****
אנשים עדיין מדברים איתי על מיץ פטל, או זוועות אחרות, כעל ספרים שהם זוכרים בחיבה מילדותם.
אצל אמא ואבא שלי, ייבדלו לחיים ארוכים, לא היה מיץ פטל, ברוך השם. לא אמיתי, ולא ספרותי. אצלם היה את "שירים שענת אוהבת במיוחד", את "אגדות מארץ סין", "עליסה בארץ הפלאות", "פינוקיו", ובעיקר את "והילד הזה הוא אני".
כי הילד הזה היה ממש אני! ממש! לא חלק ממנו, לא איזה מקרה שהיה דומה איכשהו למקרה שקרה לי. הילד הזה היה ממש אני, והוא גם כל אחד מהילדים שלי, בדיוק כמו שהאבא של הילד מהספר, זה שנרדם במשחק כדורסל של הילד ומפספס בדיוק את הסל או הגול שהילד "תוקע", האבא הזה הוא אני. אני ממש.
נשגב מבינתי, גם היום, איך הצליח יהודה אטלס, אדם מבוגר לכל הדעות, לקלוע באופן מדוייק כל כך לנימי נפשו של ילד, של כל ילד שהוא. זה שמכריחים אותו לאכול עוד קציצה אחרי שהוא כל כך מתאמץ שהראשונה תיפול על הרצפה במקרה, זה שממשש את התיק של הדודה בתקווה למצוא שם סוכריה ומוצא שם במקומה חפיסת סיגריות, זה שמנסה להרשים את הוריו ולרצות אותם, זה שפוחד מחושך, או משתעמם ובועט בפחית חלודה באמצע הכביש, או מחפש ממה לצחוק ואילו שאלות תמימות לשאול.
את כל זה אטלס עושה בלי כל מאמץ, בלי לנסות למצוא חן או להתחנחן, בלי מוסרי-השכל מהתחת ובלי מטענים חינוכיים נסתרים. הבדיחות הקטנות שרק מבוגרים מבינים וילדים משתעשעים מהן כי הם רואים שהמבוגרים מחייכים, זה משהו שכל כך קשה לעשות. ואין פה אפילו שיר או סיפור או אפילו משפט אחד שהם דביליים או פאתטיים, אלא רק גאונות, גאונות צרופה.
בגלל זה, את כל הספרים ההם יש לי עד היום, כשעל כריכתם הפנימית עדיין כתוב בכתב יד ילדותי, "שייך לאלון אלפרט, כיתה א-1". כשאני קורא את הספר הזה לילדים שלי (לפני עשרה ימים נוסף עוד אחד, מתוק ומיוחד. עכשיו יש לי ארבעה שכל אחד מהם הוא אני), כמעט תמיד מבצבצת לי דמעה קטנה בזווית העין, כי אני חוזר בבת אחת, כמו בסצנה המופתית ההיא מ"רטטוי", אל ילדותי. אל אמא שלי, שמביאה לי למיטה צלוחית נירוסטה אליפטית עם אגס ותפוח חצויים באהבה, בזמן שאני, עם פיג'מת הפלנל הירוקה שלי, מחזיק וקורא ספר ביד אחת לאור מנורת הלילה, ומתענג בכף הרגל היחפה שלי על חומה של ארובת תנור הנפט שטיפסה במעלה הקיר שליד מיטתי עד שנעלמה במעבה התקרה.
****