מי לא השקיעה בכלל בספר? יאנג!
מי רוצה להרוויח כסף? יאנג!
מי חושבת שאנחנו, הקוראות הנאמנות, טיפשות? יאנג!

לרוב הספרים של סמנתה יאנג הם מושקעים: מלאים בפרטים קטנים שעושים את הסיפור, שלכל דמות אפשר להתחבר ובכל ספר נגמר עם חיוך קטן ואמונה יותר זעירה שאולי, רק אולי, יש אהבת אמת. רק אולי. סיפור עם עלילה שאפשר להתחבר אליה, סיפור כיפי ומעניין ואחד שרוצים לקרוא ממנו עוד.
אני נהנתי מהסיפורים שלה... עד שהיא מחליטה שהכסף שווה יותר מהעלילה.

ג'וס ובריידן הם הגיבורים הראשונים של הסדרה שלה. הם בין הזוגות הפחות מועדפים עליי אבל אני עדיין אוהבת אותם. אין לי מושג למה. הרבה מאוד זמן אני רוצה לקרוא את הספר שמספר את המשך החיים שלהם -על החתונה ועל ההריון הראשון- אז הרשתי לעצמי לקנות אותו ב"בעברית" (אפליקציה לקניית ספרים אונליין). הספר כל כך ממהר באירועים שקרו, בקושי מספר משהו, מתעמק בדברים הכי לא חשובים - רק בדברים שמסופר בספרים עצמם. יאנג לא המציאה שום דבר חדש והרסה את העולם שכבר יצרה.

הדמויות עצמן -בריידן, ג'וס וכל השאר- יצאו כל כך שטוחות שאפילו הדמויות מקרטון שיש במסדרונות של בתי הקולנוע נראות יותר עמוקות מהן. הילדים הקטנים שאני עובדת איתם בשירות הלאומי יכולים ליצור דמויות יותר עמוקה מהדמויות בספר.

התחושה היחידה שהרגשתי בספר היא הזלזול של יאנג. "היי! יש לי מעריצות! אני אוציא ספר שאני אכתוב בתוך שבוע והן יקנו אותו!"

לעזאזל.

הספר הראשון שאני נכנעתי ממנו ולא סיימתי.
אני ממש ממש רצינית. מאז שאני זוכרת את עצמי לא נכנעתי מספר: תמיד קראתי אותם עד הסוף ואם לא, הוא לפחות נמצא ברשימת ה"קוראים עכשיו!" שיש לי בפרופיל בסימניה, כדאי שלפחות אדע שלא סיימתי אותו ואולי בעתיד אני אמשיך אותו. כתבתי פעם ביקורת על ספר שהיה ברשימה במשך שנה(!) ועד כמה שנהנתי ממנו.
אבל לא... פשוט לא.

איך בכלל הגעתי לספרי נוער, אחרי שנים שאני לא קוראת אותם?
אני וחברה שלי רשומות באותה ספריה - הספריה נחמדה וממש גדולה. הבעיה (אם אפשר לקרוא לזה בעיה, כן?) היא שאני תמיד עולה למעלה לקומה של המבוגרים והיא נשארת בקומה למטה, עם ספרי הנוער והילדים. לפני כמה ימים, כשהלכנו לספריה, היא ממש התעקשה שאני אשאר יחד איתה והפעם אבחר ספרים ממדור הנוער.
חשבתי לעצמי שזה יהיה סבבה, שאני אשלים סדרות שקראתי ואני אוהב אותן ואשתגע עליהן כמו פעם.
לקחתי ארבעה ספרים: השני הספרים האחרונים בסדרת "הבחירה"(שלשניהם נתתי שני כוכבים כי הם לא היו משהו), לפני שאמות (ספר מדהים) ואת הספר הזה.

להגנתי קראתי... חמישים ושלושה עמודים.
הספר היה כתוב בשפה מאוד פשוטה, הדמויות שפעם אהבתי -קליירי, סיימון, אלק!- נראו משעממות ומוגזמות וכל נקודות המבט שקראתי נשמעו כמו אותו בן אדם.
קלייר ניסתה להכניס את הקוראים ישר לתוך העלילה עם סיימון שאמו מפחדת ממנו וקליירי אחרי חודש(?) שהיא בבית המשפט ומתשאלים אותה שוב ושוב. אצלי (לפחות) היא לא הצליחה במטרתה. להפך, הרגשתי מנוכרת מהרגשות שהרגישו הדמויות והמצב נראה לי דרמתי מידי, מוגזם מידי.
ההתנהגות של קליירי והתנהגות של הסביבה כלפיה הזכירה לי את הספר השלישי של משחקי הרעב יותר מידי.
אכזבה, אכזבה, אכזבה.

אני זוכרת איך פעם אהבתי את הסדרה: היא הייתה ממש טובה!
העולם המדומיין של קלייר, בנוסף לדמויות בספר, גרמו לי להתאהב בסדרה. קראתי את כולם, כולל הספר הראשון מהסדרה השנייה שיצאה לה.

אבל האהבה שלי נעלמה, ואני חושבת שאני יודעת גם למה.
התבגרתי. קראתי יותר ספרים, למדתי יותר דברים, חוויתי יותר את החיים.
הספרים שאני עכשיו מעריצה (כמו מרד הנפילים או קארי) הם בעולם עם רעיונות הרבה יותר מקוריים, הדמויות יותר אמיתיות ואחרי שאני קוראת אותם יש לי תובנות חדשות על החיים... או לפחות משהו לחשוב עליו בימים הבאים.
אני לא זוכרת שהסדרה "עיר של..." נתנה לי תובנות חדשות על החיים איי פעם.

אני לא האמנתי שאני איי פעם אפסיק להנות מספרי נוער בסגנון של "עיר של..." אבל עובדה שזה קרה. גם מהספרים האחרים של סדרת "הבחירה" לא נהנתי.
זה כמו שבזמן האחרון נמאס לי מכנסים או שאני הפסקתי לאכול גלידת שוקולד (הסמים שלי כשהייתי קטנה יותר).
הזמן אשכרה עובר.

אולי בגלל זה הפסיקו לתרגם את ספרי הנוער האלו, ספציפית את הסדרה הזו? בגלל שהמתבגרים כבר התבגרו ונמאס להם (או שהם יודעים מספיק טוב אנגלית ויכולים לקרוא את הספר במקור)?

מאתה והלאה, אם אני אחפש ספר נוער, אני אוודא קודם על איזה נושא הוא והאם יש בו "תובנות לחיים", כמו שאני אוהבת לקרוא לזה.
כי יש ספרים שכן יכולים לספק את הסחורה, כמו "לפני שאמות". הספר היה אומנם כתוב ברמה רדודה, אבל בגלל סיבה מוצדקת. אהבתי את האפיון של הדמויות גם אם הם היו כלבות ואולי הכי חשוב: הספר גרם\גורם לי לחשוב על המציאות שאני נמצאת בה.

לסיכום: לא נתתי לספר כוכב אחד כי לא קראתי את כולו. מה פתאום יש לי זכות לתת לספר כוכב אחד אם לא סיימתי אותו?!


מישהו בכלל מסכים איתי ועם דעתי? האם גם לכם קרא שלא הצלחתם לקרוא יותר ספר שאהבתם פעם?

אני, כמו כל תלמידי התיכון, הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה. בסוף השנה ישאלו אותי שאלות על אנלוגיה בין הדמויות, או על הסוף, או על הדמות על הראשית או על האווירה או על משהו... חוץ מדבר אחד.
מה דעתי על הסיפור בכלל?
וזה, בספרות, הדבר הכי חשוב, לא?

טוב... לפחות יש את סימניה.

הספר מדבר על הודא, שרוצה להשתלב בחברה השיראלית, אבל אינה יכולה להשתלב כמו שצריך בגלל היותה ערביה-דבר דיי מרכזי בספר.
בת 30, רווקה, פסיבית, בעלת כאבים פסיכוסומטיים, בעלת "צלקת" נפשית מארוסה הקודם בהיג'. עובדת בחברת נסיעות (ובעצם כל עול העבודה נופל על כתפיה כי היא היחידה שעובדת בביתה) וגרה עם סבה, אמה ואחותה הקטנה.
מידי פעם בא מישהו בשם אבו נחלה והמשפחה צריכה להתרפס בפניו, ובנו עושה סקס עם אחותה מרי.
ו... זהו. שגרה דיי אפורה, עד הופעתו של אלכס בחייה.
אלכס, ארנולד שוורצנגר קטן, יהודי מרוסיה שלא יודע את ההבדל בין כיפורים ליום כיפורים.
המשפחה חושבת שהוא פורץ עד כדאי כך שהם קוראים לו "הגמד הפורץ", אבל לא לבתים הוא פורץ, אלא לליבה של הודא.
וכך מתחיל סיפור אהבה... שנגמר בבכי מר.

באותו זמן שהודא ואלכס נהנים מהענבים ומהדקלים אחד של השני, יש את מרי.
מרי עשתה סקס עם זוהיר, הבן של אבו נחלה, עבריין דפוק, ונכנסה ממנו להריון. עכשיו היא חייבת למצוא לעצמה בעל, ולשכנע אותו שהילד ממנו.
כיף.
בשביל להשיג מטרה זו, היא מתארסת עם בור, מורידה מערכה העצמי, משקרת לו, משקרת לעצמה, משחקת כל הזמן מישהי שהיא לא ובקיצור מתנהגת ממש כמו שועל ערמומי.
מצד אחד, זה יפה לראות את המסירות של מרי לעובר ומצד שני... זה מתסכל לראות דמות שאולי היה יכול להיות איתה סוף הרבה יותר טוב מוותרת למוסמכות החברה.

כל זה, שני הסיפורים האלו, לא טובים. הם מעצבנים. הדמויות הראשיות בהן מעצבנות. הדמויות המשניות בהן מעצבנות. העלילה מעצבנת. הסוף עצוב ומעצבן.
בקיצור, ספר שאילולא הכתיבה, הייתי רוצה לזרוק אותו על הקיר יותר מידי פעמים.

מה שטוב בו זו הכתיבה, עם האמצעים שרוב יש אותם רק בשירים כגון:
-ההשוואה (לא אנלוגיה, השוואה) האפשרית בין הודא ומרי\סבא אליאס ואלכס
-העובדה שיש שלושה נושאים מרכזים שהספר מתבסס עליהם -אהבה, משפחה, מלחמה- ושכל אחד מהם מזין את הנושאים האחרים
-שתיאורי הנוף (לא מקום, נוף) מדמים את ההרגשה של ההודא
-כל הרמזים הקטנים לסופו של הספר
-ה"ציוריים הלשוניים" כמו "ציפור מתעלסת עם האבן" או "הדת שלהם כמו תרמיל אפונה"

וכל אלו (ועוד כמה שאני לא זוכרת כרגע) גרמו לי לקרוא את הספר בהנאה, למרות שלא אהבתי לא את העלילה ולא את הדמויות.

סיכום: בהצלחה לכל האנשים שעומדים לעשות בגרות על הסיפור הזה... נראה לי כולנו נצטרך את זה.

חמש סיפורים. חמישה כוכבים. כוכב לכל ספר.
בואו נתחיל.

סיפור ראשון-סרטים: הסיפור מדבר על מישהי (אני לא מצאתי את שמה, אני פשוט אקרא לה Mrs. Someone או בקיצור מיס אס) שחיה את החיים הכי משעממים שיש.
נראה שהחיים של מיס אס מורכבים מסרטים (ובילויים מידי פעם) עם בעלה שחר, פגישות עם חברתה היחידה נטע והרבה הרבה בית. רוב הזמן בית, ביתביתבית, בגלל שאין לה עבודה. אפילו היא לא עושה את עבודות הבית ורוב הזמן בבטלה. החיים שלה נראים כמו השטיח שיש לי בבית: הרבה צבע אפור, עם חלקים קטנים בצבעי פסטל.
אבל איכשהוא נראה לי שמיס אס מרוצה מהמצב, למרות הכל.
לאומת זאת, לשחר נמאס מהמצב. הוא למשך כל הסיפור מתלונן על השטיח האפור שלו שנקרא החיים שלו ומנסה למצוא את הסיבה למה החיים שלו נראים ככה ולצאת מהמצב הזה.
והוא יוצא. הוא מתנהג כמו אידיוטי ויוצא מהמצב שהוא ואשתו נקלעו אליו. ומיס אס עכשיו צריכה להסתדר עם המצב החדש.
היא לא יודעת איך לעזאזל להסתדר עם המצב החדש.
הסיפור עצמו כיפי לקריאה. זה היה כיף לקרוא על מצב שדיי הזכיר לי אותי בתקופה כזו או אחרת, שטיח אפור עם חלקים קטנים בצבעי פסטל.
מיס אס לא כל כך נוראה ויכולתי להבין מאיפה מיס אס פעלה, מאיפה הבלבול והתלות באו. בנוסף לכך מיס אס כנה עם עצמה מאוד וגם עם קצת תובנות על החיים, דבר שאף פעם לא מזיק.
בעלה, שחר, אי אפשר לקרוא לו "הרשע"... הוא עשה דבר מגעיל ומלוכלך ובמהלך הסיפור רציתי להרביץ לו אבל היה אפשר להבין למה הוא עשה את מה שעשה. חוץ מהמניפולציות על מיס אס.

האם לסיפור מגיע כוכב? כן.


סיפור שני-ליקוי ירח: ליקוי ירח מדבר על אנסטסיה, ילדה בגיל היסודי שעלתה מרוסיה יחד עם אמה ועם בעלה, ושאיפתה היא להיות כמה שיותר ילדה טובה ולשמור על אמה מוגנת ושמחה. דבר לא קל, עם הבעל שמסתכל עליה בעין עקומה.
במהלך הסיפור כתוב על געגועיה של אנסטסיה למשפחת המורחבת -ובכללי- לרוסיה ועל חייה בישראל, חיים לא קלים בכלל, אבל שלמרות זאת אנסטסיה מנסה בכל כוחה להמשיך לעשות את שתי מטרותיה.
אני חושבת שבקושי הכי קשה שאנסטסיה נתקלת בו הוא הבעל. הבעל מתנהג אליה בשני צורות: או שהוא מנסה להיות יחסית נחמד אליה ומלמד אותה דברים (שלא בהכרח היא רוצה לדעת,כן?) ולפעמים הוא אשכרה משתגע בגלל דברים קטנים ולא חשובים.
דוגמא? האב החורג ההוא חייב את אנסטסיה ואמה לרחוץ ידיים בצורה מאוד ספציפית, ויום אחד הוא חשב שהיא לא שטפה ידיים. איזה טראראם! הוא התנהג כל כך ברשעות כלפיי אנסטסיה ואמא שלה.
אני אישית חושבת שלא יש OCD, אבל בעייה נפשית היא לא תירוץ לכל דבר.
האמא בכלל בלה לה לנד. מופיעה פה, מופיעה שם, אבל האם היא מנחה אותה במצבים קשים ובכלל? לא, לא באמת.
זה סיפור על ניסיון התמצאות במקום חדש, במציאות חדשה עם אנשים חדשים ווואלה, היא איכשהוא מצליחה.

האם לסיפור מגיע כוכב? בהחלט כן.


סיפור שלישי-יומני ברלין: הסיפור מתחלק לשני חלקים: על אישה מבוגרת בשם אביגייל שנמצאת באשפוז כבר זמן מה, ועל אותה אביגייל שנמצאת בחופשה עם אחיה אלון בברלין, לפני האשפוז, שנקרא "יומני ברלין".
החלק של "יומני ברלין" מספר על אביגייל, בחורה מדוכאת מאוד שסילוקו אותה מויצו. אמא שלה מזועזעת מהמצב ואחיה הקטן מנסה לעזור לה ככל האפשר. איך הוא עוזר לה? חופשה לברלין.
והחופשה עוזרת. אביגייל נהנת ממה שיש לברלין להציע לה ונראה שהדיכאון נדחק לפינה, אבל לא רק אביגייל נהנת, אלא גם אלון עצמו נהנה. נהנה עד כדאי כך שהחליט להישאר בברלין וללמוד שם אומנות. אביגייל פגשה את ג‘יימס, בחור אירי, ושניהם הולכים לגור בארץ.
בחלק השני (שהוא רוב הסיפור) אביגייל נמצאת בבית חולים פסיכיאטרי, במחלקה של בעיות דיכאון. היא נמצאת כבר שם זמן מה, ואף אחד לא בא לבקר אותה. לא אמא שלה, לא אלון ולא ג'יימס.
ואביגייל מרוצה מהמצב. אביגייל אוהבת את המחלקה בגלל שהיא חושבת שהיא יכולה להתנהג כרצונה. כולל לצעוק על כל העולם ואשתו. כולל לגנוב סיגריות ממנהל המחלקה. הרי כל אחד במחלקה עושה דברים טיפשיים, וחייבים לקבל אותה כמו שהיא.
דברים מתחילים להשתנות כאשר הפסיכיאטרים הפסיכולוגים מחליטים שאביגייל צריכה טיפול בחשמל. אביגייל מקבלת זאת ברצון ומתחילים את הטיפול.
הפלא ופלא, הטיפול עוזר, אבל כמו באשפוז רגיל, כאשר המצב משתפר, משחררים את החולה. זה המחיר של השתפרות במצב.
כמובן שהיא לא רוצה להשתחרר, לא רוצה לחזור לחוקים הנוקשים של החברה, לא רוצה להיות אביגייל שהייתה לפני האשפוז ומחליטה לטרוף את כל הקלפים.
הסיפור -בשני החלקים אבל במיוחד החלק של האשפוז- היו מעניינים. אביגייל היא בן אדם חכם, שיודע מה קורה מסביבו, צינית, מצחיקה ומשום מה מזכירה לי את קטניס. הלוואי שהייתי יכולה להכיר אותה במציאות, אולי הייתי מסתדרות.

האם לסיפור מגיע כוכב? כן.


סיפור רביעי-היינו מדברים על אהבה: לא היה אפשר להבין שום דבר מהסיפור, כי הסיפור היה בנוי ממשפטים קצרים ולפעמים לא קשורים ישירות אחד לשני.
דוגמא לסגנון הכתיבה: " טלוויזיה. כדורגל. פסים תכולים ולבנים. מילקי. קולה. האהוב שלי. שונאת אותך. שונאת את עצמי."
עכשיו עמודים על גבי עמודים! אני באמת שלא הצלחתי להבין כלום הרבה.
אני הצלחתי להבין שזה מספר על מישהו גיי שחי בתל אביב, שאולי בן זוגו עוזב אותו ואולי לא, אולי שונא את אמו ואולי לא, אולי חולה באיידס ואולי לא.
וזהו.

האם לסיפור מגיע כוכב? לא.


סיפור חמישי-שיר בלהות או הגמילה הלא ממומשת של מור אלקבץ: לפני שאני מתחילה, אני חייבת להגיד שאני ממש אוהבת את הכותרת. איכשהוא בשבילי שני הכותרות שמתאחדות לכותרת אחת עובדות - הן משלימות אחת את השנייה הנותנות יותר אינפורנציה.
העובדה שיש את המילה "גמילה", הבנתי את הכותרת הראשונה -"שיר בלהות"- והמילים "הלא ממומשת" מצביעים על כישלון.
סתם רציתי לציין זאת.
מור אלקבץ היא צלמת מקצועית מתל אביב, גרושה, שיכולה בעצמה להיות דוגמנית. גברים מחזרים אחריה ובגדול, היא חייה את החיים הטובים.
אבל למור יש שני אובססיות בחיים, שמשפיעות על חייה לרעה: ה"אישה החדשה" ובולמיה.
אתחיל עם ה"אישה החדשה". אמה של מור הייתה אישה "מסורתית": לא עבדה, בישלה טוב, תמיד הייתה שם בשביל הילדים ויאדה יאדה יאדה. מור עצמה נגעלה אמה ומנסה להיות כמה שיותר כמו ה"אישה החדשה". אם אני אנסה להסביר מה זה "האישה החדשה" אני כנראה לא אסביר כמו שצריך, אז תצטרכו לקרוא ולהבין בעצמכם (;
האובססיה השנייה היא בולמיה. הניסיון לא לאכול הרבה, אכילת הרבה דברים בעקבות מצב כלשהוא ואז להקיא את הכל. לאכול ולהקיא. לאכול ולהקיא.
אני הדברים האלו משגעים את מור וגורמים לה להגיע למצבים קיצוניים. מאוד קיצוניים.
אני חושבת שזה הסיפור הכי אהוב עליי. כנראה בגלל שיש בו הרבה פילוסופיה. גם למור עצמה אני הכי מתחברת.

האם לסיפור מגיע כוכב? כן.


לסיכום: רוב הסיפורים בעלי נקודת מבט מעניינת, כתובים טוב ושווים קריאה.

אני אגיע ישר לעיקר: הדבר הכי מעצבן בספר הזה הוא שיש לו פונטאציל להפוך לספר טוב. לא מדהים, לא חמש כוכבים, לא מהTOP 10 שלי, אבל כן משהו שיהיה שווה לקרוא.

היה לספר בסיס טוב: חבורת ניצולי שואה נפגשים בשנות ה-60 או ה-70 אחרי שנים שלא נפגשו. הרי יש ספרים שהצליחו על פחות מזה,לא?

במקום יותר להרחיב על הדינמיקה בין כל האנשים הקיימים מתרכזים ביחס של בחור אחד לאחרים. הבחור הוא יליד הארץ שהוא בעל אובססיה קשה לנושא השואה וכמה הניצולים בעצם "הלכו לטבח" ולא עשו כלום ונתנו לגרמנים להרוג מיליוני יהודים. מסתבר שזה היה מה שרוב האנשים שהיו ילידי הארץ חשבו עד משפט אייכמן... זה פשוט נשמע מוזר מידי בשבילי.
בכל מקרה הקונספט הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כמו שיר של ארבע דקות שעושים לו רמיקס של שעה ביוטיוב: מעצבן וחופר.

אחרי יותר מחצי ספר עוברי לנושא הבא ויליד הארץ נעשה נושא משני בלבד! הללויה! מדברים על משהו אחר!
הנושא הוא הרומן שמופיע בין שני אנשים: החלק של הרומן אמיתי וחושף את הצדדים המכוערים ביותר של האנושות אך במקום ליצור רצף זמן אמין של מקרים, הסופרת הולכת הלוך ושוב ברצף הזמן ויצאתי מאוד מבולבלת.

אני אפילו לא התחלתי לדבר על הסופרת עצמה(הרי הספר הוא ביוגרפיה) , כי אין על מה במיוחד: הדמות הראשית היא גניה והסופרת עצמה היא דמות משנה. זו לא הבעיה, קראתי ספרים טובים שהדמות הראשית היא דמות המשנה(כמו האקדמיה לערפדים) אבל אני יכולה לתאר אותה רק בקווים כללים בלבד.
מילא זה, לא ידוע כלום על הילדים שלה ועל בעלה. בזמן שהיא מספרת במשך חצי ספר על הבעל של שלא מעניין אף אחד אבל לא מסופר שום דבר על הבעל שלה!
זה לא רציני.

לסיכום: לא שווה את הזמן.

הספר מדהים. באמת שכן.
אני לא אתבייש להגיד שאני למדתי הרבה דברים מהספר וכריסטופר מדהים והטוויסטים ו ו ו

אבל אני רוצה לדבר על נושא משני שמופיע בספר: איך הורים אמורים להתמודד עם ילדים אוטיסטיים.
או מפגרים.
או חולי נפש.
או כל ילד עם צרכים מיוחדים.
מה לעשות?!

לצערי -בעקבות אחד מהילדים בהסעה שלי- אני חשבתי על זה בזמן האחרון וזה הטריד אותי. אבל אני חושבת שהצלחתי להגיע לתשובה דרך הספר!

בואו נסתכל על ההורים בספר:
האם בסיפור כמעט לא מופיעה ואני לא יכולה להגיד שום דבר על אישיותה. בהתחלה כריסטופר אפילו לא מזכיר אותה, עד שמתחילים להתקדם עם הספר ולאט לאט מתחילים לזלוג פרטים עליה שלא במיוחד מציגים אותה באור חיובי: בתור אישה אימפולסיבית, כועסת ועצובה.

לאומת זאת האב נראה יותר סימפטי, יותר סובלני. קל יותר להתחבר אליו והוא דמות ההורה בסיפור. הוא הבחור שיודע מה כריסטופר אוהב לקרוא והוא התעקש שבנו יעשה את בחינת בגרות של 5 יחידות מתמטיקה הראשונה אי פעם בבית ספרו. הוא אוהב והוא תומך. אבל גם לו קשה וגם לו יש מעידות- קטנות וגדולות.

אני חושבת שהמשותף לשני ההורים, לפי הזכרונות של כריסטופר ולפי ההתנהגות בהווה של הסיפור: שניהם לא יודעים מה לעשות בזמן האמת וזה בסוף מה שמשנה. הרבה יותר קל להתנהג כמו הורה במצב "רגיל" אבל במצב שבו קורה משהו קיצוני לחלוטין שמעמיד את מעמד ההורה בשאלה- פה ההורה צריך לבלוט. הם פשוט לא ידעו איך להתנהג בזמן האמת.

אני יודעת, אני יודעת, אתם בטח מסתכלים על המסך בבוז ורוצים לצעוק עליי: "סהר, את צוחקת, נכון? את יודעת כמה זה קשה לגדל ילד אוטיסט?! את מצפה מהם באמת להיות הורים מושלמים, שיבינו במושלמות מה עובר על הילדים שלהם?"

אז לא, אני לא מצפה שיבינו. אבל כן אפשרי לעשות דבר בעניין.
הייתה עוד דמות מבוגרת משמעותית בסיפור: שבון, המחנכת של כריסטופר בבית הספר. היה אפשר לראות במהלך כל הסיפור שלשבון כן יש את הכלים לדעת איך לעזור לכריסטופר: היא הציעה את רעיון הספר, היא נותנת לכריסטופר נקודת מבט של בני אדם "נורמליים" והיא בגדול מבינה את כריסטופר עצמו... או לפחות את דרך החשיבה שלו.

"אבל סהר זה המקצוע שלה! היא למדה במשך שנים באוניברסיטה. את מצפה מההורים שיבינו אותו כמוה?"

אני לא, אבל תחשבו על הרעיון הבא: קורסים ממונים על ידי המדינה בכל מטרופולין, שבמשך חודש יתן להורים כמה כלים להתמודד עם הילדים האוטיסטיים\מפגרים\כל ילד עם צרכים מיוחדים שלהם.

או כחלק מהמענק שירות לאומי, ייעוץ אישי להורים. כל שבועיים נגיד הם יפגשו וההורים ישאלו את המייעצת עצות על איך לטפל בילד יותר טוב.


עוד נושא שגם קשור הוא ההתנהגות של הסביבה אל כריסטופר. אני לא מצפה שאנשים יתנהגו בצורה מושלמת אליו אבל כן מסתכלים עליו לרוב כבתור שונה, פריק, משהו מוזר מידי. אני יכולה להבין אנשים שלא מכירים את הסיטואציה ואותו אבל היו כן אנשים שהכירו את כריסטופר והתנהגו אליו כמו חרא. אולי אם ההתנהגות של הסביבה עצמה תתחיל להשתנות ויותר "לחבק" ההתנהגות של ההורים תושפע.
אולי בסביבה של האמא אוטיזם היה כמו קללה ואצל האבא קיבלו יותר את האוטיסטיים. אני חושבת שכך זה יכול להשפיע.

לסיכום: אני לא חושבת שכל ההורים צריכים ייעוץ או קורס, זו פשוט הדעה שלי. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הכל.

טוב, אני באמת שלא יודעת איך להתחיל את הביקורת הזו, ובטח שלא להמשיך אותה, אז אני פשוט אתן לכם 8 סיבות למה כן לקרוא את הספר ומה הספר הזה הוא מדהים כל כך, כי הוא ממש ממש מדהים:

-הספר מתאר "עולם אמיתי": העולם בספר מתאר עולם, עם מצבים ובעיות ואנשים, שאני בטוחה שקיים בארצות הברית. לדוגמא שה"שחורים" צריכים לנסוע שעה לבית הספר הלוך וחזור מבית הספר או מצב שממנו מתחיל כל הספר-אידיוט אחד מאיים על סיימון שאם הוא לא יעזור לו להשיג ידידה הוא יגלה.
אה, כן, יש גם יהודים בספר! זה לא קשור מן הסתם, אבל נכון שזה אדיר?

-חננות הם לא גיקים?: אני יודעת שהכותרת מבלבלת, אבל תישארו איתי שניה. אני קוראת עכשיו ספר עם כמה דמויות שאמורות להיות "חננות" כביכול, אבל הקשר היחידי שיש להם לחננות הוא שאחד מהם יודע ביולוגיה והם לא מקובלים, לאומת העולם האמיתי שבו לרוב ה"חננות" וגם הלא "חננות" הם מקושרים בקשר כלשהוא לפאנדום, בידיעתם או לא: ספרים, סרטים, סדרות, אנימה ומנגה, קומיקס, משהו! או אפילו לא פאנדום, סתם זמר אהוב!
שום דבר לא מופיע בספר ההוא, NONE!
וזה משגע אותי במיוחד בגלל שב=99% מהספרים לא מופיע שום פאנדום, או סתם תוכנית\ספר אהוב על אף דמות, וסופרים לא מבינים כמה זה יכול להוסיף לדמות, גם אם היא לא "חננה".
תודה לאל שבקי אלברטלי כן מבינה. כל הספר מלא ברפארנסים לעולם הגיקים והאוטאקואים. מזכירים שמה את דוקטור הו, יאוי, פאנפיקים למיניהם, האריXדראקו, הארי פוטר בכללי, דיסני, חמישים דברים של אפור(כמובן שלא בקטע טוב), וונדרוומן, קזנובה, אליוט סמית ועוד... אני למדתי כל כך הרבה על הדמויות -הראשיות ולא ראשיות- בגלל החיבה הרבה ליאוי או בגלל החיבה לשיריו של אליוט סמית.
בלי קשר להתפאנגירלות שלי בכל פעם שזהיתי רפארנס... זה ממש לא קשור....

-ההתכתבויות של "בלו" ו"ז'אק": אהבתי את העובדה שכל כמה פרקים יש פרק שבו כתובים כמה מיילים של סיימון (או ז'אק) ובלו. המיילים מערבים צחוק, רצינות ופלרטוט באופן מושלם, ואפשר לראות את השינוי ביחסם של סיימון ובלו ככל שהספר מתקדם לסופו. אני חושבת שטוב שהיה את הפרק "הפוגה" הזה מסיפור חייו של סיימון.

-סיימון: סיימון היא פשוט דמות כובשת. פשוט ככה. כנה, טיפה ציני וטיפה חטטן, מודה לעצמו ולסביבה, חברותי, רגיש, מצחיק וקל להתחבר אליו. סיימון(או הכותבת ליתר דיוק) מציג את הבעיות בצורה שגרמה לי להבין אותן למרות שאני ממש לא ואם זה לא מה שעושה דמות לדמות טובה, אני לא בטוחה מה כן.

-בלו: אומנם הוא לא דמות ראשית אבל הוא גם חשוב לליבי. הוא חמוד, רגיש, שקול, נדיב, ביישן, צנוע, שובב לפעמים ועם תחביר מעולה להפליא.
תודה לאל שהוא לא כמו הדמויות האלו, הקשוחות-רצח, שנראה מושלם מידי ומתנהג כמו הבחור הכי קשוח והכי מגניב בעולם אבל בעצם יש לו טראומה קשה מהחיים. נמאס לי מדמויות כאלה כי הן מופיעות ביותר מידי ספרים ואילו היו דמויות גבריות כמו בלו (וסיימון) בסיפורים, אני חושבת שהספרות המדורנית הייתה משתפרת, אפילו אם זה רק טיפה יותר.

-אוריאו: תודה רבה לך בקי על ההתייחסות שלך לאוריאו. תקראו את הספר ותבינו (;

-אין טראומה: זה נכון, אין לאף אחת מהדמויות הראשיות ולמשניות טראומה רצינית. נכון, סיימון מפחד להגיד למשפחה על היותות לאח גיי בגלל סיבות כאלו לאחרות, בלו עבר גירושים ומנסה להגיד להוריו על היותו גיי ומוזכר פה ושם שיכולה להיות לכמה מדמויות עבר קשה אבל לא מסופר על בן זוג קשוח שאמו התאבדה, אביו היה ג'ינגלו ואחותו הכתה אותו. אין בכלל שום דבר שקשור לכך. זה ספר על חיים נורמלים, וכך הוא צריך להיות.

-אהבה זו רק אהבה: זה הספר הראשון שאני קוראת שהדמות הראשית בו היא הומוסקסואלית(אני לא מחשיבה את "הנערה הדנית"). לא ידיד-של-הדמות-הראשית הוא הומוסקסואל, או ידיד-של-ידיד אלא הדמות הראשית שממנה מסופר כל הסיפור הוא הומו. והוא יודע את זה. ולא מנסה להכחיש את העובדה שהוא הומוסקסואל כלפיי עצמו-כמו שאמרתי, סיימון מודה לעצמו ולמה שקורה איתו.
המסר שעובר מהספר הוא "האם זה משנה בכלל?"
נכון, שני הדמויות הראשיות הן גברים שמתאהבים ונמשכים אחד לשני. אז מה? זה לא משנה. מבחינת האהבה הם מתנהגים כמו רוב הדמויות המאוהבות בספרים שאני מכירה וזהו.
אני חושבת שיש בורות רבה בארץ ובעולם לגבי ההומוסקסואליות, אבל אולי בעזרת ספרים כאלו הבורות וההומופוביה תקטן.

סיכום: תקראו תקראו תקראו

פעם חשבתם מה היה קורה אם היטלר לא היה מת בבונקר?
אם הוא היה נשאר חיי והיו תופסים אותו, כולאים אותו ומתחקרים אותו שעות על גבי שעות?
זה היה יכול להיות מעניין מה בסוף היה קורה לו, והאם הוא היה מת.
כנראה שהוא היה מת במשפט נירנברג ואם לא, ארץ ישראל הייתה דורשת שיועבר לכאן ושייתלו אותו פה.
***
אני סיימתי את הספר, וכולי:
מה-
מה-
מה קרה עכשיו??
אני חיכיתי לספר הזה הרבה זמן, והוא לא אכזב אותי.

אני עכשיו אמורה להתחיל לספר על הספר עצמו ועל העלילה אבל זה יצא לי ממש עילג("היא עשה ככה, היא הגיבה ככה, ואז היא עשתה ככה והכאב! ואז סוף מספק~" או משהו כזה) אז במקום זה החלטתי לכתוב על על הדמויות עצמן:

קייט: בספר הראשון לא אהבתי אותה. בספר השני מחאתי כפיים על הצביעות שלה. עכשיו סוף סוף אני יכולה להגיד בלב שלם שאני סוף סוף אוהבת אותה.
קייט הפכה להיות גיבורה כמו שצריך: אחת שיודעת לחשב את זמנה בין האקשן וכל הבולשיט שקורה מסביבה, ולתת לכל אחד מהם את תשומת לבה כך שתיראה מצד אחד אנושית אבל מצד שני כמו... וול... גיבורה. אני מורידה בפני הכותבת את הכובע כי לא כל בכל ספר אני מוצאת את האיזון המושלם כמו בקייט. בנוסף מצאתי את קייט בספר כדמות חכמה, בעלת דעה ורגישה. זה נחמד.
מצד שני, לא הכל מושלם. בקייט מתעורר צעד חייתי, נוראי, שמתבטא ברצון לפגוע ולהרוג באויביה - בין אם זאת מורה או אינז או כל אחת אחרת. והדחף עוד משפיע עלייה. קדימה קייט, זה לא הגיוני! את אחת שמתעניינת בשוויון זכויות ובעוד ג'מבו ממבו דומה - אז בא לך להכות ולהכאיב לאנשים שאת שונאת? לא אכפת לי מה הסיבה, מבחינתי זה לא בסדר!
לבסוף, אני חייבת להגיד שבזכות קייט הסוף של הספר(והסדרה) נראה מושלם. מכל נקודת מבט אחרת זה היה מתחרבש.

מורה: לצערי קשה לי לכתוב הרבה על מורה. נכון, היא רוב הספר הייתה הבובה המרושעת של אינז, שהאמינה בבולשיט המרושע שאינז האכילה אותה איתו ולא עזרה לקייט ולטס עם המבצעים שלהן. אני מבינה את הקטע של ה"אומייגוד סוף סוף מישהו בחר *בי
והאמין בי* ואני צריכה לתת לו את אותה תחושה אחרת הוא יעזוב אותי" או משהו כזה, אבל זה מטופש.
תודה לאל, היא לאט לאט השתחררה מההשפעה של אינז עלייה עד שלבסוף מורה הודתה! שאינז! טועה!
והכל בזכות אלנה.
כן כן, אלנה. מי שקרא את שני הספרים הראשונים יודע מה זה אומר אומר, אבל אני פשוט אגיד שבזמן שקייט רצתה להרביץ למורה עד זוב דם, אלנה באמת עשתה איתה חתיכת תהליך והפכה אותה לאדם יותר טוב.
הלוואי שהיה אפשר לראות את השיוני עד הסוף ולראות את שניהן מתפתחות, ביחד.

טס: רוב האנשים שמכירים אותי יודעים שטס היא בין הדמויות שאני הכי אוהבת בעולם הספרים אבל... אם הספר הציג את קייט ומורה כמצב שגרם לי לאהוב אותן יותר, ההפך קרה עם טס.
בספר טס מתחילה לראות כל מיני דברים מפחידים (אני אתן סתם דוגמא: טס ראתה ששורפים לה את המיטה) ואז כל הבנות האחרות טענו שהיא משתגעת. ככה זה המשיך עד שטס הגיעה לנקודת השבירה שלה.
אני באמת מרחמת עליה, כי זה היה כמו תהליך התבגרות מהיר ומלוכלך. מאוד.
וזה לא מה שהפריע לי.
הפריע לי מה שקרה בינה לבין אינז… טס יכלה להראות יותר רגישות ויותר אנושיות ולא להיות כל כך יהירה. לפי דעתי הקטע הזה באמת הרס את כל הדמות.


אינז: נכון, היא הדמות המרושעת. נכון, היא עשתה הרבה דברים מרושעים-עד כדאי כך שהיא הזכירה לי את היטלר(!) אבל האם מגיע לה ייסורים?
כל הספר ניסו להראות שהיא רק הרעה הרעה הרעה בלה בלה בלה אבל… היא גם בת-אדם, ואני חושבת שבספר ג'סיקה טיפה הגזימה לגביה.

דברים שאני לוקחת מהספר:
א. לכל אחד מאיתנו יש צד חייתי ומרושע שיכול לצאת: צריך להשתיק אותו ולהישאר
בני אדם.
ב. אחים ואחיות זה דבר שאי אפשר להחליף. גם כשהאחיות\האחים הם הדבר הכי
מעצבן\מרושע\אידיוטי בעולם-כדאי לשמור את הרגעים איתם ולהסיק מהם את
הטוב שבמצב. הם חשובים.
ג. לא שווה לכעוס יותר משתי הדקות שמגיע לכעס.
ד. לאף אחד לא מגיע למות… גם אם ממש מגיע לו.
ה. נשים יכולות להיות כמו גברים ואפילו יותר. כוח נשי!
ו. אהבה יכולה לחזור ויכולה להתקיים גם ברגעים קשים. לא שווה להתייאש מהדבר
הזה שנקרא "אהבה".
ואחרון: וזה שהכי קרוב ללבי:
ז. צריך להיות בטוחים בעצמכם. אחרת אנשים\מצב יכולים לנסות להשפיע עליכם.
פשוט תשימו ז*ן על כולם, גם אם זה מאוד קשה ומנסים לשגע אותכם. פשוט…
תישארו אתם ואל תתנו לכל השיגעון והמשוגעים לשגע. זה יותר קשה ממה שזה
נשמע.

סיכום: סדרה מעולה וסוף מדהים.

אני מצטערת מראש: הביקורת הזו היא הביקורת הראשונה שלי אחרי מלא זמן אז יכול להיות שהיא תהיה מבולגנת טיפה ^^" גם יהיו ספויילרים להמשך הספר

בשבילי יש שלושה סוגים שמקבלים 5 כוכבים בסימניה:
א. ספרים שאני חושבת שכל חלק וחלק מהם מושלם
ב. ספרים שלפי דעתי מגיע להם (הרבה) יותר מארבע אבל לא ברמה של 5 כוכבים. בערך בין 4.5 ל-4.8
ג. ספרים שיש להם בעיות, אבל שאר המעלות שלהם מתגברות על הבעיות וככה שאני נהנת מהספר כל כך שאני יכולה לתת לו 5 כוכבים.

היינו שקרנים זה בהחלט מהסוג השלישי.

היינו שקרנים מדבר על קיידנס סינקלר איסטמַן, בסך הכל נערה רגילה שגרה עם אימא שלה ועוד 3 כלבים בבית. הדבר המיוחד בה ובחייה שהיא נולדה למשפחת סינקלר המושלמת, שבה אין בעיות, אין קשיים ואין כשלונות. יש רק נורמליות והצלחה יתרה בכל דבר: בין אם זה ספורט, חיי זוגיות או עבודה\לימודים.
ככה לפחות היא מתיימרת להיות.
המשפחה מורכבת מהסבא, העשיר והמצליח, משלושת בנותיו ומנכדיו: שבע במספר(כולל קיידנס.)
כחלק מהיותה ממשפחת סינקלר, קיידנס הולכת כל חופשת קיץ לאי הפרטי של סבה ומבלה עם המשפחה.
קיץ אחד, כשקיידנס עוד ילדה קטנה, מצטרף לאי ולחופשת הקיץ גאט, בחור ממוצא הודי אשר קרוב לג'וני, אחד מבני דודיה. אחרי הצטרפותו הבוגרים מהנכדים מתגודדים ביחד ויוצרים קבוצה משל עצמם: קיידנס, ג'וני(קופצנות, השתוללות ועוקצנות), מירן(סוכר, סקרנות וגשם) וגאט(התבוננות והתלהבות. שאפתנות וקפה שחור.)
ה"צרות" התחילו בקיץ בגיל 15. קיידנס וגאט מתאהבים אחד בשני ומתחיל להיות ביניהם משהו קטן, אבל גאט לא מסכים שזה ימשך בגלל שיש לו חברה בבית, מחוץ לאי, למרות ההפצרות של קיידנס.
בנוסף לכך, הסבתא של המשפחה מתה ומתחילים ריבים בין שלושת האחיות על הא ועל דא. והסבא, או או! הוא אך ורק מוסיף אש למדורה. בסופו של דבר, לשקרנים נמאס מהמצב. לכל השקרנים.
הקיץ של גיל 15 נגמר כשמוצאים את קיידנס על חוף הים ומאז היא סובלת מכאבי ראש נוראיים עד כדאי כך שהיא צריכה לקחת תרופות ממכרות נגדם. היא גם בקושי זוכרת משהו מהקיץ שעבר עליה.
בגיל 17 היא היא חוזרת לאי הפרטי, כשהיא שונה לחלוטין. כמו שכתוב בתחילת הספר\בתקציר:
"פעם היה לי שיער זהוב, אבל עכשיו השיער שלי שחור.
פעם הייתי חזקה, אבל עכשיו אני חלשה.
פעם הייתי יפה, אבל עכשיו אני נראית חולה."
בקיץ ההוא היא מתחילה לחקור ולגלות מה קרה באותו קיץ.

בהתחלה הספר היה בסדר, לא יותר. הכתיבה נראתה לי מוזרה כי המשפטים היו קצרים וירדו
לפעמים
אחרי
כל
מילה
אבל אפשר להתרגל לזה והיי -לפעמים זה אפילו מתאים במצבים מסוימים.
יחד עם זאת, היה את השלים של "שלוש אחיות\XXX והמלך\האבא הרע" לפעמים מוסר ההסכל היה בסדר ומתאים לסיפור, אבל היה אפשר להוריד את הקטעים האלו.

השקרנים הם מופלאים! יכולתי להתחבר לכל אחד מהם ואיכשהוא להבין מה הוא עושה ולמה(חוץ מהדמות הראשית, אותה הכי פחות הבנתי.. מוזר הא?)
הדמות שהכי אהבתי היא ג'וני בגלל שהוא תמיד מנסה להצחיק את כולם, חזק ושאפתני, עומד על שלו ומנסה לעודד את הקרובים אליו. אילו ג'וני היה אמיתי, הייתי שומרת אותו לעצמי.
הדודות והסבא בעיקר מגעילים אותי. הצביעות, השיגעון, העובדה שלמרות שהדודות ממשפחה עשירה ולימדו אותן לשאפתנות ומצוינות בסוף לא קרה איתן כלום בחיים - הן חיות על הסבא. שלא לדבר על הקטע שבו הכל חייב להיות נורמאלי. הכל חייב להיות מושלם. זו הסיבה שבגללה אבא של קיידנס עזב: הוא לא יכל לסבול את זה. אני מבינה אותו.
אם זה לא הכל, הסבא אפילו עוד יותר נורא. הוא פשוט דוחף ועוד ועוד ומנצל ומאיים ובסוף ניצל את העובדה שהדודות תלויות בו ושלט בהן כמו בובות.
מהילדים הקטנים - בני\בנות הדודות לא היה מספיק. בקושי כתבו עליהם בספר ככה שאי אפשר להגיד עליהם כלום.

הדבר הכי חשוב בספר: הסוף. וואו. הסוף. כואב לחשוב עליו. ממש. אני לא אגלה אותו. אני רק אגד שלבסוף היא מצליחה לחיות עם עצמה ועם הטעויות שלה וממשיכה עם החיים.
זה עצוב ומקסים כאחד, כמו הספר הזה.

(אני ממש אשמח לקבל ביקורת אז.. בבקשה?^^)