי לכעוס על זעירא גם ובעיקר בגלל סיבה פשוטה.
כי הגיע הזמן. " (משק כנפי הטעות, עמ' 158)

לפני 5 שנים•
★★★★★
•ניר
לבנון: המלחמה האבודה

לבנון: המלחמה האבודה

חיים הר-זהב

להתרחק כדי לראות, לחשוב כדי לשאול, לפקפק כדי להחכים.

כל זה עובר בראש שקראתי את לבנון. מלחמה שכאילו לא הייתה אבל הייתה – הרוגים ופצועים ברצף קבוע עד שנפסק בפתאומיות כי החלטנו.
אני זוכר את המלחמה הזאת היטב כי בניגוד לשאר ההיסטוריה עליה אני לומד, הייתי שם באותם ימים --- ראיתי הכל, לא הבנתי כלום, הייתי כמו כולם שבוי בקונספציה ולא פקפקתי או שאלתי למה? --- אפילו את עצמי.
ההיסטוריה לא חוזרת אבל היא דומה, האנשים לא זהים אבל הם דומים ולכן אנחנו טועים שוב ושוב באותן טעויות ובקריאת המציאות – חוכמת ה-בדיעבד מתסכלת – איך לא ראינו ואיך לא העזנו לחשוב אחרת, איך שוב ושוב אנחנו נותנים אמון עיוור במה שלא הגיוני ובמי שלא יכול לפעול אחרת.

את הספר גמעתי בשעות ספורות, הוא לא קל ולא מרחם, שם אחרי שם אתה מכיר צעירים, מתי ואיפה נולדו ואיך הצטיינו וכל כך מוקדם נקטפו.
בשלב מסוים ההתניה מגיעה, אם כותבים עליו כך וכך מילים הוא בטח ייהרג, אם הוא מתנדב הוא ייפול – וכל כך הרבה נפלו.

הספר מספר את הסיפור של ארבעת השנים האחרונות של המלחמה ברצועת הביטחון – מלחמה ללא אות אבל עם מטרה: הגנה על יישובי הצפון, אבל בלי לאתגר את המחשבה כאשר המציאות משתנה אל מול פנינו. אויב אחד נעלם, הסכמים נחתמו, אויב אחר קם, הסכמים נקבעו, מילים נאמרו אבל המשכנו לעשות את מה שעשינו כל הזמן – עם אותן תוצאות ואותם כישלונות – וחוזר חלילה.
מדהים הדמיון למלחמת ווייטנאם, כששקועים עד צוואר לא יכולים לחשוב לחתוך ולצאת, מתחילים לספור גופות כהוכחה להצלחה אבל שוכחים לשאול האם זה מקדם את המטרה – איוולת.

אני זוכר איך חשבתי אחרת, איך האמנתי שמה שאנחנו עושים צריך לעשות ואי אפשר אחרת – לא פקפקתי ולא שאלתי למה.

מעניין כמה דברים קורים היום שאני (אנחנו?) לא שואלים למה? --- ובעוד עשרים שנה, נצטרך ספר כמו "לבנון – המלחמה האבודה" שיראה לנו איך אנחנו נסענו לקראת קיר והמשכנו.

אי אפשר להגיד ספר מצוין על ספר כזה – אפשר להגיד ספר חשוב! כתוב מצוין שגרם לי לחשוב, בעצב...

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ניר
חצות בסיציליה

חצות בסיציליה

פיטר רוב

* המלצה – ביקורת זאת יש לקרוא כאשר מתנגנת לה המוסיקה הבאה - https://www.youtube.com/watch?v=X-jdl9hcCeg *

הסנדק הוא אחד הסרטים האהובים ביותר עלי (הראשון כמובן), ובעיקר החלק בו מייקל קורליאון בורח לסיציליה שכאילו קפאה בזמן, עדיין בימי הביניים ועדיין שקועה במסורות העתיקות והמדממות.
הבעיה שלי כמובן היא שהסרטים העבירו אותי לצד האפל, הם גורמים לך (כמו בסופרנוס) לאהוב את הרעים – את הסוחטים, הרוצחים, המושחתים והמנצלים – אתה רוצה שויטו ינצח, אתה שונא את השוטר, אתה בעד מייקל ואתה סולח לו על הכל.

האמת והמציאות שונות לחלוטין כמובן - https://allthatsinteresting.com/mob-hits

הגן עדן הגיאוגרפי, שיש בו מכל טוב, מהאלפים בצפון, עד לסיציליה הנושקת כמעט לאפריקה בדרום – היסטוריה מפוארת, נופים מטורפים, מיקום מושלם ואוכל ...אח, האוכל!!

אבל המרכז של מה שהייתה פעם אימפריה מפוארת, הוא רק קליפה, בפנים שורצים טרמיטים מזה מאות שנים שאוכלים אותה מבפנים, המאפיה מאכלת את הכל, מתחת ומעל, והיום בצורה גלובלית.
כנראה לא ניתן לנצח אותה יותר בלי להרוג את הגוף ולהתחיל מהתחלה, ולכן איטליה היא נשל מפואר שבתוכה נחש מאכל ורקוב שממשיך והורג.

"חצות בסיציליה" הוא ספר המתאר חלק מקורות הקוזה נוסטרה – המאפיה הסיציליאנית – דרך פעולתה, האנשים המרכזיים בה, וקשריה עם השלטון באיטליה. ספר מרתק שגילה לי עולם שלם של רוע ורקב.
המון גילויים שלא ידעתי ולא שיערתי, התחוורו לי – קורליאונה היא לא סתם עיירה במוחו הקוד של מריו-פוזו, היא באמת הייתה והינה באר של רשע שמייצרת חוטים שנדבקים ומושכים כל חלק באיטליה ומחוצה לה.
(שוב) חלקם של האמריקנים, בתמיכה ברוע ובטיפוחו, לשם מלחמה בקומוניזם. או איך הקוזה נוסטרה היא בעצם מדינה בתוך מדינה ואיך היא מתכננת זורעת וקוצרת לשנים רבות בצורה מעוררת פליאה, ועוד ועוד.

זה לא רק ספר על המאפיה, אלא גם כמו בכותרת המשנה שלו – על אומנות סיציליאנית, אוכל, אוכל, היסטוריה, אוכל, תיירות, אוכל, הקוזה-נוסטרה (הסיציליאנית) והקאמורה (הנפוליטנית) וקצת אוכל.

אז למדתי המון, אבל מה שבאמת הדהים ומדהים אותי, שבתוך כל הכאוס הזה, יש באמת אנשים - תובעים, עיתונאים, חוקרים ושופטים שמוכנים למות כדי להילחם את המלחמה חסרת התקווה הזאת – והם באמת מתים.

זה לא ספר קל, הוא עמוס בפרטים ושמות, ולעיתים קרובות הוא מייגע – אבל הוא ספר מאיר עיניים ומשכיל, וכן מעורר קבס מצד אחד ותיאבון מצד שני.

אני אהבתי – אבל חייב להזהיר שהוא למיטיבי לכת וכאלה שלא מפחדים מלהתאמץ בקריאה שלא תמיד מהנה – ולהבין יותר שמדברים בחדשות במשפט אחד סתום על ברלוסקוני אולי או על הקאפו די טוטי אי קאפי החדש.

(ועוד ממתק לאוזן - https://www.youtube.com/watch?v=sbCOtg3JY3s)

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ניר
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

זה קורה לי בעיקר בבקרים. בזמנים שכולנו רצים, חותכים, מקללים, מצפצפים ונדחפים. כולם בתוך קופסאות פח נוסעים ל... וכולם לחוצים וכועסים.
ואז פקק, ואם הרדיו כבוי או הטלפון לא מנגן יש זמן לחשוב, להסתכל סביב ולהגיד ... זהו? בשביל זה? מה אנחנו עושים פה לעזאזל? ככה כולנו על גלגל בתוך כלוב ממהרים ל... כדי ל... כדי שאולי בסוף יהיה לנו זמן ל... ואז נוכל נוח ולהוריד הילוך ... ואז נחת.
וייאוש, ותוכחה וצחוק עצמי, על כל השנים המוקדמות שחשבתי שלי זה לא יקרה, והינה אני בקופסת פח, נוסע למרוץ-במעגל האיגיוני.

והינה אתמול, לא בפקק - אחזתי ב"והיום איננו כלה" (סוף סוף, כי רציתי שיפסיקו לכתוב עליו, ושאשכח את הביקורות המהללות, ואת הציפייה למופת), והוא זרק אותי שוב, בבת אחת למחשבות האלו של הפקק – של המרוץ-במעגל, של הרכבות הנוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח בלי הפסקה, רק בקצב אחר, איטי יותר.
אבל תוך כדי קריאה הספר פותח לי ראייה אחרת, מדגיש את הקבלה שבמרוץ-במעגל, בראייה מקבלת יותר, סולחת יותר שלא שוכחת את העבר, ומזהירה משכיחתו, מחבקת את השגרה ואת הקושי, את הרע והטוב, את חוסר התוחלת, והפחד משינוי.
הספר פיוטי ואיטי, אך גם מלא רעיונות פשוטים של חיים יותר פשוטים שהם כמו החיים שלנו, גם מלא כאבים אך עם הרבה יותר רגעי אושר צרופים שכל כך חסרים (רק לי?) היום בכל השפע והרעש מסביב.

לא הייתי מחזיק דקות ספורות בתחנת המעבר המדברית הזאת, אך אני עורג לה, לקבלה שכזאת, ושהרכבות תמיד יסעו ממזרח למערב, וממערב למזרח – נעשה מה שנעשה ונעלם בסוף. למה? ככה.

נדוש להגיד אבל... ספר מופתי, לא פחות.
ומדהים שכל כך אנשים אוהבים אותו, כי חשבתי שהשריר הזה של לאט (הרבה) יותר נעלם לנו – אז גם אני איתם, עם האוהבים מאוד את הספר.

מומלץ, כבר אמרתי?

יאללה למרוץ במעגל, אולי בסוף נצליח להתייבש. ולנוח. ואז נחת.


[ד"א -למי שקרא ואהב, ממליץ לכם על ספר לא ידוע כמוהו, אבל טוב בצורה דומה "טוטם הזאב", קראו! לא תתחרטו!]

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ניר
להבעיר מדורה (פעמיים)

להבעיר מדורה (פעמיים)

ג'ק לונדון

אנחנו בסך הכל חזזית על סלע בזלת.
אמנם עמידים, נמצאים בכל מקום, מסתגלים, מתפשטים, כובשים עוד ועוד מקום, אבל בסך הכל חזזית על פני השטח.
והטבע - הוא ממתין, ישן, כמו האי לא אי שאליו הגיע סינבד במסעו הראשון, הוא דומם, כאילו לא חי, כאילו נתון למרותינו.
כן לפעמים הוא מתפרץ בחמת זעם ומכה, אבל לרב ישן דומם ומחכה. מחכה ליום בו ישתולל ויכלה בחזזית את טבעו, לא מרע או רצון, אלא פשוט כי הוא טבע, והוא גדול מחזזיותינו לאין שיעור.

ג׳ק לונדון, יודע! הוא חווה ביוקון שבקנדה את ההתגלות, הוא ראה את טבעו האמיתי של הטבע ואפסותו של האדם למולו, ומאז כתב סיפורי הלל לטבע הכביר.

״להבעיר מדורה״, הוא גם כזה, לכאורה סיפור על אדם בצפון הקר, אבל למעשה סיפורו של הטבע, שחזזית קטנה צועדת בו, טעות קטנה ואיננה עוד.

זהו סיפור נפלא, שקראתיו בתור ילד (כאחד מסיפורי הספר ״בן השמש״ המצהיב בספרייה של סבתי, אחרי שנשבתי בקסמו של לונדון ב״קול קדומים״).
והנה מסתבר שלונדון כתבו פעמיים (או יותר) פעם בצעירותו ופעם בבגרותו את הסיפור, שגרעינו אותו הגרעין אולם הטבע שמסביבו מצמיח הוד מצמית, וטבעה האמיתי יותר של החזזית וגורלה הבלתי נמנע, ברור יותר.

קסם קצר של אמן כתיבה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•ניר
מטרהורן

מטרהורן

קרל מרלנטס

ספרות מופת!
אבל מה למלחמה ולמופת, מה לאיוולת ולאומנות?

מלחמה היא שיא הטמטום האנושי, כן כן, אם נחשוב על זה, כל מלחמה לאורך ההיסטוריה היא פשוט טמטום טהור –
אפשר להסביר את הסיבות, את האינטרסים ואת האין ברירה של צד אחד או אחר, אבל באמת באמת, אם הייתם צריכים להסביר את זה פשוט יותר, כמו נניח לילד סקרן או חייזר חקרן, הוא היה כנראה חושב שהינה מצאנו והגענו לגבול האיוולת.
כן אפילו יותר מטומטם מהוויכוח, שהוביל למלחמה, על מאיזה צד אוכלים את הביצה.

ולמרות זאת בתוך הסחי הזה ספרות מופת קיימת ופורחת – אומנות – שיכולה לספר את המלחמה.
מטרהורן הוא ספר כזה, ספר על מלחמה שזכתה להכלל במצעד האיוולת, אבל ספר כזה שלא רק מספר, אלא כזה שלופת אותך ומזיז לך.

הוא לוקח אותך לג'ונגל, ולבוץ, למונוסון שלא מפסיק לרדת עליך ולפורר את בגדיך וגופך, לעלוקות ולקדחת, לעשב הפיל ולחום.
הוא מעמיס עליך ריקבון של הגוף, רגלים צבות, מוגלה ונמק. ותוך כדי הכל פחד ומלחמה.

הספר מקרב זוב, ומקטין את המלחמה. במקום לספר על כולה מספר על אחדים, ודרך זה מספר על כולה. הוא מספר על בודדים על חיילים, שונים ושונאים זה לזה, שנשבעו זה לזה למות זה בשביל זה תוך שגם הורגים זה את זה.
וכאן ניקרת האומנות – וכאן שונה ספרות המופת מסתם ספרות, כי בצמצום הזה אתה יכול לראות ברור יותר, להישאב אל המלחמה ולראות ,אם גם לא להבין, את לב המאפליה.

ולמדתי טוב יותר, הבנתי טוב יותר איך היה שם בווייטנאם. על ההתפוצצות של שחורים על לבנים ולהפך, על הריסוס של הקצינים השנואים, על ההפסד הידוע מראש, על מפקדים שפשוט מאבדים את זה הורגים ומטילים מומים בחייליהם, על תמונות ניצחון שקריות, ועל הציניות שבספירת גופות.

כנראה שלא סיפרתי כלום ולא הסברתי כלום וליהגתי סתם כך – אז אם לסכם יותר פשוט – חייבים לקרוא, להתפעם מהטמטום.

אנחנו נמשיך להילחם כי אין ממש ברירה אחרת – כי אנחנו, האנושות, ניצחנו בתחרויות הברירה הטבעית, ולכן אנחנו חייבים לנצח את עצמנו.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•ניר
רומל באפריקה

רומל באפריקה

וולף הקמן

זהו אולי הסוף של ההתחלה...

במדבר הצפון אפריקני במאי 1943 נכנעו הכוחות הגרמנים והאיטלקים לבריטים, וכוחות הברית.
כמעט שלוש שנים של מלחמה בחולות, בחום ובקור הגיעו לסיומן וסימנו ביחד עם הנסיגות ברוסיה את הסוף של ההתחלה.

"רומל באפריקה" הוא הסיפור של רוב המערכה הזאת - הובילו אותה גנרלים רבים משני הצדדים, אך את אור הזרקורים של ההיסטוריה גנב לכל אורכה האיש עם משקפי-החול – ארווין רומל.
הספר סובב סביב רומל, אבל זה לא ספר על רומל בלבד. הספר סובב סביב המערכה והוא לא ספר על המערכה בלבד.

זהו ספר שמקיף וצולל לדמויות קטנות, ונוסק לאירועים עצומים, ובתוך כך מספר על חזקותיו וחולשותיו של כל צד (בעיקר חולשותיו), ומראה איך הטיפשות והקיבעון מוענשים תמיד, ואיך חשיבה לטווח קצר תמיד תצליח לטווח קצר.
וזהו ספר גם על רומל במדבר, על איך איש עם אגו משחק בחיילים ובכוחות, איך בגלל האגו הוא הצליח, ואיך בגלל האגו הוא בסוף נכשל – אבל כך או כך איך האגו צרב את דמותו בזיכרון ההיסטורי, ולעומתו נשכחו כל כך רבים אחרים.

המערכה במדבר היתה עצומה, אבל היא רק חלק קטן מהמלחמה ההיא שאפשר ללמוד ממנה ועליה עד בלי די.
זהו ספר לעכברושי המדבר והמלחמה. מומלץ!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•ניר

ביקורות נוספות על "מברק צימרמן"

מברק צימרמן

מברק צימרמן

ברברה טוכמן

ההיסטוריה על פי ברברה טוכמן

לאחרונה העולם ציין בטכס חגיגי, בנוכחות מנהיגי העולם, מאה שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה, מועד בו היא הפכה לזיכרון רחוק, אך יחד עם זאת למיתוס אנושי מבעית, להרג עצום ממדים וחסר תוחלת הניתן להסבר כאיוולת אנושית.

המפגש הזה לא רק עסק בזיכרון היסטורי, הוא ניסה להעביר מסר ברור לאופן בו ההיסטוריה חייבת ללמד אותנו לקח. מקרון נשיא צרפת, בנאומו אמר דברים הראויים לציון כתמרור אזהרה: " לפעמים ההיסטוריה מאיימת לקחת מחדש את מסלולה הטרגי ולאיים על מורשת השלום שהושגה בדם אבותינו ...באו נחדש את שבועת השלום כמטרה, כי אנחנו מבנים את המחיר."

ברברה טוכמן לא רק כתבה היסטוריה, היא ניסתה לא פעם בצורה אמיצה, ולא אקדמית, להעמיד בפנינו את ההיסטוריה, כמראה לתהליכים עכשוויים, לסכנות בפניהם העולם הנוכחי עומד, ובכך לומר בצורה ברורה, אפשר וחייבם ללמוד מההיסטוריה, בפרט בתהליכים המצביעים על איוולת אנושית ועל יוהרה החוזרים על עצמם, באמצעות מנהיגים הלוקים בשיקולי אגו ובחוסר הבנת תמונת המציאות. תוסיפו לכך מנהיגות נטולת אחריות וסולידאריות, ותקבלו מתכון לאיוולת ולאסון.

אין כברברה טוכמן, בכדי להסביר את המושג איוולת אנושית, בהקשר למלחמת העולם הראשונה, עליה היא כתבה את אוגוסט 1914, המתמקד בעיקר בתהליכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, המוסברים כאיוולת, שתוצאותיה כאוס אנושי והרג חסר תקדים.

לטוכמן יש ספר נוסף, פחות ידוע, מברק צימרמן, העוסק בפרשה אחת במלחמת העולם הראשונה, ובה תיאור הדרך בה אנשי המודיעין הבריטי יירטו מברק גרמני סודי מוצפן שפענוחו היווה את אחד מהגורמים להצטרפות ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, באופן שהכריעה את הכף לניצחון בעלות הברית על הגרמנים.

לאחר שנתיים וחצי של מלחמה, בחורף אירופי קודר, התבררו פניה המבעיתים של המלחמה שכונתה הגדולה (מבלי לדעת שהבאה תהייה גדולה ממנה). האבדות היו מחרידות, בגזרת הסום נהרגו ביום אחד שישים אלף חיילים בריטיים, ובסה"כ במערכה שנמשכה כחמישה חודשים נהרגו יותר ממיליון חיילי בעלות הברית וגרמנים, ועדיין הקו הגרמני נותר בשלמותו, מצב שהביא את הצדדים לתשישות ולמבוי סתום. כעת נדרש מהלך אסטרטגי שובר שוויון, שיהווה פריצת דרך.

הגרמנים החליטו לשלוף את הקלף המנצח שלהם, מלחמת צוללות לא מוגבלת, שתפרוץ את ההסגר בו הם היו נתונים, ותפגע בכלי השיט המביאים אספקה לצרפת ולבריטניה, ובכך הם יחנקו את שתיהן שלבטח יתחננו לשלום. הגרמנים הבינו היטב את משמעות המלחמה הימית הלא מוגבלת, העלולה לסבך את ארה"ב הניטרלית במלחמה, ובכך להטות את גלגל המלחמה לטובת בעלות הברית.

הגרמנים רקחו מזימה, שעל פניה נראתה מבריקה, בהמשך את תיחשף כאיוולת, לסבך את מקסיקו במלחמה עם ארה"ב, בכדי להחזיר שטחים שנכבשו ממנה, באופן שארה"ב תהייה מסובכת בגבולה, ולא תוכל להשתתף המאמץ המלחמתי באירופה. למזימה הם בקשו להכניס את יפן, שעד כה ארה"ב הגבילה את שאיפות התפשטותה באסיה כאימפריה עולה.

לאנגלים הייתה אסטרטגיה פשוטה וחסרת תחכום, לגרום לארה"ב ולוילסון העומד בראשה לצאת מעמדת הניטרליות, כמדינה המבקשת להיות משכינת שלום, אידאולוגיה בדלנית המנותקת מהמציאות, ולהכריז מלחמה על גרמניה. כעת נדרשה רק עילה, הוכחה חד משמעית על כוונתם האמתית של הגרמנים לערב את ארה"ב במלחמה, בכדי לגרום לארה"ב לשנות את עמדתה.

את העילה לאנגלים, סיפק מברק צימרמן, של שר החוץ הגרמני לשגריר מקסיקו, ובו הוא מיידע אותו, על מתקפת הצוללות המתוכננת ועל חלקו בעלילה, להעביר את בקשת גרמניה למקסיקו, להיות שותפה במערכה נגד ארה"ב בתמיכה גרמנית ויפנית.

לגרמנים הייתה איוולת נוספת, האמונה שהצופן המתוחכם שלהם חסין בפני פענוח (יהירות שתחזור על עצמה במלחמת העולם השנייה). לבריטיים הייתה יחידה מיוחדת שעסקה בפיענוח צפני הגרמנים, שהצליחה לפצח את הצופן הדיפלומטי הגרמני, ובאמצעותו את מברק צימרמן.

המברק הזה הועבר לארה"ב, דרך שר החוץ הבריטי ארתור בלפור, וסלל את הדרך להכרזת מלחמה של ארה"ב על גרמניה, מה שהביא בסופו של דבר לכניעת גרמניה ולסיום המלחמה, על פי טוכמן.

טוכמן כתבה את ספרה באמצע שנות החמישים, עדיין הארכיונים הגרמנים היו סגורים בפניה, שנפתחו למחקרים עכשוויים, עלה שחלקו של המברק היה משמעותי, אך הוא לא היה הגורם הבלעדי שהטה את הכף. גם בלעדיו, קרוב לוודאי שגרמניה הייתה מסבכת את ארה"ב במלחמה.

טוכמן כתבה ההיסטוריה, כדרמה מרתקת הנופחת חיים בגיבורי העלילה, החל מהקייזר של גרמניה ועד המפענחים. בספר הזה יש אמירה מעניינת, מול האיוולת והיוהרה האנושית, טוכמן מציבה את רגעי הגאוניות והברק האינטלקטואלי של יחידת המפענחים הבריטית. אבל הספר הזה עדיין לא מושלם, כפי שספרייה האחרים, יש בו חלקים מכבדים ולא מעניינים, אבל בשורה תחתונה הספר הזה עדיין מרתק, בגלל הפרשה ומשמעותה על תהלכי קבלת ההחלטות המובהרים היטב.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רץ
מברק צימרמן

מברק צימרמן

ברברה טוכמן

הערה שולית מספר 1: ספר עם חוט זה יופי של דבר. העותק שלי, הוצאת "מערכות" שנדפס ב-1966, עוד לפני שנולדתי, הוא עותק עם חוט. כל כך הרבה אנשים משקיעים בשנים האחרונות זמן ומרץ כדי להמציא המצאות חדשות שלא ברור אם יש בהן תועלת בעוד שהמצאות ישנות ומצויינות יוצאות מן המחזור. לבלי שוב? מעניין אם יש על זה פטנט.

הערה שולית מספר 2: לקח זמן לעברית להרגיש בטוחה מספיק על מנת להשתמש באותיות שלה באופן שיאפשר לשומע להבין מה אומרים לו במקום להקפיד על מיני תעתיק קבועים שלא בהכרח משרתים את המטרה. היום כבר אף אחד לא היה מעז לכתוב צ'יקאגו או החוף הפאציפי, וגם לגבי ג'ורנל אני מסופקת, אבל ב-1966 כנראה שזה היה בסדר.

הערה שולית מספר 3: אני לא מנסה. אף פעם לא ניסיתי. דוקא זכרון טוב יש לי, אבל כשיש בספר אחד יותר מעשרה אנשים וכל אחד מהם מחזיק בתפקיד ונוסע ממקום למקום ויש לו עוזרים וחברים אני לא מצליחה לעקוב. אני מדלגת. לא על המילים בספר, רק על הנסיון להזכר, ואיכשהו בסוף מסתבר לי שזה בסדר ושבאמת לא הייתי צריכה להתאמץ.


יש לי עוד כמה כאלה, העניין הוא שהשוליות שלי לא מתחברות והן לא מצליחות לספר כלום ואצל טוכמן, שכמעט כל הספר שלה לקוח משולי ההיסטוריה, יוצא מזה משהו מאד קוהרנטי שיש בו אמירה ותהייה אחת מאד משמעותית, כזאת שטולסטוי הצטרך למעלה מאלף עמודים (מרתקים) בשבילה, השאלה אם ההסטוריה היא התוצאה שנקבעת על ידי האנשים הספציפיים שהיו שם כדי לקבל את ההחלטות או שהיא מונעת על ידי תהליכים שלאותם האנשים יש רק השפעה מינורית עליהם. טולסטוי מאד נחרץ בנוגע לשאלה הזאת ואם עד היום חשבתי שטוכמן חושבת להיפך, כלומר, שמי שעושה את ההיסטוריה אלה האנשים ושלכן היא מביאה תיאור כל כך מפורט של האישיות שלהם ושל מסכת השיקולים והתמונה כפי שהם ראו אותה, עכשיו, אחרי הספר הזה, אני לא כל כך בטוחה. נדמה לי שגם היא אומרת פה שאולי זה לא כל כך חשוב. אולי הדברים היו קורים ממילא, לא חשוב כמה וילסון פוחד ממלחמות וכמה הול חכם וכמה צימרמן, כמו עוד כמה גרמנים, יהיר עד כדי טפשות.

את החלק העיקרי, זה ששוה לזכור לטובת הידע הכללי בהיסטוריה, אפשר לסכם בשלושה ארבעה חמישה עמודים. את העריכה של זה בטח עשו כבר אנשי הויקיפדיה. אם להגיד את זה בשתי שורות אז מדובר במברק שהגרמנים שלחו ב-1917, האנגלים תפסו ופענחו והוא תיאר קונספירציה גרמנית כנגד האמריקאים שמטרתה לשמור אותם מחוץ לזירה האירופית. כל השאר אלה כאמור הרבה מאד הערות שוליות, שרוב הזמן כיף לקרוא, במיוחד אם סיפורי מתח וקונספירציות זה הז'אנר שלכם. זה גם קצת טרחני לפעמים, אבל רוב הזמן יש בזה חן, גם מפני שהיא לא מרחמת על האנשים שהיו אחראים לחייהם של כמה מאות מליוני אנשים והיא יודעת לעקוץ בטוב טעם.

אני חושבת שכדאי לקרוא את זה באופן משוחרר, גם הנוקדנים מביניכם, כלומר לא להתעקש להזכר מי זה מי ובאיזה תפקיד הוא מוצב ואיפה, זה לא מספיק חשוב ואין מבחן בסוף הספר, והשחרור הזה, מעבר לחסכון בזמן, יכול לזכות באותו מבט כללי על הדינמיקה של התהליכים, זאת שאולי אי אפשר להתנגד לה, גם אם רוצים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
מברק צימרמן

מברק צימרמן

ברברה טוכמן

החלטתי הפעם לכתוב על הספרים של ברברה טוכמן - אחת מההיסטוריוניות הטובות לטעמי, ובייחוד על 3 ספרים שלה שזהו אחד מהם.
מברק צימרמן הוא בעצם המברק ששלח שר החוץ הגרמני לשר החוץ המקסיקני בשנת 1916 ובו הוא מפציר במקסיקו להכנס למלחמה לצידה של גרמניה, ובתמורה תשוב מקסיקו ותקבל את השליטה בטקסס.

קצת קשה לתאר מה היה קורה לולא המברק הרה גורל זה, עד אז מלחמת העולם הראשונה (שגם נקראת המלחמה הגדולה) נטתה למלחמת חפירות (ולמעשה היא תמשיך כך עד לסיומה ב-11/11/1918)והמלחמה לא נטתה במיוחד לצד זה או אחר.

המברק כולו שפוענח ע"י הבריטים והועבר לאמריק'ניים למעה הכניס את ארה"ב למלחמה- חשוב לציין שגם כשנכנסה חיילי ארה"ב לא היו בשיאם ולקח להם די הרבה זמן וגם די הרבה קורבנות עד הם התארגנו, אולם יחסי הכוחות לאור הצטרפות האמריקניים הם אלו שיביאו בסוף להכרעה במלחמה.

הספר שמתאר את המסמך ואת כל הנלווה לו , הוא די טוב קראי ומעניין בצורה המיוחדת שברברה טוכמן כותבת

לפני 15 שנים•
★★★★★
•סופו של כל בלון
דירוג
4.0
לפני 15 שנים

“החלטתי הפעם לכתוב על הספרים של ברברה טוכמן - אחת מההיסטוריוניות הטובות לטעמי, ובייחוד על 3 ספרים שלה”