• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

מאת יהודה אטלס

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

מאת יהודה אטלס

הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:1985
קטגוריה:ילדים 12-9
הקודמת
אלון דה אלפרט
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 13 שנים

“**** אנשים עדיין מדברים איתי על מיץ פטל, או זוועות אחרות, כעל ספרים שהם זוכרים בחיבה מילדותם.”

3/28
ביקורות על והילד הזה הוא אני
הבאה
1 המלך
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

יש ילדים כאלו ויש ילדים כאלו.
השאלה האמיתית היא לא מי אתה מבין כל הילדים האלו, אלא מי שאתה בוחר להיות.
ואני? אני בוחר בכאלו.


ספר ילדות פשוט נהדר, אין לי מילים.
גדלתי עליו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
תמונה של Command
Command
תמונה של אורגת הדיו
אורגת הדיו
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
תמונה של no fear
no fear
תמונה של רץ
רץ
19קוראים|גיל ממוצע42|68%נשים

על המבקר

תמונה של זה שאין לנקוב בשמו

זה שאין לנקוב בשמו

ותיק
חבר מזה 13 שנים
626 ביקורות•13 נבחרות•10,875 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ותיק
חבר באתר מזה 13 שנים
ביקורות626
ביקורות נבחרות13
לייקים שקיבל10,875
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת191מדע בדיוני ופנטזיה123תרגום (נוער)63

דיון על הביקורת

12 תגובות
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
:)
רץ
רץ•לפני 11 שנים

ספר שגם אני אוהב מאוד

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
סולח אבל איני מקבל את הצעתך.
אפרתי
אפרתי•לפני 11 שנים

תרשה לנו לשלב בין זשל"ב לבין התמונה החדשה. זה הקונספט האהוב עלי, בכל אופן. כינוי ישן

עם תמונה נורמלית (תסלח לי, כן?)
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
מישי- תודה. וכן, את יכולה להמשיך לקרוא לי זשל"ב. מהכינוי הגאוני הזה אני עדיין לא הצלחתי להפרד! וכן, זה די מעצבן שכולם היו רגילים שתחת כל ביקורת שאני כותב, כתוב: זה שאין לנקוב בשמו- ושעכשיו אני מחליף אותו ל'הילד הזה הוא אני' ואנשים מפספסים ביקורת מצויינת... זה פחות או יותר, כמו העניין הזה עם רולינג.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
עמיר- בהתחלה נהנתי מזה וחשבתי שזה רעיון טוב. אחר כך קצת פחות אבל הייתי חייב לסיים את מה שהתחלחתי... תודה!
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
תודה, שונרא. אהבתי את המטאפורה...
מישי
מישי•לפני 11 שנים
זה כמו.. להיפרד ממישהו, לגלות שהוא השתנה.. עדיין אפשר לקרוא לך זשל''ב? מה שהכי מוזר זה שכל האנשים שנרשמים עכשיו ועוד ירשמו לסימניה לא יכירו את זשל''ב.. לא שאני ממש הכרתי, כן? אני יחסית חדשה - לעומת כל הזקנים שפה.. אבל בכל זאת. בכל אופן, למרות שאני שונאת שינויים, נחמד לדעת בן כמה אתה באמת ;)
•לפני 11 שנים

נפרדת מהארי פוטר סופסופ... יא נודניק.

אין על והילד הזה הוא אני. אין על יהודה אטלס.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 11 שנים

קצר וקולע (סל של שלוש נקודות מקצה המגרש)

מקסים!
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
תודה יעל. זה היה צריך לקרות מתישהו :)
yaelhar
yaelhar•לפני 11 שנים

נפלא.

12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו

קבר דוהר

קבר דוהר

רוברט גלבריית

ראשית, ולפני הכל, רציתי לברך שהגענו ליום הזה, היום שבו כל חטופינו החיים יצאו מעזה, ובתקווה שגם שאר אזרחי ישראל כמו החטופים יחזרו מארץ מדממת וכואבת ורווית מלחמות לעבר עתיד טוב יותר ללא טרור.
יצא וקרה צירוף מקרים מדהים, שאת הספר הנ"ל סיימתי בסמיכות לסיום המלחמה. הספר עוסק בכת פסיכית ומטורללת על כל הראש, שכמו החמאס, הסבו נזק רב להרבה אנשים חפים מפשע, וכמו החמאס גם הכת הזאת משקרת לעולם ומספרת לו שהיא "כנסייה הומניטרית" ומטרותיה מקודשות, והעולם אוכל את זה כל כך חזק, שרק אצל קורמורן סטרייק בכבודו ובעצמו, והעוזרת המופלאה שלו רובין אלקוט, מופנית אליהם התקווה שהם יביאו את סיומה של הכת, ממש כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שהרבה קיוו כי יצליח לסיים סוף כל סוף את המלחמה.
האם סטרייק ורובין יצדיקו את התקווה שהופנתה אליהם, ויצליחו לסגור את הכת? תקראו ותגלו.

אגב, נכון שזה קצת מצחיק שאישה שכותבת ספר ביקורתי על תופעת הכתות, היא בעצמה המייסדת של הכת הגדולה ביותר, הלא היא "הכת האוניברסלית של סוגדי הארי פוטר"? (כת אשר, יש לציין, גם אני חבר בה).
לא יודע, סתם נקודה למחשבה.

***

הסדרה הזו הולכת ומשתפרת מספר לספר, כאשר שלושת הספרים האחרונים ('דם חם', 'לב שחור כמו דיו', 'קבר דוהר') הם ספרות מופת בז'אנר המתח והבלש, לא פחות. ככה צריכים לכתוב מתח בלשי. ואת האמת היא שכבר בספרי 'הארי פוטר' הבחנתי בכישרון המתח והבלש של רולינג, עם הסופים והמפתיעים והפתרונות המסובכים שאף אחד לא ציפה, תמיד חושבת צעד קדימה, והכל מתוכנן עד לפרטים הקטנים כבר מהספר הראשון.

בספר הזה הבלש והשותפה שלו מקבלים פנייה מאב שבנו נכנס לכת והקשר עמו אבד. האב חושד שהכת מונעת ממנו להיפגש איתו, ולא כפי שנטען מצידם שהבן שלו לא מעוניין מרצונו החופשי.
בתחילת הספר רובין וסטרייק נפגשים עם אנשים שונים, שואלים שאלות, מגששים כהרגלם.
בערך בעמוד 200 הספר עולה שלב, ומגיע הרגע שבו רובין אלקוט מסתננת לשורות הכת, משחקת תפקיד בתור אישה פתיה שמעוניינת להצטרף לכת וסוגדת כמו כולם למנהיג שלה, שמדבר הרבה מילים יפות וגם נראה חתיך ושובה את לבבות כולם, גברים ונשים כאחד. כשהיא נכנסת לשערי הכת היא מבינה עד כמה מדובר במקום ארור. מקום שבו מתנהלת שטיפת מוח שיטתית, מושגים כמו 'שטן מקטרג', רכושנות חומרית', 'הנביאה הטבועה' נטמעים במוחותיהם של חברי הכת. ועוד לא הגעתי לסדום ועמורה שכולם צריכים לשכב עם כולם כי אין דבר כזה זוגיות כי זו רכושנות חומרית, וכמובן גם עבודות פרך, מיעוט במזון ומים וכ'ו וכ'ו.
רובין מתנדנדת בין הרצון לברוח משם לבין הרצון להישאר ולגבות כמה שיותר עדויות שיצליחו להפליל את הכת ולשמש סיבה לפירוקה בידי המשטרה. בינתיים, סטרייק ממשיך בחקירה שלו, נפגש ומראיין אנשים.

הרגעים של רובין בכנסייה, היו הרגעים הכי טובים של הספר ובזכותם הספר הזה הוא הטוב ביותר בסדרה בעיניי. כת מרתקת עם טקסים, אמונות, שגעונות. בכללי יש מרקם רב של דמויות מעניינות וסיפורי משנה שעוטפים את עלילת הספר, וזה מוסיף. לא סתם בכריכה האחורית שיבחו את הדמיון הרב שיש בראשה של רולינג, דמיון שכמובן לא היה חסר גם בספרי 'הארי פוטר'.

הספר הזה מומלץ בחום לכל אוהבי הסדרה, לכל המתעניינים בספרים על כתות, וגם לאלה שאולי לא התחברו לספרים הראשונים בסדרה ולא מבינים מה הם מפספסים בהמשך, כי הסדרה הזו משתפרת מספר לספר.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

טרי הייז: הי מאמי, אני יודע ששנינו עייפים וממש מתים ללכת כבר לישון, אבל יש לי בעיה שמציקה לי ורציתי לבקש את עצתך.
אשתו של טרי הייז: בבקשה, ספר לי מה הבעיה ואנסה לעזור.
טרי הייז: זה בקשר לספר שאני כותב עכשיו. אני נתקל במחסום כתיבה. הספר הוא על סוכן סי איי איי שנשלח לאזור במשולש גבולות של איראן, אפגניסטן ופקיסטן, על מנת לחלץ משם גבר ואת אשתו וילדיהם. הגבר הזה הוא חבר בארגון טרור שנקרא "צבא הטהורים", ולאותו אדם יש מידע בנוגע לפיגוע חסר תקדים שהם מתכננים להוציא לפועל, ובתמורה למידע הוא מבקש שיבריחו אותו ואת משפחתו משם לארצות הברית לחיים טובים יותר. סוכן הסי איי איי עובר מסע ובסופו של דבר המשימה קצת מתפקששת ובנס הוא ניצל וחוזר לארצות הברית. בעודו עסוק במשימתו, ניצב פנים מול פנים מול ראש ארגון הטרור, אדם אשר כולם חשבו שמת. עכשיו, אשתי היקרה, אין לי כל רעיון כיצד להמשיך את הספר, יש לך עצה? כלומר, רעיון למה יכול לקרות בהמשך?
אשתו של טרי הייז: הממ, אין לי מושג... זה נושא די רציני, שדורש מחשבה מעמיקה. אני אומרת, בוא נישן על זה ונראה מחר בבוקר, טוב יקירי?
טרי הייז: טוב, אשתדל.

~למחרת בבוקר~

אשתו של טרי הייז: בוקר טוב יקירי, איך ישנת? מקווה שהצלחת להירדם למרות המחשבות טורדות המנוחה.
טרי הייז: בוקר טוב, יקירתי. בסופו של דבר נרדמתי, ואף חלמתי חלום. ואיזה חלום חלמתי, חלום הזוי ביותר...
אשתו של טרי הייז: נו, ספר
טרי הייז: חלמתי על איזה מישהו שנכנס לצוללת, והצוללת טובעת ויש חוסר חמצן, כולם שם מתים חוץ מניצול אחד, אותו מישהו, ואז האותו מישהו הזה יוצא החוצה ומגלה שהכל בוער ויש אפוקליפסה ויש אורקים שמסתובבים ומהלכים אימה על השורדים האחרונים, ומסתבר שהוא קפץ כמה שנים קדימה בזמן.
אשתו של טרי הייז: וואו, נשמע מרתק. ממש יכול להיות המשך פוטנציאלי שישבור את מחסום הכתיבה של הספר שאתה כותב עכשיו.
טרי הייז: את חושבת?
אשתו של טרי הייז: במיליון אחוז
טרי הייז: וואלה, יש משהו ברעיון הזה. חתיכת ראש יש לך. זה הולך להיות גאוני. כבר מתחילים לצוץ לי רעיונות מגובשים בראש. יאללה, רצתי לחדר הכתיבה...
אשתו של טרי הייז: בהצלחה!
טרי הייז: תודה!

***

אפשר לחלק את הספר לשניים. חלק ראשון מצויין, מותח, כתוב היטב, מרתק את הקורא לספר.
חלק שני - משעמם, איטי, הזוי ולא קשור.
בדרך כלל אני לא בררן בכל הנוגע להשתלשלות אירועים לא מציאותית. רבים ביקרו בגלל זה את הספר "הכל יהיה בסדר" של דן יוספן, אבל לי זה לא הפריע ונהניתי מהמופרכות. הפעם זה לא קרה, והרגשתי כמו שהרבה הרגישו. כמו שתיארתי בקטע למעלה - כאילו טרי הייז חלם חלום מוזר והוא פשוט הדביק אותו לספר. או, וזו עוד אופציה, שהוא ראה את מה שקורה אצלנו בישראל והבין שאם הוא לא מתנסה בעולמות הפנטזיה והמדע בדיוני אז אנשים יעדיפו לראות חדשות מאשר לקרוא את ספרו החדש.

ולמרות הכל, 4 כוכבים שאף התלבטתי אם לתת לו 5. כי החלק הראשון עשה עליי רושם רב. וכי הדמות הראשית מעולה וכך גם הנבל הראשי (שמשום מה דמיינתי אותו בראש נראה כמו זרהאמגשדי מקופה ראשית, למי שמכיר). כי הסיפור המשפחתי של סוכן הסי איי איי והדילמה של אשתו להיות בזוגיות ולהקים משפחה עם גבר שכמעט כל הזמן לא נמצא לידך ויוצא למשימות מסוכנות, נגעו בי משום שהדבר התכתב באופן מדהים עם המציאות של נשות המילואים המוכרת לנו בישראל. כי הכתיבה שלו נהדרת. אבל בסופו של דבר לא יכולתי להתעלם מהמופרכות של החלק השני ומכך שברובו, למעט קטעים בודדים בלבד במהלכו וקטע נוסף בסוף הספר, היו בעיקר קטעי סרק של דיבורים או של תיאורים טכניים משמימים. טרי הייז, למרות היותו סופר טוב, הוא עדיין בוסר ולא יזיק לו ללמוד מהמאסטרית, ג'יי קיי רולינג (או יותר נכון רוברט גלבריית') איך לכתוב ספר מתח ארוך בצורה מוגזמת, אך עם זאת מעולה ועם ערך מוסף.

ועדיין, למרות כל האמור לעיל, קראתי את כל 678 עמודיו, ככה שאי אפשר להגיד שזה ספר שנוטשים או שהוא ספר לא טוב. אני כן ממליץ עליו כי הוא כן גורם לקורא לשקוע בעולם של ריגול ותככים. הוא פשוט לא חף מטעויות והגיע הזמן שלא אהיה נחמד לשם שינוי והפעם לא אעגל לחמישה כוכבים.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
חטוף

חטוף

אלי שרעבי

כשהתכוונתי להעניק לספר הזה 5 כוכבים, עצרתי לרגע וחשבתי לעצמי: אולי לא מתאים לדרג ספר כזה, כאילו היה ספר מתח והרפתקאות מן המניין, מן מוצר בידורי שנהנים מקריאתו ומתפעלים מכמה שהוא מוצלח? אמנם אם מישהו שלא שמע מעולם על השבעה באוקטובר, והיה ניגש לקרוא את הספר הזה, וודאי היה חושב שזה ספר מתח ברמה גבוהה, על אדם שנחטף ועובר ייסורים עד הסוף הטוב הלא הוא הרגע של השחרור. אבל בגלל שכולנו שמענו על השבעה באוקטובר, לא ניתן לנתק את הספר מהקונטקסט שלו.
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף, וגרם לי להעניק לו את חמשת הכוכבים, הוא שאלי שרעבי, מעבר להיותו שורד במלוא מובן המילה, עם אישיות חזקה, ניסיון חיים ובגרות שעזרו לו במהלך שהותו בשבי, וכ'ו וכ'ו - הוא גם סופר לא רע, שלא לומר טוב מאוד. כתיבתו נוכחת, חזקה, עוצמתית, מלאה בהגיגים ומשפטים יפים, מלאה באנושיות, באהבה, בתמימות וברצון לחיות את החיים בשקט, כתיבה של אדם שהוא ההפך הגמור מהרוע שנגלה אליו.

אלי שרעבי מספר אודות חייו בשבי, מרגע השתלטות המחבלים על ביתו והחטיפה שלו לעזה, ועד רגע השחרור. הוא מספר שם על המפגשים שלו עם החטופים האחרים, עם אלו שנרצחו לאחר מכן בשבי חמאס כמו הרש גולדברג פולין וגם עם כאלה שעדיין שם עד היום כמו אלון אהל. הוא מספר על הדינמיקה ביניהם, על הרצון לשרוד, על תכנון צורת האכילה, על היחס עם השובים השונים, שמתברר שיש כאלה שיותר נחמדים אליהם וחלק פחות.

במשך הקריאה, חשבתי על עצמי, שחייתי את החיים הנוחים והפשוטים שלי, ופתאום קיבלתי הצצה מוחשית ומתוארת בפירוט של מה הם עברו ועוברים בזמן שחייתי את חיי. היה מעניין לראות איך המציאות שאנחנו עוברים במדינה - המלחמה עם לבנון והצפון המופצץ, החיסולים השונים של נסראללה הנייה ושות', המתקפה של איראן - מתקבלת שם מעבר לגדר. אלי שרעבי בספר הזה נותן לנו הצצה איך הדברים נראים מהצד השני, הן מנקודת מבטם של השובים והן מנקודת מבטם של השבויים.

בתחילת הספר מופיע תצלום של אשתו ושתי בנותיו ואחיו של אלי שרעבי, והספר מוקדש לזכרם, מה שמרמז על הסוף העצוב שמחכה לו עם שחרורו. השביעי באוקטובר הוא טרגדיה עמוקה של כל כך הרבה משפחות, טרגדיה שתצלק ולעולם לא תימחק בזכרון המדינה. השחרור של אלי שרעבי מהשבי מייצר תחושה טובה של חופש המשולבת בתחושה רעה וקשה של אובדן ובדידות ושיקום נפשי (וגם פיזי) ארוך.
כולי תקווה שסופם של החטופים שנשארו בשבי, יהיה סוף טוב. שהם ישתחררו מהשבי ויכתבו גם הם ספרים על תקופת השבי שלהם, שהעולם יידע, שאנחנו הישראלים נדע, שהממשלה תדע וגם שחמאס יידעו ויבינו שהשביעי באוקטובר היה לא רק טעות לאנושות אלא גם טעות שלהם. סקירה זו מוקדשת לאותם חטופים שטרם השתחררו ובתקווה שישתחררו בקרוב מאוד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
במחילה מכבודה של אשת המערות

במחילה מכבודה של אשת המערות

אופיר טושה גפלה

החיים לא פשוטים. השיגרה שוחקת, שאלות על משמעות הקיום עוברות בראש, העתיד מעורפל ולא ברור ומעלה חששות, מחשבות לא נעימות רצות בראש.

אלו דברים שאני עובר ביום יום בתקופה האחרונה (מלבד התקופה הנפלאה והקצרה שבה טיילתי בהרי האלפים ולרגע אחד כל הצרות נזרקו לאחור, עד שחזרתי לארץ ושוב הכל חזר), אבל גם הדברים שבהם הספר הזה עוסק, ואותם עוברת דמות האב, אשר כותב יומן שאותו קורא אחר כך בנו, לאחר שהתבשר על התאבדותו של אביו, שנעלם מחייהם ושנים ארוכות חי בלונדון עד שלבסוף התאבד במוסד פסיכיאטרי.
ביומנו הוא מספר בין היתר על השחיקה מלימוד ההוראה, על ההחלטה להתפטר על מנת להיות מאושר, על העול הכלכלי שבא בעקבות זאת והפך אותו ואת משפחתו לפחות מעושרים, ועל המחשבות והחלומות המטרידים שמופיעים אצלו.

זהו ספרון קטן, אינטימי ומינימליסטי, על דמות שהזדהיתי איתה ועם כאבה. הספרות לא ספרות גדולה ומדהימה, אבל לבו של הספר רחב ומעורר הזדהות. לצערי הסוף הטראגי של דמות האב הוא סוף של הרבה אנשים שנכנסים לעצבות בחייהם. אני למשל חושב על החטופים ושם את הדברים בפרופורציות, משתדל לחשוב על החיובי ועל מה שיש, זה לא תמיד עוזר לגמרי אבל משאיר אותי בחיים.

מומלץ בחום. אופיר טושה גפלה הוא נוף ייחודי ומסעיר בספרות הישראלית ובכלל, אני מאוד אוהב אותו ואת הספרים שלו, ומקווה בשבילו שכל עוד הוא בחיים הוא ימשיך להוציא כל הזמן ספרים, שיעשה מה שעושה אותו למאושר (ומעושר).

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
נשף האמפוזות

נשף האמפוזות

אולגה טוקרצ'וק

'נשף האמפוזות' מאת אולגה טוקרצ'וק העביר לי בצורה טובה את הזמן במהלך הטרק של סובב מון בלאן (רכס הרים הגובל בשלוש מדינות: איטליה, צרפת, שוויץ) ובמיוחד במהלך הטיסה, שרק בטיסה עצמה קראתי לפחות 100 עמודים.
באורח פלא, וללא תיכנון של ממש, האווירה של הספר השתלבה יפה עם האווירה של הטיול: הספר מספר על אדם בעל ריאות חלשות שמגיע לפנסיון לגברים בעלי מחלות לב וריאה. הפנסיון נמצא גבוה בהרים, שהרי ידוע כי אוויר הרים צלול כיין טוב לריאות וללב. ההרים והאוויר הצח שבהרי האלפים, השתלבו היטב עם האוויר הצח בהרים של פולין שבספר.

כשחזרתי לחום וללחות הארץ ישראלית (והאזעקה בעקבות ירי מתימן, כשהגעתי לביתי), המשכתי לקרוא בו, ופתאום האווירה האחרת, הארץ-ישראלית, הכה שונה מאווירת הרי האלפים, לא עשתה חסד עם הספר הזה ואיבדתי בו עניין.
זה לא שהוא היה כזה מעניין במהלך הטיסה והטיול - הוא היה כמעט חסר התרחשויות, וכלל לא מעט שיחות גברים על נשים ועל כך שהן פחותות מהגבר וכל זה, בקיצור ממש לא ספר אימה - אבל האווירה שהשתנתה וכבר לא התאימה לאווירת הספר, ובנוסף עצם זה שבטיול הייתי עסוק וקראתי יחסית קצת ובטיסה הייתי מאוד משועמם וכל מה שנשאר היה לעשות זה לקרוא בספר, גרמו לי לנטוש את הספר בין חציו לסופו.

בסך הכל מדובר בספר עם כתיבה יפה המוכרת למי שקרא ספרים אחרים של טוקרצ'וק, אבל מעבר לזה מדובר בספר עם עלילה דלה ולא מענינת במיוחד, וגם דמויות לא מקוריות במיוחד שכולן מתנהגות כמו, ובכן, פולניים.
התלבטתי בין שניים לשלושה כוכבים, ובסופו של דבר החלטתי לעגל לשלושה כי הוא בכל זאת העביר לי יפה את הזמן בטיסה ובטיול.
ולכל מי שלא היה בטרק של סובב מון בלאן ויכול להרשות לעצמו, אני מאוד ממליץ לכם. חוויה ממש.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
פליישמן בצרות

פליישמן בצרות

טאפי ברודסר־אקנר

שאלה: איך קוראים לספר שיש בו הרבה דיבורים על סקס, כל כך הרבה דיבורים על סקס שזה כבר חופר במוח?
תשובה: ספר שמזיין ת'שכל...

וזה בדיוק התיאור המדויק של הספר הזה, שחווית הקריאה בו הייתה דומה לחוויה של צפייה במופע סטנדאפ, אבל מהסוג הלא מוצלח, הנדוש הזה, שעוסק עוד פעם בזוגיות שמתפוררת, עוד פעם ביחסי גברים-נשים והרבה בדיחות סקס גרועות שגורמות לצופה להתקפל ממבוכה, ולמלמל לעצמו: "אחי, הגזמת, ספר משהו אחר, משהו שלא קשור לסקס"

אל הספר הזה הגעתי בעקבות המלצה שנחשפתי אליה בתוכנית של כאן 11 שנקראת "אתם חייבים לקרוא את זה", תוכנית העוסקת בהמלצות ספרים ותחרות בין מספר ממליצים כשהממליץ שרצו את ספרו זוכה בכבוד ובתחושה שסופרים אותו ואת דעתו. התוכנית משולבת בהומור ובדאחקות, תוכנית קלילה שגם עוסקת בנושא אהוב הלא הוא הספרות. הספר הזה היה בין הספרים שהמליצו בתוכנית, ועם היכרות מסוימת מהאתר בשילוב עם ההמלצה, עוררו את סקרנותי לקרוא אותו.

אני אישית לא יודע איך שרדתי עד עמוד 80, כנראה בגלל שאני בחור צעיר ובכושר טוב ויכול להחזיק לא מעט זמן במיטה (הבנתם נכון, את הספר קראתי לרוב במיטה שבחדרי).
אני בכושר כל כך טוב ויכול להחזיק כל כך הרבה במיטה - עד כדי כך שבסוף אקט הקריאה, אפילו לא הייתה גמירה! פשוט נטשתי אותו באמצע, ואמרתי: מצטער, אבל זה לא ילך בינינו. הוא התחנן ובכה אבל זה לא עזר. בסופו של דבר הבטחתי לו שלא אדרג אותו בציון הגרוע ביותר, כי זה חשוב לו למוניטין ולרושם הראשוני בעיניהם של המשתמשים באפליקציות הספרים למיניהן כמו 'סימניה', 'עברית' וכ'ו, אחרת אף אחד לא ירצה לשכב איתו במיטה ולקרוע אותו, סליחה, לקרוא אותו.
ייאמר לזכותו של הספר, שמי שכתב אותו הוא יהודי והמילה 'ישראל' מוזכרת בו בערך מאית מהפעמים שמילים הקשורות לסקס מוזכרות בו. שזה הרבה, מאוד.

אבל הסיבה האמיתית שנתתי לו שני כוכבים ולא כוכב אחד, מלבד ההבטחה שהבטחתי לו לפני שנפרדו דרכינו ומלבד יהדותו של הספר, היא שבין כל החפירות על סקס והעלילה המיותרת, דווקא יש לו כתיבה טובה מאוד, והיא אולי הסיבה שהצלחתי להחזיק בו יחסית הרבה למה שהייתי מחזיק עם אותה עלילה אבל עם כתיבה פחות טובה.
בקיצור, יש בו שפיכת כישרון כתיבה לבטלה. וזה, רבותיי, איסור חמור ביותר (ולא רק ביהדות אלא בכלל).

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שירת סרטני הנהר

שירת סרטני הנהר

דליה אוונס

אם הדיקטטורה הייתה משתלטת על אתר 'סימניה', והיה נקבע חוק המחייב את כלל כותבי הסקירות באתר לכתוב סקירה המונה משפט אחד בלבד ולא יותר מכך, אז המשפט שהייתי בוחר והיה מתמצת בצורה טובה את ערך הספר, הוא: "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו".

לצערי, הדיקטטורה עוד לא השתלטה על האתר, מה שמאלץ אותי, אף על פי שאינני חייב, לכתוב יותר באריכות...

המשפט "אין בן אדם רע, יש בן אדם שרע לו" מתאים לגיבורת הספר, קאיה, נערה שחוותה חיים לא פשוטים: אביה היה שיכור ומכה את אמה, שיום אחד עזבה את הבית ולא חזרה, וגם אחיה בעקבותיה. לאחר מכן, גם אביה הלך ולא שב, והיא נאלצה לשרוד לבדה בביצות. היא החלה להיות ילדה פראית, ילדת טבע הרחוקה מהציוויליזציה המערבית, גם יום אחד בבית הספר היא בקושי שרדה. שמועות החלו לצוץ עליה, שמועות לא טובות שהובילו בשיאן להאשמה ברצח של בחור צעיר. אותו בחור צעיר היה אחד משני גברים שאיתם הייתה בסוג של מערכת יחסים.
הספר מזגזג בין זמנים: מצד אחד, ההווה, החקירה בדבר מותו של הבחור עד להבאת קאיה למשפט ותיאור תהליך המשפט. ובמקביל, העבר, הכולל את סיפורה האישי של קאיה, היכרותה עם אנשים שונים במהלך שהותה לבד בביצות.

מדובר בספר נחמד מאוד שנהנתי מקריאתו, קולות הביצה הידהדו באוזניי תוך כדי קריאה, רקע לדרמת נעורים מבעד לעיניה של בחורה מעוררת רגש ואמפתיה שכולם הפנו אליה עורף ונטשו אותה. דרמה שיש בה קצת רומנטיקה, קצת מתח, קצת תיאורי טבע, קצת מסר חינוכי של קבלת האחר והשונה ונגד שפיטה סטיגמטית של אנשים, וכן, גם קצת דרמה. בסך הכל אחלה של ספר, מספיק טוב בשבילי לחמישה כוכבים אף על פי שמעט התלבטתי.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
אש ורוש

אש ורוש

דיאנה ווין ג'ונס

הספר מספר על נערה צעירה, המגיעה בטעות ללוויה באחוזה כלשהי על יד ביתה, שם היא מכירה בחור בשם לין, איתו היא מתידדת, ויחד הם בוראים לעצמם בראש עולמות דמיוניים. היא גם גונבת כמה תמונות יקרות ערך מהאחוזה באותו יום, דבר הקושר אותה לעולמו של מר לין ולאנשים המקיפים אותו, ולא נותן לה מנוח. אותו עולם מתערבב בעולמה המוכר הכולל את חברותיה וחבריה מבית הספר, אמה, אביה וסבתה.
זה ספר שהוא לא תמיד ברור, ושיא המוזרות שלו מגיע בסופו, אבל יש בו משהו בכתיבה, במסתוריות שלו, שאף על פי שלא קורה בו הרבה אקשן או פרטים עסיסיים, והרבה פעמים הוא מעורפל בעלילתו ומורכב, לא חשבתי לנטוש אותו וסקרן אותי לדעת מה הספר הזה ומה הוא טומן בחובו, וזהו סוד קסמה של דיאנה ווין ג'ונס וכתיבתה החיה, כך מסתבר. קשה לומר שמאוד נהנתי ממנו, והוא גם די ארוך, אבל בסך הכל סיפק לי חווית קריאה משונה בקטע טוב ומעניינת למדי. במיוחד בימים משוגעים שכאלה, זה נחמד לשקוע בספר שעוסק בבריאת עולמות מקבילים שניתן לברוח אליהם.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
שיעורים בפיתוח קול

שיעורים בפיתוח קול

דורית רביניאן

את ספרה המפורסם של דורית רביניאן, 'גדר חיה', קראתי אי שם, בתקופה שבה מה שהעסיק והסעיר את המדינה היה ספר קריאה ולא הפגנות לשחרור חטופים או מלחמה כואבת ועקובה מדם. מעט מעלילתו של הספר זכורה לי, אבל אני זוכר שאהבתי אותו מאוד וכמו כן גם את הכתיבה היפה של דורית רביניאן.

הכתיבה היפה שלה נוכחת גם ב"שיעורים בפיתוח קול'. מן כתיבה נעימה, כמו ציוץ הציפורים שעל הכריכה. יפה וציורית כמו שטיח פרסי, שהרי מוצאה הוא מפרס. הכתיבה שלה היא מה שהפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה, ואיפשר לי להוסיף לו כוכב.

הספר בעל עלילה דלה. הוא מתחיל בתיאור של מערכת יחסים מיוחדת וחריגה בין אח לאחות, כשהסיפור מובע מנקודת מבטה של האחות. האח והאחות, שהיו בלתי נפרדים בילדותם, מתחילים לאבד בבגרותם את הקשר שהיה להם, האח מתרחק ממנה לעומת האחות שרוצה להמשיך לחיות בקרבתו כמו אז. הוא חוזר בתשובה, והיא עוזבת לאמריקה. כשהאח חולה במחלה קשה ועומד על סף מוות, היא נזעקת להגיע לארץ, ומרגישה שיש לה חלק במצבו של אחיה, כאילו הוטלה עליו קללה בגלל מעשיה הטמאים כלפי אחיה הקטן בילדותם, מעשים שהיא לא בטוחה שקרו אבל אולי כן קרו.

הסיפור נקטע באחת, ועובר לסיפור אחר, כנראה על דורית רביניאן עצמה, של אישה שכותבת ספר על אח ואחות ומעשה טמא ביניהם, ומתארת את משבר הכתיבה באמצע תהליך כתיבת הספר. במקביל, היא מתארת את הווי החיים במשפחתה, יוצאת פרס, על התרבות הפרסית ועל הקשר המיוחד עם אביה.

הספר יפה בסך הכל, והוא לא רע, אבל הרגיש לי כאילו הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. האם זה ספר על אח ואחות וגילוי העריות שהיה בילדותם? האם זה יחסים אבא ובת יוצאי פרס? האם זה סיפור על משבר כתיבה? ומה הקשר ביניהם, מה מחבר ביניהם, מה המטרה של הצגת כל חלק בנפרד? הספר בין כה וכה קצר, כ-180 עמודים, כך שהוא הרגיש לי יותר כמו אוסף סיפורים קצרים ולא ספר שלם.
עם זאת, כמו שכתבתי קודם לכן, כתיבתה היפה של רביניאן הפכה את הספר לקריא ונעים לקריאה למרות העלילה הלא שלמה, דבר שמנע ממני בסופו של דבר להעניק לו ציון מאכזב של שלושה כוכבים. לשיקולכם.

לפני שנה•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו

ביקורות נוספות על "והילד הזה הוא אני"

והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

אתמול הייתי לראשונה בבית של הורי מאז שנפטרו. שנה שלמה עומדת הדירה בשממונה ולא העזתי להיכנס. עליתי הביתה ואף אחד לא חיכה לי בחדר המדרגות. פתחתי את הדלת במפתח, דבר שלא עשיתי מאז שגרתי שם. הכל היה אותו דבר. בגדים מקופלים על הכורסא בחדר השינה, פרחים מפלסטיק על שולחן האוכל. נעלי בית ליד המיטה. רק התאריך שעל העיתון הראה שהזמן עמד מלכת בבית הזה. הרגשתי שאני מחטטת בחפצים של הורי כמו ילדה שנכנסה לחדרם כשהם לא בבית והיא יודעת שזה אסור ועוד רגע הם יכנסו וינזפו בה.

חיטטתי באלבומי תמונות ישנים, תעודות שלי מבית הספר, עבודות שהכנתי ואמי שמרה. כל ילדותי נפרשה בפני בבת אחת, כמו בהילוך מהיר במיוחד של סרט שמעבירים קדימה כדי לראות מה יהיה הסוף. לא זכרתי שהיה לי רווח בין השיניים הקדמיות. שכחתי שקיבלתי כמעט טוב מאוד בחשבון בכיתה ד'. שכחתי שעידית היתה החברה הכי טובה שלי בכיתה ה'. שכחתי את הכינוי שליאת נתנה לי ושנאתי. שכחתי שהתכתבתי עם אלון מתל אביב והחבאתי את המכתבים. שכחתי שהיינו כל המשפחה בחופשה בכינרת ואני הייתי בבגד הים הכחול עם המחשוף וכל הזמן פחדתי שרואים לי את הציצים. לא זכרתי שהייתי כל כך יפה, רק שחשבתי שלא. קראתי ובכיתי. הרגשתי כל כך לבד. כי אף אחד לא יזכור אותי עוד לעולם כילדה. אין לי למי לומר "את זוכרת שטיפסתי על עץ התותים ואת שמרת מלמטה שאבא לא יבוא?" או "את זוכרת את בגד הים הסרוג הצהוב שסרגת לי?" אין לי הורים. לא יהיו יותר. ועם אחותי הדיבור מתנהל דרך עורכי הדין שלנו. המשפחה ההיא שהיינו כבר לא קיימת.

ואז מצאתי אותו. "והילד הזה הוא אני". בכלל לא התחברתי אליו כילדה. הוא נראה לי סתמי ושטחי. אבל פתאום, בתוך הדמעות, הוא נכנס לי ללב. הגברת "עם ריחות מעיר אחרת" היא לאה, חברה של אמא שלי מחולון שתמיד שלחה אותי להביא לה את הסיגריות מהתיק, וגם אני נפלתי בפח וחשבתי שזו מתנה. גם אני שנאתי שאבא שלי אמר "יופי יופי" במקום להקשיב ואפילו כתבתי על זה סיפור. וגם אני שאלתי "למה נותנים לי מגפיים ואומרים אל תלך בבוץ". וגם אני הכי אהבתי "ללבוש ת'מעיל כשקר בפעם הראשונה, ולמצוא שם בכיס ת'אולר ששכחתי לפני שנה" - הויקטורינוקס שלי עם הידית האדומה שכל כך חיפשתי. וגם "כשאבא מפסיד אצלי בדומינו אני כל כך שמח – עד שבכלל לא אכפת לי שהוא נותן לי לנצח", רק שאצלנו זה היה שחמט.

ליהודה אטלס, אפילו שהוא יכול היה להיות אבא שלי, היתה ילדות כמו שלי. ילדות שבה לא קונים מעיל כל שנה, שההורים לא מנסים לרצות את ילדיהם כל הזמן. ילדות שבה לפעמים עצוב, לפעמים שמח, לפעמים משעמם, לפעמים חוטפים מכות בכיתה, ובעיקר חיים. זה מה שיש וזה לא כזה רע, למרות שלא ממש טוב.

קראתי ובכיתי וחייכתי והסתכלתי שוב בתמונות והייתי פחות לבד, והייתי שוב ילדה לשעה שעתיים. אחר כך צררתי את ילדותי בשלוש שקיות, סגרתי את הדלת ויצאתי משם כדי לחזור לחיים שבהם אני כבר אמא ולעולם לא עוד בת.

הייתי רוצה שידעו כולם שהיתה ילדה כזו בעולם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

****


אנשים עדיין מדברים איתי על מיץ פטל, או זוועות אחרות, כעל ספרים שהם זוכרים בחיבה מילדותם.
אצל אמא ואבא שלי, ייבדלו לחיים ארוכים, לא היה מיץ פטל, ברוך השם. לא אמיתי, ולא ספרותי. אצלם היה את "שירים שענת אוהבת במיוחד", את "אגדות מארץ סין", "עליסה בארץ הפלאות", "פינוקיו", ובעיקר את "והילד הזה הוא אני".
כי הילד הזה היה ממש אני! ממש! לא חלק ממנו, לא איזה מקרה שהיה דומה איכשהו למקרה שקרה לי. הילד הזה היה ממש אני, והוא גם כל אחד מהילדים שלי, בדיוק כמו שהאבא של הילד מהספר, זה שנרדם במשחק כדורסל של הילד ומפספס בדיוק את הסל או הגול שהילד "תוקע", האבא הזה הוא אני. אני ממש.
נשגב מבינתי, גם היום, איך הצליח יהודה אטלס, אדם מבוגר לכל הדעות, לקלוע באופן מדוייק כל כך לנימי נפשו של ילד, של כל ילד שהוא. זה שמכריחים אותו לאכול עוד קציצה אחרי שהוא כל כך מתאמץ שהראשונה תיפול על הרצפה במקרה, זה שממשש את התיק של הדודה בתקווה למצוא שם סוכריה ומוצא שם במקומה חפיסת סיגריות, זה שמנסה להרשים את הוריו ולרצות אותם, זה שפוחד מחושך, או משתעמם ובועט בפחית חלודה באמצע הכביש, או מחפש ממה לצחוק ואילו שאלות תמימות לשאול.
את כל זה אטלס עושה בלי כל מאמץ, בלי לנסות למצוא חן או להתחנחן, בלי מוסרי-השכל מהתחת ובלי מטענים חינוכיים נסתרים. הבדיחות הקטנות שרק מבוגרים מבינים וילדים משתעשעים מהן כי הם רואים שהמבוגרים מחייכים, זה משהו שכל כך קשה לעשות. ואין פה אפילו שיר או סיפור או אפילו משפט אחד שהם דביליים או פאתטיים, אלא רק גאונות, גאונות צרופה.
בגלל זה, את כל הספרים ההם יש לי עד היום, כשעל כריכתם הפנימית עדיין כתוב בכתב יד ילדותי, "שייך לאלון אלפרט, כיתה א-1". כשאני קורא את הספר הזה לילדים שלי (לפני עשרה ימים נוסף עוד אחד, מתוק ומיוחד. עכשיו יש לי ארבעה שכל אחד מהם הוא אני), כמעט תמיד מבצבצת לי דמעה קטנה בזווית העין, כי אני חוזר בבת אחת, כמו בסצנה המופתית ההיא מ"רטטוי", אל ילדותי. אל אמא שלי, שמביאה לי למיטה צלוחית נירוסטה אליפטית עם אגס ותפוח חצויים באהבה, בזמן שאני, עם פיג'מת הפלנל הירוקה שלי, מחזיק וקורא ספר ביד אחת לאור מנורת הלילה, ומתענג בכף הרגל היחפה שלי על חומה של ארובת תנור הנפט שטיפסה במעלה הקיר שליד מיטתי עד שנעלמה במעבה התקרה.



****

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

כשאני עייפה או עצובה אני חוזרת לספר הזה: ספר ילדים שמבוגרים יכולים להנות ממנו. הוא תמיד מעלה לי חיוך, ולפעמים זה כל מה שאפשר לבקש.

הוא כתוב בחרוזים, קטעים קצרצרים עד קצרים, שמתארים באופן מדוייק את רגשותיו של ילד אחד...למעשה של ילדים רבים. משהו שהולך לאיבוד כשאנחנו מתבגרים, גם - אולי במיוחד - כשאנחנו הופכים להורים.

ליהודה אטלס שכתב את הספר (ועוד שני המשכים) כלום לא הלך לאיבוד. הוא כותב על מה שילד חושב ומרגיש, באהבה והבנה.
הנה דוגמה:

אִם אֵיזֶה יֶלֶד
נוֹתֵן לִי מַכֶּה וּבוֹרֵחַ,
אֲנִי מְתַכְנֵן עָלָיו כְּאֵלֶּה נְקָמוֹת,
שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַזָּל שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵחַ.

*

לפני 15 שנים•
★★★★★
•yaelhar
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

עונג עילאי ואני לא מחדשת שהספר הזה בפרט וכתיבתו הייחודית ,הנפלאה, הקולעת למטרה(לראש,ללב,תחושות,רגשות והרגשות ומחשבות) הן כלפי ילדים,הן כלפינו המבוגרים,ולכל מה שביניהם.רוב הספר יודעים כמה דורות בע"פ וזה ספר שתמיד אבל תמיד כייף לחזור אליו הרי שההנאה המובטחת מתקיימת ומתממשת.נכס צאן מאז שיצא ותמיד תקף לכל תקופת זמן גם לעתיד הרחוק ביותר.(לא לשכוח שיהודה אטלס כבר בן 70+.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•סיגלית
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

זהו לא ספר ילדים קלאסי במלוא מובן המילה. יש אנשים שמפספסים את זה. הספר מתאר מציאות אפורה של ילד לא כ"כ יוצלח; הוא מתאר ומורכבות ומשקעים ביחסי הורים-ילדים, כמו בקטע הבא: "כשאני מספר לך משהו / ואתה כל הזמן רק /"יופי יופי משיב, / אני יודע /שאתה בכלל לא מקשיב."
זהו קטע קשה ועצוב. לא חומר חינני ועליז ממנו בנויים רוב ספרי הילדים בימינו.
ההזדהות עם הספר נובעת מהעובדה, שכמו קטעי סטנדאפ אנחנו (ילדים ומבוגרים כאחד) יכולים לתפוס את הראש בעקבות השירים ולומר "איזה קטע, זה קרה גם לנו". בעקבות חלק מהשירים מתרפקים על זיכרונות הילדות בנחת, ובחלקם נאנחים בעצב.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•shmunitz
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

הגיל הממוצע של מדרגי הספר הוא 25. אני עצמי עברתי מזמן את הגיל שבו קוראים את "והילד הזה הוא אני".
האם זה אומר שהדירוגים לא אובייקטיביים? האם ייתכן שכולנו נזכרנו בספר שאהבנו בילדותנו ונתנו לו ציון שלא מגיע לו?
בהחלט לא: כל מי שדירג את הספר הזה זוכר את ההזדהות העצומה - כילד - עם מה שמתואר בו. ספרו של אטלס משקף הבנה כה נדירה ומדויקת של נפש הילד, שגם בגיל 25 אי אפשר להישאר אדישים...

לפני 16 שנים•
★★★★★
•גיא
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

אבא שלי מסרב בתוקף לתת לי את סיפרי יהודה אטלס שאני ואחיותיי גדלנו עלהם והוא בן 67 ....ספרים מרתקים בניסוחם ומלמדים כל כך הרבה....עד היום נצרתי את "ראיתי את אמא והתחלתי לבכות"ועוד ....גם אותנו ההורים הוא מלמד
חובה .

לפני 17 שנים•
★★★★★
•מיה אליה
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

איזה קלאסיקה! ספר שקל להזדהות איתו. מתאר מצבים שכל אחד היה נפגש איתם שהיה קטן .גאונות לשמה. לדעתי, הייתי שמח אם היו עושים לספר התאמה לרוח התקופה,ובמקום לבעוט בפחית היה כתוב לגלוש באיפד...

לפני 12 שנים•
★★★★★
•מוש
והילד הזה הוא אני

והילד הזה הוא אני

יהודה אטלס

שהייתי ילדה קראתי אותו המון המון פעמים וכול פעם זה הצחיק אותי מחדש.

"כשאמא ישנה אז אני מעיר אותה בשקט בשקט , כדי שהיא לא תתעורר.

פעם אחת ניסתי את זה והיא באמת לא התעוררה זה היה בשקט מידי חחח


".... ואתה יופי יופי משיב אז אני יודע שאתה בכלל לא מקשיב"

ואחרון חביב

על האורחת שביקשה את התיק חמודי ולא יותר מזה


ניסתי להכיר את הספר לאחיינים שלי אבל זה קשה להתחרות עם קלטות הוידאו ודיסקים של יובל המבובול

לפני 17 שנים•
★★★★★
•יעל
דירוג
1.0
לפני 16 שנים

“ספר ממש משעמם מומלץ כדאי שיהיה לכם זמן לישון ולא לישון”