יש נקודות יפות אבל עמוס לעייפה כתמיד בספריה.

ספר מתיש ומעייף. בדרך כלל אני משקיעה בביקורות, אבל פשוט אין לי כח... את רוב הכח בזבזתי על נסיון נואש לסיים את אוסף ההגיגים הפטתיים, מהולים ברחמים עצמיים של הגברת על בעלה המטומטם. מיציתי!

רגע לפני, שאני צוללת מעט פנימה. זהו ספרה הראשון של צרויה שלו, אשר אני קוראת (ליתר דיוק מאזינה). בחרתי בו לאוורור מהספר הקודם. הוא שונה מספרים אחרים אשר קראתי. הוא מכיל ברובו מחשבות, ומערכות יחסים בין בני זוג, בין הורים וילדים ומחשבות של המספרת (הדמות הראשית).
תקציר הספר פותח בתיאור על הגלגול של קפקא, אך אני טרם קראתי את קפקא. בעודי רושמת את הביקורת כשעתיים לאחר סיום האזנה אל הספר, נזכרת אני במשפטו הפותח של טולסטוי מאנה קרנינה : "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה."

נעמה, היא עובדת סוציאלית במוסד לנערות הרות. נשואה לאודי, אמא לנוגה בת העשר. הסיפור נפתח , בטראומה. בעלה קורא לה ובטענה כי הוא אינו יכול ללכת ואינו מרגיש את הרגליים בבוקר אחד. מכאן נעמה שוטחת בפני הקורא את סיפור אהבתם העובר את העליות והירידות בחיים. נעמה עוברת רעידת אדמה בחיי נישואיה, והיא מעבירה אותה היטב לקוראים. המתחים מורגשים היטב, הרגשתי אי נוחות בעת ההאזנה אליהם. כאילו יש לי זוג שרב בסלון בבית.
עם התפתחות העלילה, היא מגלה כי הקרקע של עבודתה אינה יציבה כפי שהיא חושבת. הסופרת משתפת את הקוראים בתהליך העובר על נעמה והתמודדותה עם המשבר בחיי הנישואין, המשפיע על עבודתה ומהמעגלים הסובבים אותה.

תחושותיי:
כמעט חצי ספר, הרגשתי כאילו אני הפסיכולוגית ואילו נעמה שוכבת על המיטה ומספרת לי את קורות חייה ויחסיה עם הסביבה. לאחר מכן, נשאבתי לתוך הסיפור. עניין אותי לאן תתקדם העלילה.

התלבטתי לגבי הציון בין שלושה כוכבים לארבעה והחלטתי לבסוף על שלושה. עם סיום הקריאה הרגשתי גם אני את רעידת האדמה , אשר עברה נעמה. אך לאחר שעתיים ההרגשה התאדתה.

התחלתי לקרוא את הספר הזה אחרי שקראתי את "כאב" (שבו ללא ספק פשוט התאהבתי) כי לא הכרתי את צרויה שלו לפני. חייבת להגיד שהפעם הוא פחות זרם לי.
היה די מעניין, אבל רוב הזמן פשוט עשה אותי עצובה...

כמובן שקשה לא להתחבר, הרי בכל זאת, נעמה, גיבורת הסיפור, עובדת במוסד לנערות שגורשו (או יצאו) מביתן עקב הריונן, והיא אמורה לשכנע אותן לעשות את המעשה הנכון בדבר מסירת התינוק או גידולו. וברור שעובדה זו לבדה, לא יכולה שלא להשפיע עלי כאמא לפעוט ותינוק.

שתי פנינים שמצאו חן בעיניי למרות הכל -
1. האהבה לתינוק שזה עתה נולד, שמלכדת את המשפחה החדשה, היטיבה לתאר זאת בצורה קסומה פשוט, כשתיארה את הימים הראשונים לאחר הולדת ביתה נגה : "כמו מראות מלוטשות היינו משקפים זה לזה את אהבתנו אליה, מכפילים ומשלשים אותה. ... נדהמת ואסירת תודה על אבהותו החמה והמגוננת. ... איפה הסתתר כל השפע הזה? בבת אחת פרץ לכבודה, לכבוד המשפחה הקטנה שנעשינו. צמודים ותלותיים. מבודדים כשבט נידח. מחביאים את האוצר שלנו כאילו הוא גנוב. לפעמים היו דופקים בדלת חברים, מתנות מאוחרות בידהם, ולא היינו פותחים כי קשר חשאי היה בינינו, שלם מדי, שהעולם החיצוני יכול היה רק לחבל בו"

2. התיאור המדויק של הרווחה של למצוא מישהו שסוף סוף מבין אותך! "ופתאום אני משתוקקת להניח את ראשי על כתפה, ולפרוץ בבכי. עד הערב לבכות כי ברור לי שהיא מבינה אותי. אפילו ענת לא הבינה אותי בעמיקות כזו. ורגע אחד אני רוצה להיות ביתה, ובמישנהו אני רוצה להיות אימה. העיקר שלעולם לא תצא מחיי. כאילו גזר דין של בדידות שהושלך על הבית הזה הופר בזכותה לפתע."
התחברתי מאוד לתיאור חוסר האונים הזה, שאף אחד לא מבין אותך, ועם ההקלה לגלות שאולי יש בכל זאת מישהו שכן מבין.

ויש גם רע, התיאור הזה, כאילו של שנאה, עשה לי חלחלה ממש: "כשאני הולכת לעבודה הוא מתלונן שאני מזניחה אותו. ואם אני לוקחת יום חופש ונשארת איתו בבית הוא מתעלם ממני בטינה. לפעמים בדרך הביתה אני מצפה לנס, אולי הוא יפתח לי את הדלת רחוץ וריחני, לבוש בבגדים נקיים ולא בסמרטוט המסריח שהוא לא מחליף, ויחבק אותי ויגרור אותי למיטה כמו פעם..."
אני לא מאמינה שמישהו יכול להרגיש ככה כלפי הבן/בת זוג שהוא נשוי לה/לו! זה גרם לי לסגור את הספר ולעשות הפסקה של יומיים לפני שהמשכתי לקרוא שוב.

למרות שלא אהבתי (וכנראה גם לא הבנתי) את הסוף המאכזב (לא אפרט עוד כדי לא להרוס..), כן היה שם זיק של אופטימיות, בתיאור מערכת היחסים שלה עם נגה, שנראה כי יש תקווה בכל זאת : "בבוקר אנחנו מתעוררות אל ריח קפה חריף, סלט טרי וחביתות. ושתינו שכבר כמה ימים לא אכלנו מתנפלות על השולחן, מצחקקות כחברות שגילו זזו לזו את סודותיהן הכמוסים בלילה. ואמא שלי מסתכלת עלינו בסיפוק."

ספר טוב. מהנה ומרתק ברמת הסיפור והקריאה הראשונית אך גם מותיר תחושה שיש מקום לקריאה שניה והתעמקות ברבדים השונים שבהם דן הספר. מאד דרמטי ועם זאת אמין מאד, בפרט משום זווית הראיה הכך כך אנושית של הגיבורה הראשית שדרכה מסופר הסיפור. נעמה היא דמות מקסימה, אנושית, המאופיינת בקוצר הראות וההפכפכות של כל אחד שמסובך ברגשותיו ומתקשה לראות את הדברים ממרחק. נטיתה להזדהות יתר גורמת לה לשנות נקודות מבט באופן שמצד אחד מחליש אותה, ומצד שני מעשיר ומרחיב את הוויתה. יש בכך גם חולשה אך גם אומץ רב, ובעיקר הרבה רגש. אולי אהבתי זאת כי זה מזכיר לי את עצמי. הספר דן לא רק בנושא הזוגיות, כי אם גם בקשר בין הורים לילדיהם, ובכלל בקונפליקט שבין נאמנות האדם לעצמו לבין נאמנותו לזולתו. הוא פורט בצורה מעמיקה את המורכבות שיש ביחסי אנוש, ואת האופן שבו אנו משתמשים בזולתנו גם כדי להתפתח וגם כדי להדוף התמודדות ושינויים. יש בו בדיוק את מה שאני אוהבת בספרות טובה - הוא אינו דיון פילוסופי רהוט בשאלות אלה, אלא תמונה מדויקת ומורכבת של המציאות על כל סתירותייה, אלף פנייה ואפשרויותיה. הספר כתוב בכשרון רב ושופע בדימויים ותיאורים מדהימים שמתחברים לתוכן הרגשי בצורה אורגנית. כשאמא של נעמה מודיעה לה על פרידתה מהאב היא בוצעת אבטיח לשניים. החיים מדומים למגדל קוביות שבונה פעוט כשהקוביה האחרונה ממוטטת את המגדל. אלה רק שתי דוגמאות מתוך שפע עצום. בסיום הקריאה התחשק לי מיד לקרוא ספר נוסף של הסופרת.

מתברר שזוגיות זה דבר מאוד מסובך,
אשר נשחק עם השנים.
נעמה אשר בעלה ביום אחד בהיר נופל למחלה נפשית מוזרה!
עושה את כל המאמצים בעולם על מנת לשמור על הזוגיות שלה.
ואז בעלה מחליט להמשיך הלאה ולעזוב את הבית.
ספר אשר מוכיח כמה אנשים ישמרו יותר על זוגיות,
הזוגיות הולכת ומתפוררת.
ספר מהחיים אמיתי ומומלץ.

ספר די טוב ומעניין, אבל גם די עצוב ומדכא.
הרבה פעמים פשוט רציתי לצעוק לבעל הזה שלה שהוא כזה אפס ושלא שווה לכתוב עליו ספר שלם.
מקווה שבחיים האמיתיים זה לא נראה/ייראה ככה...

ספר כבד וכ"כ מעייף.נכנסתי לפה כדי לקבל דעה שתשנה את דעתי ותמריץ אותי לסיימו,אבל לא מצאתי (חוץ מ"מקסים" שאינו לטעמי)כלום.אחד הספרים המייאשים והמדכאים.

ספר מקסים, כתיבה נהדרת של צרויה שלו שאפשר למצוא בכל הספרים שלה
ועם זאת לדעתי זה הספר הכי טוב שלה