מה הייתם עושים אילו מתבגרת נמוכה בטייץ' ירוק טורקיז ושיער פרוע הייתה צועדת בצליעה נינוחה אל תוך סניף ה"צומת ספרים" שלכם, בודקת בריכוז עילאי את כל דוכני המבצעים מלווה בסבתה, אוספת ספרים ומחזירה אותם לדוכן ולבסוף מגיעה לקופה עם לא פחות משישה ספרים (שלושה עבור הסבתא, כמובן.)? ובכן, המוכר הנחמד ב"צומת" עמד בזה מאוד יפה ואפילו שוחח עם המתבגרת, בלי למהר לעשות חשבון ולהעיף את המתבגרת מהחנות.

ידעתי, כמובן, ש"ביטרבלו" יצא. אפילו קנו לי אותו באנגלית כספר שמע, אבל הקריינית עיצבנה אותי. אז כמובן שידעתי גם על צאת התרגום שלו לעברית. שלחתי הזמנת רכש לספריה העירונית, ולכן התלבטתי מאוד האם לקחת אותו. בסופו של דבר מאסתי בהמתנה הצפויה לעותק מהספריה והחלטתי לקנות (או בעצם לקבל מתנה) את הספר.

אם אתם לא זוכרים, התעצבנתי כהוגן על "אש". טענתי שהגיבורה שלו נשית מדי, שהיא כלום ביחס לקטסה, ושמוטב לקרוא את הספר כשהציפיות שלכם ממנו נמוכות. אמנם לא קטלתי אותו לחלוטין, אבל אפשר בהחלט להגיד ש"אש" סבל מתסמונת הספר השני. מאוכזבת מאוד, הגעתי לספר השלישי בהיסוס.

לביטרבלו, שעזבנו בסוף "מחוננת" כילדה קטנה, מלאו שמונה עשרה, והיא מלכה. לביטרבלו המלכה תכונה מסוכנת מאוד, והיא סקרנות. ביטרבלו עוזבת את הארמון שלה בלילה ומתגנבת לרחובות העיר, שם היא מגלה שהממלכה שלה נראית אחרת מאשר מתארים יועציה במגדלים הממוזגים, ושיש פער בין הסטטיסטיקה למציאות שהיא מתארת. ביטרבלו מגלה סודות רבים על הממלכה, ובמיוחד על התנהגותו של לק, אביה. לא אמשיך מכאן מחמת קלקלנים.

אולי מוטב להקדים ולומר שמאוד נהניתי מהספר. ביטרבלו היא האיזון המושלם בין קטסה הלוחמנית עד אימה ואש הנשית עד בחילה. אם הספרים הקודמים היו מופת לעצמאות ולתלותיות של גיבורות ספרותיות, הספר הזה בהחלט מתון ואמין יותר. מאוד נהניתי ממעשיה לאורך הספר, ובנוסף היא גם התגלתה כבחורה אינטילגנטית מאוד, מה שכמובן עזר לי לחבב אותה.
הנקודה העיקרית שאני רוצה לציין כחיסרון של הספר היא האכזבה מהמפגש המחודש עם שבע הממלכות. בלי קלקלנים, אפשר לספר שהספר מתמקד בעיקר במונסי והמצב הפוליטי לא תמיד מוסבר באופן שוטף. היו אכזבות נוספות שנבעו מהחזרה לשבע הממלכות, רובן כוללות כמה פגישות קיטשיות למדי (צפו לגרוע ביותר ואז כל תרחיש אחר יהיה טוב יותר, מבטיחה.), אבל לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.

בעיקר נהניתי מסופו של הספר, שבו מבינים מדוע המעבר לגיאיות וקריאת הסיפור של אש היו נחוצים (לטענת קריסטין. אישית, אני לא ממש משוכנעת שזה היה נחוץ, אבל היא לקחה את הסיפור לכיוון שונה משציפיתי. מצדי, תנו לי בבקשה טרילוגיה על קטסה - אם אפשר גם להכתיר אותה למלכת העולם, אז מעולה - ואני אהיה מרוצה מאוד.) ואיך כל חלקי הטרילוגיה מתחברים.
חבל לי שהספר הזה צריך לבוא אחרי מפלה כמו "אש", ומצד שני אני מאוד שמחה שהוא הצליח להשיב את האמון שלי בארץ המחוננים. אם ממש תלחצו עליי, אני אודה שהוא פחות טוב מ"מחוננת", אבל הוא בכלל בכיוון אחר, ולדעתי אנחנו רואים פה פשוט התבגרות של סופרת.

לסיכום ולסיום, אני באמת חושבת שאפשר לקרוא את "ביטרבלו" בלי לקרוא את "אש" ואפילו בלי לקרוא את "מחוננת" קודם, מפני שהוא עומד יפה - וייתכן שאפילו טוב יותר - כיצירה בפני עצמו. מי שקרא את "מחוננת" ואהב, כמובן מוזמן להמשיך ל"ביטרבלו". אני חושבת ש"ביטרבלו" הוא סיום יפה ומכובד מאוד לטרילוגיה, שיוצר הרגשה שהיא שלמה. אני מרוצה, ובתחושת שלווה ממשיכה לספר הבא שלי ומשאירה את שבע הממלכות על המדף, ליד ממלכות קסומות נוספות שעבר זמנן.

"ביטרבלו”, ללא ספק, הוא הספר הטוב ביותר בעיני בטרילוגיה. אמנם "מחוננת" ו"אש" היוו בתחילה תחרות לא רעה, אבל "ביטרבלו" פשוט לקח אותם בהליכה.
כמו שכבר הבהרתי, קאשור התעלתה על עצמה. מכמה סיבות פשוטות למדי.

"מחוננת" ו"אש" אמנם לא היו גרועים בכלל, אבל אף אחד מהם לא היה באמת מצויין. היה בהם דפוס חוזר של גיבורה חזקה להפליא, שבאמת לא צריכה להתאזן על אף אחד, למרות שכמו כל בן אדם – לפעמים היא זקוקה עזרה מהסביבה. אבל המסר הפמיניסטי הברור, והיותו הדבר היחיד שהיה לספר להעביר, הפך את שני הספרים הראשונים ליותר רדודים ממה שהוא התכוון. כן, הפמיניזם הועבר, עכשיו, מה הלאה? כשהמסר מספיק כדי להעביר אותו בדמות אחת, הוא לא גדול מספיק כדי למלא ספר שלם, לפחות לא לדעתי. עדיין, מה שמעבירים לנו הספרים האלה בעיקר הוא מה שהם מתבססים סביבם – הרומנים. אהבת נעורים מקסימה. חוץ מזה שזה מקסים ונחמד, בהיותי נערה מתבגרת שלאיטה מתקרבת לגילאי הספרים האלו, אני מבינה לאט לאט שזה דיי לא הגיוני בהתחשב בבגרות הנפשית של מתבגרים רבים.

לעומת שני הספרים הקודמים, “ביטרבלו" מביא נקודת מבט אחרת.
הוא מגולל את סיפורה של הבת של לק, ביטרבלו, באותה יושבת על הכס ומולכת אחרי שמלאו לה שמונה עשרה. בתור מלכה, ביטרבלו אמורה להיות בעמדה גבוהה, אבל, למעשה – ביטרבלו לא יודעת דבר. לא באמת. היא מרגישה שמונעים ממנה מידע, ומסתירים אותו כי לא בוטחים בה, לא בתור מלכה ולא בתור אזרחית בשם עצמה. בחיפושיה אחרי המידע, על אזרחיה, ועל הסביבה, היא יוצאת מהארמון, ומשם משתלשלים העניינים.

בספר הזה, ההבדל הגדול בינו לבין האחרים, זה שהוא לא סבב סביב הרומן או הפמיניזם. הוא היה פוליטי יותר משהוא היה כל דבר אחר. הוא נגע בבעיה העיקרית, עם כל מיני קישוטים ותוספות מסביב שהפכו לגוש אחד, ביחד, אחרי עבודה מופלאה. וזה לא ש"אני אוהבת אותו כי פוליטיקה זה אהבה, פוליטיקה זה החיים" (הייפייב מכל הלב למי שמבין את הרפראנס), זה בעיקר בגלל שהבעיה הפוליטית הייתה מרתקת. ישר אחרי לק, שהיה מלך היישר מהגיהינום, נוצר ברוך פוליטי גמור. וזה היה פשוט מרתק לראות איך אנשים ניווטו בתוכו, ומה קרה לכל האנשים שעברו את שלטון הזוועות של לק ונשארו חיים כדי לספר.

“ביטרבלו" מיצה את כל מה שהוא יכל למצות, בלי כל ספק. החל מהפוליטיקה, הדמויות, והיישר לרומן. אהבתי את ההתחשבות שלו בכל הצדדים של העניין. הוא היה כתוב היטב, כמו שקאשור ידעה לעשות בכל שלושת הספרים, והוא היה איכותי ונקי למדי. בתור האדם הנוראי שאני, אני חייבת להודות שאהבתי גם את הטוויסט המפתיע הקשור למעורבותם של האנשים בעניין, שלק פשוט צילק אותם ברמה לא אנושית.

על "ביטרבלו" אני יכולה לומר, בכנות גמורה, שהוא היה הספר הכי טוב שקאשור, או למען האמת, כל סופר אחר יכל להוציא ממנו. הדמויות בו היו בנויות טוב יותר מהדמויות בספרים האחרים, והכריכה הסופית של שלושת הספרים ביחד בסופו נתנה לי תחושה נוסטלגית נחמדה מאוד בלב (או, לאוטאקואים, בקוקורו). קאשור בהחלט לקחה את הכל בידיים ולא השאירה קצוות ללא מענה. בנימה זו, כל הכבוד, קאשור.

נ.ב - ספויילר
אני תוהה אם לק הוא האבא האמיתי של ביטרבלו. אחרי שגיליתי מה שקרה עם ת'יל, אני חושבת שהוא דווקא האבא :O דעתכם בנושא?

אני מתארת לעצמי שלהיות מלכה בגיל טיפש-עשרה עם אבא פסיכופת שרצח חצי מדינה, ובמקרה גם הוא נרצח על ידי בחורה עם עין ירוקה ועין כחולה זה לא פשוט. אה, כן, ויש גם את קורא המחשבות העיוור.
אז אולי גם לסופרת לא פשוט לרקום כזה סיפור שיתחיל בצורה מעניינת יותר, אבל בחיי, עד עמוד מאה חמישים קראתי בממוצע שני עמודים ביום. לפחות בהמשכו הוא נעשה מעניין, עד לנקודה מסויימת (כלומר, אתמול) שאחריה לא יכולתי להרפות ממנו.

'ביטרבלו' אמנם פחות טוב מאש ומחוננת (ואתם מוזמנים לחלוק עליי) אבל הוא בהחלט סיום ראוי לטרילוגיה. בספר של מעל חמש מאות עמודים, קריסטין קאשור חושפת את עולם שבע הממלכות, וממקדת אותנו בסיפורה של המלכה ביטרבלו, שנראה שלא הייתה ממש מלכה לעניין עד יום מסויים אחד. כן, כן, היום הגורלי שבו היא מגלה שהיא קוסמת. אוי, סיפור לא נכון. מגלה שהיא בת של אלים. אופס. אה, כן, יוצאת מחוץ לארמון הבטוח שלה.
זבאנג. קא-בום.
אהבתם את המקוריות? ונחשו מה? היא גם מוצאת שם את המפתח ללבה, למרות שהתקציר ממש לא מדייק, כי

ספויילר
הוא עוזב בסוף בלי לחשוב פעמיים. ושלא תחשבו שזה נגמר בלב שבור שלה, לא ממש.

"היית מפסיקה להיות המלכה למעני?"
"מובן שלא"
***
והרי לכם, כביכול הבחור שמחזיק את המפתח לליבה. מחמם את הלב. אפשר להבין שאני מאוכזבת, אני מניחה, בגלל שאחרי שמרחת כמה עמודים טובים את האהבה הנבנית ביניהם (שבמילא הייתה קיטשית), היית מצפה שהם גם יסיימו ביחד. אבל הסופרת חובבת הטוויסטים שלנו לא מאמינה בזה כל כך.

סוף ספויילר

זה כן ספר טוב. למרות שהיו כמה מקרים שבהם דמויות שהופיעו הרבה בספר מתו, ולא הרגשתי אפילו קמצוץ של עצב. אני מניחה שלא התחברתי מספיק לדמויות, וזה לא סימן כל כך טוב.
העלילה דרמטית, מתיימרת לחשוף בסופה סוד גדול שלא צפיתי- לצערי, זה לא קרה.
ובכל זאת, נהניתי, ואהבתי את הדברים הקטנים והלא צפויים שהופיעו בו. אהבתי את קטסה ופו, את ביטרבלו, וגם את סאף.
קל לאהוב את הגיבורה הראשית, את הסקרנות שלה, החכמה, וגם את ההשתוקקות שלה למישהו להשעין את הראש עליו.
חשבתי כך בהתחלה, אבל הוא לא היה בזבוז של הזמן שלי, ואני שמחה לבשר שקריסטין קאשור הפכה לבין הסופרות שאני מעריכה, כשהוציאה לאור ספר שלא קשור בגיבורה מטומטמת ושני גברים מטומטמים הנופלים לרגליה.

אני לא מרגישה את תחושת הסיפוק שאני מרגישה אחרי שאני מסיימת ספר מעולה, אולי זה קשור לכך שהמבחן שהיה לי היום בלשון היה נוראי.
בכל מקרה חמישה כוכבים הוא לא יקבל, אבל ביטרבלו בהחלט שווה ארבעה כוכבים, על כל המקוריות, הכתיבה הנפלאה של קריסטין קאשור ועל הגיבורים שהמציאה.

-פיירי

נ.ב

הו, הנה אחד המשפטים בספר היותר מוזרים והזויים שקראתי בחיים שלי.
'ילדות קטנות מושלמות עוד יותר כשהן מדממות'
רק אומרת.

כשאני חושבת על הסוף של הספר הזה, ועל כל הספר עצמו בכלל, אני נזכרת בכל הספרים האלה, הלא מוסברים, שגורמים לי פשוט להיכנס לתוך העלילה באופן כ''כ עמוק, שמשפיע מאוד על הצורה בה אני רואה את הספר..
לא יודעת להסביר.
איך ספרים עושים את זה?
איך הם סוחפים אותנו, או יותר נכון, שואבים אותנו, אל תוך העלילה, ומשאירים אותנו בלי יכולת לדבר.
כשאני מנסה להסביר לעצמי מה קראתי בספר הזה, איך הוא היה, אני פשוט לא מוצאת את המילים.
תחילת הספר, ובעצם רובו, היו כבדים מידי. עמוסים מידי. לפעמים גם קשים מידי. הרגשתי שהסופרת עברה נפילה כלשהי מ'אש'. המשכתי לקרוא כיוון שאהבתי את הדמויות המוכרות, ובגלל שפה ושם העלילה הייתה מעניינת.
כשהגעתי לקראת הסוף של הספר [אולי המאתיים העמודים האחרונים?] המון שאלות נפתרו, והרגשתי שבאמת יש התקדמות בתוכן הספר.
ואז.. הסוף.
איזה סוף! ממש הייתי בלי מילים..
אלה היו חמישה פרקים אם אני לא טועה, שפשוט השאירו לי דמעות בעיניים. למה? באמת שאני לא יודעת..
מה שהכי הפתיע אותי היה שהדמעות, בניגוד לספרים אחרים, לא היו דמעות של עצב. זו הייתה סוג של.. התרגשות?
ליוותה אותי מן תחושה כזאת של.. כאילו פוגשים חבר כזה שלא ראינו כבר הרבה זמן, ורואים כמה הזמן שינה אותו, מה עבר עליו.. אבל באותו זמן גם רואים כמה זה בדיוק אותו חבר שהכרנו ואהבנו..
--ספויילר--
ממש ריגש אותי כשאש הגיעה..
זה היה פשוט מדהים..
היא הדמות הראשונה שאי פעם קראתי עליה בתקופות גיל שונות, ואני חושבת שזה השפיע מאוד על כמות הדמעות שירדו.. זה היה.. כן. מרגש. אש! אש שלנו! זקנה בת 65! [אם היא הייתה בספר 'אש' בת 16 (אני לא סגורה על זה..) אז ב'ביטרבלו' היא בת 65.. אם היא הייתה יותר גדולה - תעשו את החישוב בעצמכם..] זה היה כל כך..--
הנה! אני נתקעת. כל כך קשה לי להסביר..
איך התרגשתי שהיא אמרה שהיא מתגעגעת לבריגן, בעלה! זה היה פשוט מושלם.. [ואם הם נשואים 48 שנים, והמלחמה שמתוארת ב'אש' הייתה לפני 49 שנים, הם התחתנו שנה אח''כ.. כשהיא הייתה בת - או 17, או 19.. אני לא זוכרת.. |תסכול|]
--סוף ספויילר--
וחוץ מהקטע המוזכר, הייתי.. מעוצבנת על הסופרת. מזה הסוף הזה??? הוא נגמר כשאנשים שם מעוצבנים אחד על השני, עוזבים אחד את השני, נפרדים אחד מהשני.. מזה הדבר הזה??
אבל הקטע ההוא שמתואר בתור 'ספויילר' גרם לי לאהוב את הספר הזה יותר, ולהוסיף לו את הכוכב האחרון.. זה, והדמיות שהתגעגעתי אליהן.. ביטרבלו - שממש היה נחמד לראות אותה בתור מי שהיא עכשיו, ולהיזכר בילדה הקטנה שחצתה את ההרים עם קטסה - ועוד כמה דמויות שתגלו בעצמכם..
אני חושבת שאם אתם רוצים באמת להתרגש מהספר, ולהתחבר אליו בצורה הכי טובה - תקראו את הקודמים. רק ככה אתם תגיעו למצב שאני נמצאת בו עכשיו.. [במחשבה שניה, אני חושבת שזה רק יגרום לכם לא לקרוא.. אבל לא משנה..]
אז תהנו!
אני נהניתי..XD

ביטרבלו.
שבע הממלכות.
קריסטין קאשור.
כוכבים:





כפי שאתם רואים, זו כנראה בעיה קשה, כי גם פה קשה לי להחליט על כמות הכוכבים.
כי מצד אחד...
ומצד שני...
ו.. אחחח
למה אין חצי כוכב??!?!?!?!?!?!?!!?!??!?!?!!?!

טוב, השיר של ALL TIME LOW ברקע הרגיע אותי קצת. אז אני אחזור אל ענייננו, ונראה בהמשך כמה כוכבים אחליט לתת.



ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת הזו בוודאות תכיל ספויילרים. ופה בניגוד לביקורות קודמות שלי אני לא אזהיר מראש. מצטערת מראש.
אני פשוט לא רואה את עצמי כותבת לספר הזה ביקורת שלא תכלול כמה וכמה ספויילרים. מצטערת.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



אז גם זה ספר שקניתי או קנו לי - אני לא ממש בטוחה - לפני הרבה מאוד זמן ואיכשהו רק עכשיו קראתי אותו.
ושאני אומרת עכשיו, אני מתכוונת שסיימתי אותו בפאקינג ארבע לפנות בוקר.
או יותר מדיוק:
בשעה: 04:03, בלילה שבין יום שני ה-10/08/15 ליום שלישי ה-11/08/15.
אז.. יאפ.
יש לציין שבגללי אחותי נאצלה להירדם עם אור דלוק בחדר. וופסי?!


חיחי
בכל מקרה...
מזהירה הביקורת הזו מאוד ארוכה (שורה שאני מוסיפה לאחר שכתבתי את הכל).
אני מניחה שזה מה שקורה שעושים נקודות לביקורת כמה שניות אחרי וכותבים את זה אחרי לילה של מחשבות על הספר.


שנתחיל?


ביטרבלו, מלכה שלא יודעת כלום, יש לציין.
איך דבר כזה קורה לעזאזל?!
את המלכה ולא יודעת כלום.
אני מניחה שהיועצים ה@#%^$%*&% שהיו לה לא בדיוק עזרו במשהו, ודיי הטביעו אותה בניירות מזורגגות (שאני בשוק שהיא לא זרקה אותם מהחלון, זה מה שרוב הסיכויים אני הייתי עושה). [התייחסות בהמשך אל היועצים ה%#$^&&&].
מה שכן, היה נורא נחמד לראות אותה מתגנבת ברחובות. וציפיתי שיום אחד פשוט יזהו אותה שם. אבל לא. ברחובות האלה שום דבר לא קרה שקשור אליה. זה היה נחמד אפילו בשבילי לקרוא שאין יותר "הליידי המלכה", כאילו לעזאזל יש לה שם. לעזאזל בשלב מסויים אפילו היה לה שניים!
דרך אגב, אהבתי שהם קראו לא רשף, זה היה מאוד נחמד.


טדי + סאף + האחיות: טילדה וברן.
איך אני מתה עליהם!!! פשוט מדהימים וחמודים ו... ובכן, מוזרים. אבל מוזרים זה העם הכי מהנה.
מלמדים את האנשים בעיר לקרוא. ועוד אחד כך דוקרים את טדי המסכן ומנסים לשרוף עד אפר לכם את בית הדפוס.
אבל כולכם בסדר. אז הכל טוב.
טדי: הוא פשוט דמות מצחיקה כל כך. הוא גם ממש חמוד.
האחיות: לא הייתה אליהן התייחסות רבה מידי אז קשה לי לתאר אותם.
סאף: {המשך}


דית', אחח דית'. כמה שאתה מדהים ומעצבן אותי בספר הזה. מודה, היית יותר מדהים מאשר מעצבן, אבל עדיין.
אבל מה שכן, הכישרון שלו כל כך מדהים! אני רוצה כזה!! זה כה מושלם!
עוד משהו, יומן הדמויות המוזר שלו בסוף הספר. לא מצאתי שום הגיון לו בארבע בבוקר או עכשיו. אבל אני שמחה שיש אותו עכשיו זה עוזר לי מאוד עם הדמויות. אז תודה, דית'.
אני גם גאה בו, איך שהוא תרגם את היומנים המזוויעים האלה של לק. אני בקושי שהייתי מסוגלת לקרוא אותם. זה פשוט היה נוראי.
והוא היה הראשון לקרוא אותם בעודו מתרגם.
אני מקווה שהוא יחייה עוד הרבה יחד עם אושר שלו.


איכ. היועצים והמשמר, שבהחלט לא אמינים כל כך כפי שהם אמורים להיות.
פשוט דבר מגעיל.
איך הם בכלל יכלו להסתכל לה בעיניים.
כל מה שהם עשו. איכס. פשוט נוראי.
שרפו מבנים. הרגו ורצחו אנשים. מפלים אחרים בפשעים שהם בצעו. ובשביל מה?
בשביל מחפשי האמת המסכנים?! שכל מה שהם רצו זה לעזור למדינה המסכנה שעדיין מנסה להחלים מהזוועות של לק??!
וההסתרה של "בית החולים" (לכאורה) של שלק? מה? מה הם חשבו לעצמם? כל העצמות האלה, האנשים, הילדים, הנשים, הילדות שהעצמות האלו היו פעם. זה נראה שהם אפילו לא חשבו פעמיים.
ות'יל, שהיה לדעתי הגרוע מכולם. בילה יום יום ליד ביטרבלו ועדיין המשיך בדבריו המזוויעים. הוא היה אחד היחידים שאשן, אמה של ביטרבלו, סמכה עליו. הוא פשוט בגד בכל שבריר של נאמנות שם.


נחזור לשנייה אל לק, בית החולים לכאורה שלו, ומעשיו הבלתי ניתנים להבנה.
הוא פשוט הרג חיות, בני אדם. הוא התעלל בהם - הוא בעצמו או דרך אנשים אחרים, כך התגלה לבסוף.
הוא פשוט חסר כל היגיון, או מצפון, או שמץ של אנושיות.
מפלצת.
זה מה שהוא היה.
מפלצת מהסוג הנוראי ביותר.
אני חושבת שהמילים הכי מדויקות לתאר אותו הן המילים שדית' אמר במילון הדמויות שלו:
סדיסט פסיכופת נטול נשמה. שכישרון היחיד היה אמירת שקרים שאנשים מאמינים בהם.
כל היומנים המשונים שכתב ועשה את כל מאמצו להסתיר אותם. בין אם בחור באמצע שום מקום, בין אם בכתב מוצפן ובין אם בשפה אחרת. הוא היה כל כך פרנואיד.
בית החולים שלו, הנהר שלו, השגעונות שלו. אין צורך להסביר אותם יותר מידי.
וכל הפסלים והאמונות שהייתה בארמון, הוא היה פשוט אובססיבי אליהם.
אני מניחה שגם אני חשבתי שהם מדהימים לא פעם.
אבל הוא לקח את זה לכיוון אחר לגמרי.
אני אסיים פה עם לק.
שהיה סדיסט פסיכופת נטול נשמה.


נעבור אל דמות אחרת שתרגיעי אותי ואותכם.
הלדה. חביבה שכמותה. אוהבת להתעלל ולהציק לבחורים צעירים ונאים - ואלה לא מילים שלי.
היא כל כך מדהימה, כל כך הרבה תפקידים והיא עושה את כולם בהצלחה רבה.
הטעות היחידה שלה הייתה שועלה הנבזית המעצבנת.
שאחד הדברים שהכי עצבן אותי הוא ככה קראו לה בתרגום הדפוק - שועלה. לא יכלו להשאיר את השם המקורי שלה שאני מנחשת שהיה פוקס, למען השם. כאילו אני התחרפנתי לקרוא לה פוקס כל הזמן כשכתוב שועלה שבשלב מסויים פשוט פשוט קראתי לה שועלה. זה היה נוראי.


מדלן, איזו דמות מקסימה ומדהימה. גם אם גילו שבסוף היא בכלל מרגלת מהגיאיות.
פשוט מרפאה מדהימה.


ארגון הפלת השלטונות -
אני מניחה שכל אחד היה רוצה להשתתף בארגון כזה, ובעיקר כדי ליצור עולם טוב יותר. בלי הרבה בצע וחמדנות מאלה השולטים עלינו. אלה שחושבים שהם עושים את זה בשביל העם, שמנסים ככול יכולתם לשכנע אותנו בזה. אבל ברגע שהשתכנעת, הם בשנייה מתהפכים ולוקחים את הכל אל עצמם.
כי הריי כל מה שהם חושקים זה כוח וכסף, ועוד כוח ועוד כסף. הם בחיים לא יגיעו אל סיפוקם.
אז אני מניחה שכמו שבסיפור שלנו, ביטרבלו, יש שליטים הוגנים ונחמדים. אך לצערנו הם מעטים.
בסוף הספר היו סך הכל שלושה כאלה מתוך שמונה. (אם מחשיבים גם את הגיאיות, ורק ממלכות הנשלטות בידי שליט אחד)
אבל אולי עוד יש עתיד, בכל זאת כמעט חצי.
אני גאה בקטסה, הנסיך פו, באן, לורד גידון (אני לא לורד יותר!!! חיחי, סליחה זה פשוט דרש), הנסיך ראפין וכל אלה שלא הוזכרו בספר זה. הם אף על פי מה שיש להם להפסיד, עושים את הכל כדי להבטיח חיים טובים לאלה שהם אפילו לא מכירים.

התייחסות שוליים -
קטסה ופו: כל כך שמחה שהם חזרו להיות איתנו לעוד ספר אחד. והם כל כך חמודים ביחד שזה משגע!



עצבים:

בכי. אוי אלוהים, כמה בכי בספר אחד.
מלא אם הוא היה שלי, אבל הוא גם לא שלי.
לעזאזל, הדמויות שם כל הזמן בוכות.
לא למדו אותם עוד דרכים להבעת רגשות כלשהו.
כולם בוכים שם.
מודה, יש רגעים זה היה נכון ובסדר לגמרי והכל טוב ויפה. או יותר נכון... אהה רע ולא טוב בכלל. (אופסי.)
אבל היו רגעים זה הרגיש לא נכון ולא מתאים. כאילו חסרים דרכים להבעת רגשות אצל הדמויות האלה.


וכמה סודות.
פיפול כמה סודות?!
חלקם סודות שאלוהים יודע איך הם נחשבים כל כך משמעותיים.
כאילו מה?
מה?
אני לא... מה?



סאפייר. סאף. הוא פשוט חמוד!
וכמה שהייתי רוצה שהוא יעזור לי עם החלומות שלי.
קשה לי לתאר את הדמות הזו כי מישהי, אחמ אחמ קריסטין, לא טרחה שהוא יהיה הרבה בספר כמו ת'יל המעצבן.
ולמה הוא היה חייב לעזוב לעזאזל?!
הוא וביטרבלו כל כך #$^4#%!!1
למה לפרק את זה כל כך מוקדם?!?
מה? למה?

בכל מקרה, כדי לשמח את עצמי:
סאפייר ❤ ביטרבלו

יופי ^_^


ועכשיו לדבר שפשוט היה חייב להיעשות:
הסדרה: מחוננת - אש - ביטרבלו.

זה היה פשוט יפהפייה איך שהיא חיברה את כל הדמויות הראשיות בשלושת הספרים למיקום קטן אחד, לספר אחד.
זה היה אחד הקטעים האהובים עליי.
בראש שלי דמיינתי את השלושה מחבקות במעגל וקופצות באושר. זה היה מאוד מצחיק.
קטסה. אש. ביטרבלו.



ועכשיו לדילמה הראשונית...
אני מניחה שבליבי אני רוצה לתת לספר הזה ארבעה וחצי כוכבים.
אבל לצערי, דבר זה בלתי אפשרי באתר של סימניה כיום.
ולכן אני מניחה שאני אתן לו חמישה כוכבים.
מגיע לספר הזה שאני אעגל את המספר כלפי מעלה ולא מטה.


אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
בעיקר כי היא הייתה ארוכה מהרגיל ואני מאוד מצטערת על כך.
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

כבר הרבה זמן ידעתי שאני רוצה לקרוא את ביטרבלו, ובאותה הזדמנות לחזור גם למחוננת ולאש. איכשהו סדרת שבע הממלכות נדחפה בכל פעם לתחתית רשימת הקריאה שלי. מחוננת לא חזר לספרייה, והיו לי עוד הרבה ספרים שרציתי לקרוא (ועדיין יש ><). אבל יום אחד גיליתי שכל הסדרה נמצאת בספרייה, אף אחד מהם לא מושאל, וידעתי שזו הזדמנות שאסור לי לפספס. וכך נפרע החוב שלי לביטרבלו, שכל כך חיכיתי לקרוא.

ביטרבלו הוא ספר מקסים. הדמויות עמוקות, יפות ואנושיות. יש בספר הזה עלילה מעולה - תעלומות שקשורות זו בזו, וגם כאלה שעומדות בפני עצמן, ומשתלבות טוב כל כך זו בזו ובסיפור.
ולק מופיע בכל מקום (ברצינות, אני כבר פיתחתי תיאוריה שלק הוא הגיבור של הסדרה הזו. כל ספר בה קשור בו באופן הדוק).

ביטרבלו אנחנו מתוודעים לילדה הקטנה, האמיצה והמפוחדת ממחוננת שמונה שנים לאחר מכן, כשהיא כבר בת שמונה עשרה ומלכה. ביטרבלו עדיין שומרת על קשר מצויין עם קטסה ופו, וגם גידון, ראפין ובאן משתלבים בקטעי הסיפור שמתרחשים בתוך הטירה.
ביטרבלו מנסה להבין את ממלכתה - שהיתה בעבר בשליטתו של אביה, לק - ולפענח מה לק עשה לאנשים בה, שלא הצליחו להתאושש ממנו. לשם כך היא נעזרת בהרבה מאוד ספרים, רקמות וספרן מחונן.
במהלך הספר מתגלים אט אט סודותיו של לק, ולצידם סודותיה של אשן, אימה של ביטרבלו, הקשורים בו, על רקע ההתרחשויות מחוץ לחומות הארמון שקשורות (גם הן) בלק ובמעין רומן שנוצרר בין ביטרבלו לסאף, המחונן בעל העיניים בגווני סגול שלא יודע מה כשרונו (שמתגלה בסוף - קריסטין, נגמרו לך הרעיונות?!).

בסוף הספר ישנה סגירת מעגל מקסימה של הסדרה כולה, שבגללה כדאי לקרוא גם את מחוננת ואש לפני שקוראים את ביטרבלו (או, כמוני, לפחות לחזור אליהם עוד הפעם. בכל מקרה, הם מקסימים).
הסוף קצת איכזב אותי בכל הקשור לביטרבלו וסאף, אבל אין ויכוח שקאשור סגרה מצויין את הטרילוגיה.

ספר קצת טרחני. התחלתי לקרוא נכון הוא 530 עמודים אבל לעומת ה-2 הראשונים שממש זרמו במיוחד מחוננת, הוא נמרח.
אני קוראת הפעם רק בהסעות שזה אומר 4 ימים בשבוע ולא בין המשמרות אפילו לא בהפסקות שזה נדיר אצלי.
אחרי המון זמן לדעתי סיימתי לקרוא אותו.
70 העמודים האחרונים היו ממש מותחים ואז היה קשה לעזוב את הספר כמו האחרים.
פתאום המון דברים מתחברים בין שלושת הספרים.

---- ספויילרים -----




פתאום מדיעה קסטה עם אש שהיא היום מבוגרת וחיה עם בריגן כבר 49 שנים שזה הזמן מאז שלק עזב את ממלכת הגאיות נרצח ע"י קטסה והביא לסיום שלטונו האכזרי ו-10 שנות שלטונה של ביטרבלו.



------ סוף ספויילרים ---------------



מומלץ למרות הכל ההתחלה נמרחת אבל איפשהו מותחת. כדאי לקרוא על מנת לסגור את הטרילוגיה ולראות איך ביטרבלו גדלה ואיך היא כמלכה שמנסה לאיחות את הממלכה בעקבות שלטונו האריץ והאכזרי של אביה לק.
וגם בסוף.... יש משהו מפתיע. תקראו מירה

לקיתי באביבליוגרפופוביה, הפחד מחוסר בדברים לקרוא. אחרי מחשבות ארוכות הבנתי שזה כנראה מה שגורם לי לקרוא לפחות שבעה ספרים בו זמנית, בדגש על ה"לפחות"- בגלל הפחד האבסורדי שלי מחוסר ספרים.
ולמה אני מספרת את זה? כי, ובכן, למרות שהיו לי חמישה עשר ספרים לקרוא/להשלים (שמעתם נכון, 15, לא כולל "חצוצרה בואדי", כי שיעורי ספרות לא נחשבים) החלטתי לקחת מהספרייה את "ביטרבלו". כבר מזמן קראתי את הפרק הראשון שדף הפייסבוק של "שבע הממלכות" פרסמו, וזה נראה לי לא רע בכלל. אז עזבתי את מגי סטיווטר ואת ניל גיימן ועוד כמה אחרים בשביל להגיע לשישה עשר ספרים. כשלקחתי את "ביטרבלו" הוא נראה לי, קודם כל, ארוך יותר מהספרים הקודמים. אם "מחוננת" היה באורך בינוני-קצר, ו"אש" בדומה ל"מחוננת", הרי ש"ביטרבלו" היה בינוני-ארוך. בסביבות חמש מאות עמודים, שנראה לי מרשים ביותר. כשאני חושבת עכשיו זה הזכיר לי מעט את התחושה שראיתי את "מפוצלים" על המדף שלי אחרי הרבה זמן שהוא לא היה שם- ארוך יותר ממה שזכרתי.
ביטרבלו הייתה לפני שנים רבות דמות שולית, ילדה בת עשר. מפוחדת, כך אני זוכרת אותה, חזקה, שותקת. ופה, בספר שמוקדש רק לה, היא מלכה בכל מובן המילה. אחד הדברים שהכי אהבתי בספר הזה היה שקריסטין קאשור לא הפכה את ביטרבלו ליותר מידי "טובה". אני מתכוונת לעובדה הפשוטה שהיא רגילה מגיל עשר שמשרתים אותה אז היא יכולה להיכנס לחדר כלשהו ולצעוק "שמישהו יביא לי בייקון" ולצפות שיבוא מישהו עם עגלה של ארוחת בוקר מלאה, יקוד ויגיד "הליידי המלכה". ממש אהבתי את זה- שהיא מלכה והיא יודעת את זה.

~אזעקת קלקלן:~
רק כי זה קשור למה שאמרתי:
כשסאף רצה להניח את הכתר על הראש שלו וביטרבלו לא הרשתה לו והוא אמר "אז אנחנו לא באמת שווים"- זה פשוט היה הרגע הכי טוב בספר. לגמרי.

~סיום קלקלן~
(אומרים קלקלן, נכון? או שפשוט להגיד ספויילר?)


הדמות של ביטרבלו- מדהימה. התפתחות מופלאה לאורך הטרילוגייה (של הדמות ושל הסופרת גם יחד) ולאורך הספר עצמו. תעלומות שנפתרות רק לקראת ההסוף, תסכול, הקלה, ואולי גם סוג של קתארזיס. בספר הזה היה הכול. וגם אפילו לא אהבה אחת ממבט ראשון(קלקלן- להפתעתי, גם אהבתי את הספק משולש אהבה הקטן שם).
שמעתי וקראתי מספר ביקורות בסימניה ובפייסבוק המתלוננות על חוסר בזמן "פוקטסה" (המצאתי עכשיו את השם, משעשע D: ). אני לא מסכימה עם זה. לפו וקטסה היה ספר שלם, עכשיו פנו את הבמה לביטרבלו. (פלוס- התאהבתי בטדי. לגמרי.) וכן, הייתי בוחרת להאריך את הספר עוד קצת. או שאולי לא. את האמת- כשהוא נגמר, חשבתי שהוא עוד לא נגמר כי היו עוד דפים אחר כך של מפתח שמות (אני לא יודעת אם להמליץ לכם על לקרוא אותו במהלך הספר או אחרי.) (אחרי, לכו על אחרי. אם מוזכרת דמות שאתם לא זוכרים/מכירים, זרמו ותקראו אחר כך. חבל לקלקל את הרצף הקריאה ואת הגילוי של הדמויות במהלך הספר.) בכל אופן, זה כן היה הסוף, ואני לא יכולה להגיד לכם כמה מתאים הסוף הזה בכך שהוא פשוט... לא יודעת. מה ניל גיימן אמר? משהו על זה שהסיפור נגמר כשלא נשארות יותר מילים לכתוב. אני מאמינה שזה מה שקרה פה. אפילוג רק היה מקלקל את הקסם של הסוף.
סאף- דמות נהדרת. אין הרבה מה להוסיף. עגול ועמוק במידה הנכונה.
ת'יל- מושלם. מהרגע הראשון. עמוק בצורות מטורפות. כמה עמוק שחשבתם שזה, הוא כפול.

כשחשבתי על זה הרבה, הספר הזה הוא ספר לפני הכול על התבגרות, על שיוני הגוף והנפש לכיוון משהו טוב יותר מעבר לקשת. זה ספר על התפתחות ושינוי התודעה. אפשר לראות את ההתקדמות הזאת על פניה של ביטרבלו.

ולסיכום, מצד אחד, אני מרגישה כאילו התאהבתי שוב בספר. אני תוהה אם ככה הרגשתי ב"מחוננת" לפני כל אותן שנים ורק הספר השני, "אש", הוא זה שהרס לי את החוויה של הסיפור של קטסה ("אש" היה נוראי. חוץ מקטע אחד שגרם לי לחשוב על לצייר בעקבותיו קומיקס צ'יבי נחמד ומשעשע: הקטע שבו אחת הדמויות רואה סוס ים/נהר/מי זוכר וצועק מחוץ לאוהל "זאת סוסת נהר? אלים שבשמיים!" או משהו בסגנון.)
"ביטרבלו" נושק למושלם. משתדלת לראות אותו כמו שאני רואה ספר חדש של רובין הוב.זה היה דומה ב"רעיון הכללי" לרובין הוב. אני לא מאמינה שאמרתי את זה אז קחו את זה כמחמאה הכי גדולה שיכולתי לתת. אני חושבת ככה רק כשאני מסתכלת עליו בצורה אובייקטיבית לגמרי. מנסה. מצליחה. ביטרבלו, כאמור, פשוט נושק למושלם.
שווה קריאה לגמרי, אבל לצערי תצטרכו לקרוא את "מחוננת" ולסבול את "אש" לפני. שווה את זה? כן, לגמרי. אבל עצתי היא שתעשו מרווחים של זמן בין ספר לספר כדי שתוכלו להישאר אובייקטיבים כשאתם מגיעים ל"ביטרבלו".
קריאה מהנה!

אחד הדברים, שמתסכלים אותי מאוד בתקופה האחרונה, הוא שאין לי זמן לקרוא ספרים. אבל מעבר למחסור הכמותי הזה בשעות פנויות להיכנס לעולם חדש, מדובר גם במחסור רגשי. אני לא מצליח למצוא את הכוחות הנפשיים האלה ולהיכנס למערכת יחסית מחייבת כזו, מערכת יחסית שדורשת ממך השקעה. וכמו הרבה אנשים שנמצאים בסיטואציות האלה , מצאתי את עצמי נופל לריבאונדים, אותם סטוצים קצרים שברובן, בסופן, עולה השאלה "למה עשיתי את זה לעצמי".

בתור מישהו, שמאוד אוהב ספרים רחבי יריעה - יותר מספר אחד, טרילוגיות, קוודרילוגיות (וכל המוסיף הרי הוא משובח), מצאתי את עצמי קורא ספרים קצרים, עם מעט מאוד תוכן. באחד מאותם "קוויקי׳ז" יצא לי להיתקל ב "מחוננת". שמעתי עליו דברים (איני זוכר אם טובים או רעים), אבל החלטתי לתת לו צ׳אנס, מבלי להתחייב. מקסימום אחרי כמה פרקים נוכל לקיים את שיחת "יחסינו לאן", "זה לא אתה, זה אני" (די ברור שזה לא אני). ואז, באופן לא צפוי, כמו שזה בדר"כ קורה - התאהבתי!

אני אוהב להתייחס לסדרת ספרים כמכלול, למרות שפה זה קצת יותר קשה, כי מדובר בסיפורים שונים (אומנם קשורים אחד בשני). מדובר באחת מסדרות הפנטזיה המקסימות ביותר שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה. אומנם מדובר בסדרה שמיודעת לנוער, אבל עדיין, לראות סדרה שלמה, שכולה נוטפת קסם פמיניסטי, פשוט נגעה בי.

שלושה ספרים על שלוש נשים חזקות, עצמאיות וכן, עדיין ״נשיות״. כי אם קטסה לא מעוניינת להביא ילדים או לא אוהבת את השיער הארוך שלה כי הוא מפריע לה, זה לא אומר שהיא אישה פחות טובה. אם אש נהנית מיחסים גם ללא התחייבות, לא גורמת לה להיראות אישה פחות מוסרית (כי אם זה גבר, אז זה בסדר). ביטרבלו, מוקפת גברים שמנסים להגיד לה מה לעשות, אבל אז היא מוצאת את הקול שלה, וזה בדיוק מה שהממלכה צריכה. מעבר לזה, גם הגברים בספר מפתיעים - אין פה את האגו הסטריאוטיפי שבד״כ מגיע ביחד עם דמויות גבריות.
-״אני חושש שאם תלכי את כבר לא תחזרי...מעולם לא הייתי מצפה ממך להשתנות, לו היית אשתי״.
״אם אהיה אשתך, זה ישנה אותי״.
״אני מוכן לתת לך את עצמי בכל דרך שתרצי״.

ההתמסרות הזו של פו לקטסה פשוט מקסימה בעיניי. לא עוד נסיכת דיסני שמחכה לנסיך על הסוס הלבן, קטסה ממש לא מחפשת גבר שיציל אותה. אבל אז מגיע הגבר, המציע שהיא תציל אותו.

גם הנגיעות הלהט״ביות היו נכונות. בהתחלה חשבתי לעצמי, איזה אומץ להשתמש בזה בספרות נוער. אבל לא מדובר באומץ, מדובר בשליחות. אני חושב שב-2016, הגיע הזמן שזה כבר יהיה מיינסטרים.
בין שלושת הספרים אין רציפות ישירה, אבל עדיין יש בהן את אותו הקסם של שבע הממלכות.

אנצל את הביקורת הזו לקבלת המלצות על ספרים חדשים לקריאה, נראה לי שאני מוכן לקשר רציני.