• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
כפרה

כפרה

מאת איאן מקיואן

הביקורת של עושים רוח

תמונה של עושים רוח
דירוגדירוג
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2002
סדרה:ספריה לעם #504
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
עידיתה.
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

לדעתי הספר מוערך יתר על המידה, קו העלילה סביר, הדמויות די מגובשות אבל הספר לא ממש הצליח לגדול עליי למרות שהתאמצתי לעבור כברת שני שליש. קצת יותר מדי טלנובלי, טרגדיה של טעויות, הספר נחשב לקנוני אבל אישית לא כל כך התחברתי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
2קוראים|גיל ממוצע61|50%נשים

על המבקר

תמונה של עושים רוח

עושים רוח

ותיק
חבר מזה 16 שנים
192 ביקורות•404 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•בלשנות ושפות
תמונה של עושים רוח
עושים רוח
ותיק
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות192
לייקים שקיבל404
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת33ספרות מקורית20בלשנות ושפות9

דיון על הביקורת

1 תגובה
נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

גם אני לא הבנתי על מה המהומה. "התמים" שלו הרבה יותר טוב בעיניי.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של עושים רוח

סיפורי קנטרברי

סיפורי קנטרברי

ג'פרי צ'וסר

כשנתן אלתרמן פוגש את 'משחקי הכס'.

סיפור קנטרברי לא מציתים את הדמיון כמו ספר טולקין או רובין הוב. הוא מונוטוני ועלילות הגבורה שבו עושים רושם כאילו נלקחו מפיותיהם של ילדים בני שש שמשחקים בחרבות ומחסלים דרקונים.
א-ב-ל!!
החריזה של הסיפורים הופכת את הקריאה לחוויה מפעימה, העושר הלשוני של שמעון זנדבק, המליצה המשתרגת בתיאורים פשוטים יותר. הפיכת העברית לכלי שרת שמרגיש טבעי כל כך עבור אותם אבירים ששים אליי קרב. כל אלו הפכו את הקריאה של הספר לחוויה יוצאת דופן שבסופה קצת הרגשתי נבוך למול שירים רגילים ברדיו וחריזה מקובעת ומצלולים מעושים ומאוסים. הספר לא חידש לי הרבה על חיי האבירים אבל הזכיר לי כמה שהשפה שלנו גדושה ושופעת, מפעימה וחד פעמית, יש בספר הזה כל כך הרבה מילים ששכחתי מקיומן.

תודה רבה לאסנת כספי על ההנגשה שהעשירה את חווית ההאזנה, ושמרה על רוח המצלול והחרוז שהם לב ליבה של היצירה הזו וקריטיים כל כך לשלמותה!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•עושים רוח
2666

2666

רוברטו בולניו

בכדי להתחיל את הספר הזה צריך הרבה אומץ. כדי להמשיך עם הספר הזה צריך הרבה זמן פנוי. כדי לסיים את הספר הזה צריך הרבה יוהרה.
2666 של רוברט בולוניו הוא אוסף של חמישה ספרים שאוחדו להם יחדיו עם חוט מקשר רופף למדי שיש מי שיאמרו שהוא הכרחי והוא את האוסף המשונה הזה לקוהרנטי ואחיד. אני חייב לגלות רמז קטנטן לא על העלילה אלא על הדרך- אין קתרזיס. בספר הזה מרקו לא יימצא את אמא שלו וסינדרלה לא תמצא את הנסיך שלה. כשסיימתי את הקריאה הרגשתי תחושה של- 'מה?'. הרי הבטחתי לעצמי שבסוף כל הסיפור יתיישב ביחד, אבל התשובה שלילית. מעבר לכך אני חייב להזהיר שהחלק הרביעי של הסיפור סובל מחוסר עריכה מוחלט ומרגיש יותר כמו גיבוב רשימת נרצחות מאשר סיפור עם עלילה המורכבת מהתחלה אמצא וסוף.
רוברטו בולניו לא היה לי מוכר לפני קריאת הספר, אבל החלטתי 'ללכת על זה'. אני לא מצטער על הקריאה, למדתי מהספר הרבה, ישנן כמה דמויות מעניינות והדמות האניגמטית של ארצ'ימבלדי עוד ממשיכה להלך עליי קסם חודשים לאחר קריאת הספר. עם זאת אני חושב שעדיף להתחיל עם ספר פחות אמביציוזי של בולניו רק כדי להבין את הלך הרוח של הכתיבה שלו.

לפני 9 שנים•עושים רוח
איש ושמו אובה

איש ושמו אובה

פרדריק בקמן

שבדיה היא לא רק יצאונית נסתרת של מוזיקת פופ משובחת, וסינדרלה טלוויזיונית שבתוך חמש שנים השתלטה על לוח השידורים, והותירה אותנו עם דרמות מרגשות במבטא של הטבח השבדי מ-'החבובות'. שבדיה היא גם מכרה זהב לספרות מצוינת ו- 'איש ושמו אובה' הוא אחת הדוגמאות המצוינות לספרים נהדרים שיצאו מהמדינה הקפואה הזו.

אני בהחלט יכול לראות איך סופר אמריקאי היה רומס את הפוטנציאל של הספר והופך אותו לקלישאת דיסני על חברות אמיצה בין גבר נרגן למשפחת מהגרים. אבל בקמן פרדריק מצליח לעבור בהצלחה את המדרונות החלקלקים עליהם עוברת עלילת הספר. הדמות של אובה אמינה לאורך כל אורכה למרות הפיתוי להפוך אותו לקשיש עם אספרגר, מעין 'שלדון קופר' (מה'מפץ הגדול'). במהלך הקריאה הצלחתי להזדהות בכל מאודי עם האיש שמנסה לשמור את הערכים ששמרו על כבודו במשך שנים לנוכח מציאות משתנה. לא ארחיב על העלילה, רק אבטיח

לפני 9 שנים•עושים רוח
אוק יול: דרך לבנה

אוק יול: דרך לבנה

בן-ציון יהושע

ספר נחמד מאד אבל מאכזב במידה מסוימת. 'אוק יול' מתאר מסע בעקבות מדינות מרכז אסיה, דבר שמרתק אותי באופן אישי, אך למעשה הוא מדבר על הקהילות היהודיות בראשית שנות ה90 באותם מקומות. רקע היסטורי ממוצע ניתן על כל אחת מאותן ערים ואותם מחוזות אבל למעשה ריכוז המידע הוא אודות קהילות ישראל, מספרים החברים, מצב בתי הכנסת, בתי המדרש, בתי החיים והנכונות לעלות ארצה בסופו של דבר. כמו כן רוב הספר מדבר על אוזבקיסטן ושאר הרפובליקות מקבלות מידע מועט כמו למשל טורקמניסטן המרתקת לאין שיעור, קירגיסטן המהממת ביופייה וכדומה. לסיכום הספר מרתק לקריאה אבל רק למי שרוצה לדעת אודות הקהילות היהודיות לאחר קריסת מסך הברזל

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עושים רוח
להסביר לדגים

להסביר לדגים

אהוד בן עזר

ספר מרתק המתאר את כתיבתו של פנחס שדה ואת אישיותו המיוחדת. אהוד בן עזר מנהיר את כלי העבודה של פנחס שדה ומתאר בצורה פשוטה וחסרת פשרות את תהליכי החשיבה את הלכי הנפש ואת הטופוגרפיה האישיותיות של יצירת שדה. לטעמי ניתן קצת יותר מדי קרדיט לחיוביות בכתיבה של פנחס שדה שכן כתיבתו מתוארת בפסימיות, שליליות ובעיקר גבבות של יאוש. הספר מחולק בצורה פשוטה וברורה, ומתאים הן לאנשים שקראו את פנחס שדה ורוצים לקבל עוד נקודות מבט ומן הצד השני לאנשים שאין להם מושג לגבי פנחס שדה ורוצים לקבל הקדמה טובה לכתביו.

לפני 12 שנים•עושים רוח
נוף האדם בסיפורי עמוס עוז

נוף האדם בסיפורי עמוס עוז

אפרים צורף

ספר מוקד ומדויק העוסק באחד מהסופרים הגדולים של המאה העשרים. עמוס עוז מוצג כאן כאמן שקול ומדוד בעל יכולת מופלאה של ראייה חברתית ואנושית, מעין סוציולוג אנתרופולוג ופסיכולוג הדרים בכפיפה אחת בנפש של סופר. אפרים צורף מבצע כאן מלאכת מחשבת בניתוח דמותה של חנה גונן, מעניק נופך מיוחד ויוצא דופן ל'מנוחה נכונה' ומנהיר היטב, אומנם במועט את קופסא שחורה. ספר קצר וקולח למי שרוצה להעמיק חקר ביצירת עמוס עוז.

לפני 12 שנים•עושים רוח
איך מכניסים שש ג'ירפות למטוס?

איך מכניסים שש ג'ירפות למטוס?

תומר פרת

את הספר קיבלתי ב'תמול שלשום' בירושלים לפני שנים כאשר הגעתי וניסיתי להציע אינצקילופדיה ישנה ופני הושבו ריקם בתוספת כוס שוקו חינם וספר על חשבון הבית.
הסיפורים של תומר פרת כתובים ברוח ג'ארל דארל: כיצד לשני ברבורים לבנים בוקע גוזל שחור, איך קרנף גורם לקטטה בין עובדי נמל תעופה, משפחת דובים בה הסבתא מנסה לרצוח נפש את הגורה הקטנה ועוד כהנה וכהנה סיפורים מצוינים ומעוררי מחשבה על בעליי חיים, בני אדם, ובעיקר על הדרך בה אנחנו תופשים אחד את השני.

לפני 12 שנים•עושים רוח
מצעד האיוולת

מצעד האיוולת

ברברה טוכמן

מטרויה ועד ויטנאם. ברברה טוכמן מובילה אותנו כמו שמוביל סופר מתח את קוראיו במסע לגילוי 'מי הרוצח' או במקרה הספציפי שלה כאן. המסע לגילוי מה גורם לאומות ולעמים שלמים לאבד את הראש ולהתמסר לרדיפה חסר פשרות אחר איוולת המביאה בסופו של דבר לנפילתם. כתיבתה של טוכמן מדויקת מאד, היא מתארת כרוניקות של קרבות והחלטות, אסטרטגיות וטקטיקות בצורה מצוינת. נהנתי מהקריאה!

לפני 12 שנים•עושים רוח
שירת השורש של דרך האמצע

שירת השורש של דרך האמצע

נאגארג'ונה

נאגאג'ונה דרך משקפיו של אביתר שולמן. פילוסוף, משורר, הוגה דעות ובעיקר, מסבך לי את החיים. בין התחברות עצמית למהות עצמית, בין מעשה ופריו לבין בחינה של זה ובחינה של אוסף, צריך לקרוא את הפילוסופיה הזו כמו שקוראים שירה לא מוסברת ולא מפוענחת. כמו שירי זן שפוגשים נוסחה מתמטית, הניסיון להיכנס לעובי ההבנה של נגאגרג'ונה עלה לי לפני כמה שנים בכמה לילות נטולי שינה ובשורות אותן שבתי וקראתי חזור וקרוא. לא בטוח שהבנתי הכל לא בטוח שאני רוצה להבין הכל או יכול. הספר הזה היה הופך קרביים בשבילי ופתח לי תאבון רב מאד לפילוסופיה הודית על גווניה!

לפני 12 שנים•עושים רוח

ביקורות נוספות על "כפרה"

כפרה

כפרה

איאן מקיואן

למי מאיתנו לא היו רגעים בחיים אותם הוא היה מוחק, לו רק אפשר היה? רגעים מביכים-בדיעבד בהם עשינו שגיאות מטופשות, היינו חסרי-רגישות, נסחפנו אחרי רגשות עזים והצטערנו אחר-כך, פגענו, ביצענו עוולות, היינו קצת מנוולים אפילו שאולי חשבנו שהצדק איתנו? רגעים אשר, לו היו נחשפים כעת בפני כל (ובפרט בפנינו אנו, שהרי השתנינו מאז והדחקנו חלק מרגעים אלו), היו סודקים את שריון הדימוי-העצמי שלנו בפני אחרים ובפני עצמנו. איך יכולנו להיות כל כך... כל כך... לא אנחנו?!

אני מודה כי לי היו לא מעט רגעים כאלו. בעיקר בשנות הנעורים, אשר לא לחינם נקראות שנות הטיפש-עשרה, אבל גם אחריהן. ומאחר וגדלתי במשפחה לא מאושרת, סיימתי את שנות העשרה שלי מתוסבך למדי ונדרשו לי עוד לא מעט שנים נוספות על מנת להכיר את עצמי, לדעת מה מתאים לי ומה נכון עבורי, להמיר את הכעס כלפי הורי בהבנה ואח"כ באהבה, ולפתח שכבה של ביטחון-עצמי שהיא דקה אמנם מכדי למנוע לחלוטין את כאבי הפגיעות, אך חסינה דיה כדי לאפשר לי לפעול באפקטיביות סבירה (כך אני מקווה) למען מטרותיי.

למזלי, השגיאות שעשיתי באותן שנים בהן הייתי בן-אדם "בהרצה" לא היו בלתי-הפיכות. ככלל, הטעויות והשטויות שעשיתי אז נדמות כעת, במבט לאחור, כקצף-על-פני-המים המתפוגג בחלוף הזמן: שום דבר לא נשבר ללא תקנה. אבל לא לכולם בהכרח יש מזל כזה. מה עולה בגורלם של אנשים צעירים שטרם עמדו לחלוטין על דעתם העושים שגיאות שהשלכותיהן קשות? האם יש כפרה על שגיאות כאלו? האם הן יוכלו לתקון?

בשגיאה כזו בדיוק – שגיאת גיל הנעורים אשר קשה לתקנה ולכפר עליה – עוסק ספרו המצוין של איאן מקיואן, "כפרה". הרומן נסב סביב שלוש דמויות ראשיות. בראיוני טליס, נערה בעלת דמיון מפותח ויצירתיות נדירה לגילה; אחותה ססיליה טליס, אישה צעירה בקצה מסלול נעוריה על סף גילוי נשיותה; ורובי טרנר, איש צעיר, נחוש ומוכשר להפליא, בנה של עובדת משק-הבית של משפחת טליס שמר טליס פרש עליו את חסותו ומממן את לימודיו הגבוהים. כבאפקט הפרפר, סידרה של צירופי מקרים אשר שלישיה זו מעורבת בה מחוללת תגובת שרשרת שאחת החוליות בה היא אותה שגיאת-נעורים העוברת כחוט-השני בעלילת הרומן.

זהו הספר הרביעי של מקיואן אותו אני קורא. בעוד שלשלושה הראשונים ("סולאר", "אמסטרדם" ו"אהבה עיקשת") התחברתי כבר אחרי עמודים ספורים, כאן נסחפתי עם העלילה רק לאחר כתשעים עמודים. הסיבה היא שבחלק הראשון של הספר העלילה זורמת לאיטה. בחלק זה של הספר מקיואן בעיקר מותח את הקפיץ המשוכלל והחזק שיניע אח"כ את העלילה לאורך כ-300 עמודים נוספים (או, אם תרצו, לאורך כשישים וחמש שנה נוספות), ומעניק לדמויות עומק. אך משהעלילה החלה לזרום בקצב, היה לי קשה להניח את הספר המרתק הזה מידי.

עלילת הספר מתפרשת כאמור על פני שנים רבות וחלק ממנה מתרחש במסגרת המערכה האיומה בדנקרק שבצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, בה נחלו בעלות הברית תבוסה קשה מידי הנאצים מחד, אך גם הצליחו כנגד-כל-הסיכויים להציל את רובו של חיל המשלוח שלהן מאידך. אנו נחשפים גם ללונדון של ערב הבליץ האווירי הנאצי ולחוויות הקשות של אחיות בתי החולים של לונדון במהלך תקופה נוראה זו. מקיואן מפליא לתאר אירועים היסטוריים אלו לפרטי-פרטים וניכר שעשה מחקר מעמיק בנושא טרם כתיבת הרומן.

רק דבר אחד העיב על הנאתי מן הקריאה ברומן זה – התרגום העברי. המתרגמת היא עתליה זילבר והעורכות האחראיות הן אילנה המרמן ונילי מירסקי. מדובר בטרויקה מכובדת ובעלת זכויות רבות בספרות העברית. ובכל זאת, נראה שהתרגום לא עבר אפילו את מבחן האיכות הבסיסי ביותר שהייתי מצפה לו: קריאה קפדנית אחת כתום התרגום. דוגמאות לבעיות בתרגום מופיעות מתחת לביקורת זו. אם אתם יכולים לקרוא את הספר במקור האנגלי, עדיף. אם לא – אפשר ליהנות ממנו גם בתרגום העברי למרות הבעייתיות שבו.

*****************************************************

קראתי את ההדפסה החמישית מ-2003. הנה מקבץ של טעויות שלא צריכות להופיע בתרגום איכותי:

- עמוד 102: "חוסר סקרנותו בקשר לבנו נראתה בלתי אנושית". צ"ל "... נראה בלתי-אנושי".

- עמוד 132: "תחושה צינה היא להתבגר". מה זה?

- עמוד 142: "כמעט כל המבוגרים שנכנסו אל חדר האוכל המחוסר האוויר".

- עמוד 172: "אפילו כימיאי יש בו תועלת". הכוונה ל"כימאי".

- עמוד 297: "המועקה לא הייתה רק בבית החולים". לא? אח"כ המועקה הלכה גם לקולנוע? די ברור שהכוונה היא כי "לא רק בבית-החולים שררה מועקה". ישנם בספר משפטים מסורבלים למכביר, קרוב לודאי תוצר לוואי של התרגום. הנה דוגמא נוספת לתרגום גרוע היוצר משפט בלתי-ניתן להבנה:

- עמוד 306: "אבל כשעמדה בכותונתה על המישורת שעל יד חדרה, הדבר האחרון בלילה [מה?], והביטה אל העיר החשוכה שמעבר לנהר, זכרה את המועקה השוררת ברחובות, ובמחלקות, מועקה שכמוה כחשכה עצמה. שום דבר בשגרה יומה [למה?], אף לא האחות הראשית דראמונד, לא יגן עליה מפניה". אוי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עולם
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

קרה לכם פעם שאתם מתחילים לקרוא ספר, והקריאה לא קולחת, בלשון המעטה. אתם ממשיכים לקרוא כי לא יפה לעזוב באמצע, וממש כשאתם אומרים לעצמכם "די, זהו, נמאס" ומחליטים לזנוח את הספר, הוא מתחיל להשתפר, ומכאן ואילך הוא מתחיל לעלות ולהאמיר לגבהים חדשים, עד שבסופו של דבר אתם מוצאים את עצמכם מרותקים ונשבים לחלוטין בקסמו של הספר. ואז, בסופו של דבר, כשאתם מסיימים אותו בהתפעלות גדולה, אתם משחררים אנחת רווחה ומודים לעצמכם שנתתם לו צ'אנס נוסף.
זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה, שפורש את יריעת התנהלותו הרחבה של סוד אפל, חטא גדול שהשפעתו מרחיקת לכת, אשר משפחה אחת צריכה להתמודד עמו על פני כל המאה העשרים.

פתיחה מדשדשת ומשעממת התפתחה לה (אחרי, בערך, 70-80 עמודים) לספר מצוין, מרתק, שבד בבד עם עלילה סוחפת, משלב גם שאלות פילוסופיות לא פשוטות על טבע האדם (שאלת מיליון הדולר: האם יצר האדם רע מנעוריו), על עוון נורא ואיום (והאם יש לו כפרה ומחילה), על צירופי מקרים ועל כוחם בחיינו (אגרטל עתיק שנשבר על שפת בריכה בפארק, פתק מסגיר שנכתב מתוך סערת יצרים ורגשות ובמקום להיגנז נשלח בטעות ליעדו, מחזה רומנטי ילדותי שלא הוצג, נערה שנאנסה - כל אלה נשזרים ומשתלבים זה בזה מכוחה של מקריות שתשפיע על דמויות רבות), על אהבה ועל שנאה (ועל המרחק הקצר שבין הרגשות הקוטביים האלה).

ספר של חמישה כוכבים זוהרים, ואלמלא הפתיחה המגומגמת, נראה לי שהייתי מוסיף לו את הכוכב השישי...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

רשימות זה דבר טריקי, במיוחד לאורך זמן. קחו את שבת של איאן מקיואן כדוגמה. הכנסתי אותו לרשימת "שווה קריאה שנייה" ולחמישה כוכבים, ואז כאשר באמת קראתי אותו קריאה שנייה התאכזבתי ממש. מה שהתאים לזמן ולמקום בעבר כבר לא התאים, והספר הוא בינוני למדי. הספר כפרה של אותו סופר הזה היה אצלי ברשימת "צריך לקרוא מתישהו". ממתי הוא היה שמה? אני מניחה שמאז שכתבתי על הספר דברי מתיקה, ספר שנתתי לו שלושה כוכבים בין השאר בגלל שסיום הספר נותן פתאום תזוזה בנקודת המבט שמשפיעה על הספר כולו, ומציג את העלילה בזווית חדשה לחלוטין. בתגובה כתבה לי אפרתי ש"כפרה" הוא ספר מומלץ, וכנראה שאז הכנסתי אותו לרשימת החיפושים שלי. אם כי זה לא היה חיפוש אקטיבי במיוחד, ולא טרחתי עליו. כך שעברו יותר מעשר שנים עד שמצאתי את הספר בספריית הרחוב ונזכרתי שבאמת רציתי לקרוא אותו פעם. ובכן "פעם" הגיע.

על העטיפה נמצאת תמונה שצילם כריס פרייזר סמית', שהוא צלם דיוקנאות מוצלח, וכדאי להיכנס בהזדמנות לאתר שלו ולראות. בתמונה נמצאת ילדה, ושמא נערה צעירה, הלובשת שמלה בהירה ויושבת על מדרגות חיצוניות כלשהן בתנוחת המתנה. אפשר לדמיין שזו בראיוני טאליס בת השלוש עשרה כפי שהיא בתחילת הסיפור. אנחנו בשנת 1935, בבריטניה, ומשפחת טליס מציגה דוגמית לחיי רווחה באנגליה יחד עם חוסר נוכחות הורית בולט. אבי המשפחה ג'ק נמצא בנסיעות עבודה ארוכות ומתקשר טלפונית עם המשפחה. רעייתו אמילי, סובלת ממיגרנות המשביתות אותה ימים שלמים, מה שלא מפריע לה להזמין לבית המשפחה רחב הידיים את הילדים של אחותה הרמאיוני הנמצאת בהליכי גירושין. בראיוני, ילדת הקינוח המפתיעה של ג'ק ואמילי שגדלה בפועל כילדה יחידה עם אחים הגדולים ממנה בהרבה, נדרשת לארח את בני הדודים. היא מוצאת את עצמה כילדת סנדוויץ' בין בת הדודה לולה בת החמש עשרה, אמנם גדולה אך קרובה לה בגיל, ובין התאומים השובבים בני התשע. בראיוני בעלת הנטיות היצירתיות והדרמאטיות מחליטה שזו הזדמנות טובה להעלות מחזה שכתבה וללהק את בני הדודים לתפקידים.

אלא שמראה חטוף מהחלון, מראה שאותו הצליחה לפרש נכון רק שנים מאוחר יותר כבוגרת, תופס את תשומת ליבה, מפנה את כוחות היצירה שלה לאפיקים אחרים וגם את הרגשות שלה. בראיוני בת השלוש עשרה מפרשת בצורה שגויה את הקשרים הרומנטיים הנתווים מול עיניה, ובסופו של דבר העדות שלה משלחת את בן החסות של אבא שלה אל בין כותלי הכלא, מעשה שעליו היא מלאת חרטה בשנים שלאחר מכן. כל זה החלק הראשון של הספר. החלקים הבאים מראים את העולם בהיקף שברו במלחמת העולם השנייה. איאן שולח את הדמויות שלו אל נסיגת הצבא הבריטי בדנקרק ואל היומיום של עבודת אחות בית חולים בלונדון באותן שנים, והכל תחת אותו מעשה חסר כפרה.

אני מאוד אהבתי את הכתיבה, את ריבוי התיאורים, את התחושות הפנימיות המתוארות ואת התקדמות העלילה. לכן אני מוכנה לסלוח לסופר על טריק "הסופר הכותב על סופר" וגם על הניסיון הנדון לכישלון של גבר בוגר הכותב מתוך תודעה של נערה צעירה. חלק מ-39 הביקורות על הספר הזה באתר הן פושרות למדי ואני יכולה גם להבין אותן, כי זה ספר איטי ולוקח זמן להיכנס אליו, מה גם שלא תמיד כיף להיכנס לדרך חשיבה של ילדה מוזרה בת 13, אבל בעיני זה שווה.

לפני 4 חודשים•נצחיה
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

זה ספר שהתקשיתי בקריאתו. ניסיתי להבין למה? הכתיבה של מקיואן היא מצוינת הוא יודע לבנות דמויות עם פרופיל פסיכולוגי מתאים. הוא יודע לתאר יחסים בין דמויות בצורה נפלאה מצד אחד. מצד שני זה הספר השני שלו שאני קורא ומסיים אותו עם הלשון בחוץ.

אני חושב שהסיבה היא כי בסיפור הזה שאין בו דמות ראשית אחת, לכן לי היה קשה מאוד לצלוח את הספר הזה. אני מרגיש שהספר הזה הוא החמצה, מצד אחד יש בו מרכיבים מצוינים ומצד שני התבשיל הוא רק בסדר.

אז על מה הסיפור?

הסיפור הזה מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון – מספר על ילדות בבית בורגני באחוזה באנגלייה, לסיפור שלוש דמויות חשובות.

בראיוני – אחות קטנה, מוכשרת, כוחנית ומניפולטיבית.

ססיליה – האחות הגדולה והאחראית שמתאהבת ברובי.

רובי – בנה של אחת מעוזרת הבית שמאוהב ססיליה.

אירוע מכונן גורם לכך שאהבה בין רובי ססיליה לא ממומשת.

החלק השני – מתאר את קורות חייו של רובי כחייל בזמן מלחמת העולם השנייה וכולל את התבגרותה של בראיוני כאחות בבית חולים בזמן המלחמה.

החלק השלישי – מתאר את סוף שנות ה 90 כאשר בראוני כבר אישה זקנה וחלונית המבצעת חשבון נפש.
אני לא אפרט יותר כי זה יפגע בהנאת הקריאה.

על מה הסיפור בעיני?

באחד מימי השואה שמעתי ניצולת שואה שסיפרה את מה שעברו היא ואחיה הקטן. אני לא זוכר טוב את כל הסיפור אני רק זוכר את המסר מהקטע האחרון. כשהיא ואחיה הגיעו ברכבת למחנות המוות היא נזפה בו על כך שהוא שלומיאל כי הוא איבד את הנעל שלו (אם אני לא טועה). היא לא ראתה אותו מאז שהיא נזפה בו, הוא נרצח ע"י הנאצים. בעקבות זאת עד היום היא מייסרת את עצמה שהפרידה שלה ממנו היא בנזיפה. כשהסתיימה המלחמה והיא ניצלה, היא נשבעה שבכל פעם שהיא תדבר לאהוביה, היא תעשה זאת כאילו זו הפעם האחרונה שהם יפגשו.

מה לסיפור הזה ולספר?

בניגוד לכותרת של הספר, הסיפור הוא לא על 'כפרה'. הסיפור הוא על חרטה עמוקה ללא יכולת כפרה. החרטות הכי כואבות הן החרטות שקשורות לאהובנו. אם יש לנו נושא שצריך לתקן או לפחות לא לשאת תחושת חרטה לנצח, רצוי לתקן כל עוד יש לנו זמן לעשות זאת. אחרת זה פצע פתוח שלא ניתן לאחות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אדמה
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

***** (לא מצליחה לדרג אז 5 כוכבים)
בתחילת הספר יש לומר בפה מלא שהעלילה הייתה מנומנמנת , מחשבות תודה שדרבנת אותי להמשיך זה השתלם.
יריעת 400 העמודים מספרת בעצם סיפור של משפחה אנגלית מהמעמד האריסטוקרטי בסביבות השנים 1900-1999 . אחוזה גדולה טובלת בירק ובמרחבים עתירי דמיון ומעוף. משרתים, טבחים, גננים, ארוחות ערב מסורתיות עם כל הגינונים האנגליים. ילדים משתוללים בין לבין וחינוך למשעי באוניברסיטאות נחשבות. עד כאן פיהוק רציני אבל אז העלילה מקבלת תפנית של רכבת הרים דוהרת.
רובי בן טיפוחם ובן העוזרת בדרך לארוחת ערב באחוזה, לפתע פוגש את בראוני בת ה 13 שהחליטה להכות סרפדים במקל באחו ולפרוק עצביה , רובי נותן לה מכתב שרצה להביא לאהובתו סיסיליה, ביקש שתרוץ ותביא לה. מתברר שבטעות לקח את האיור הגס שצייר בקולג' במקום מכתב ההתנצלות. בראוני ישר הכתירה אותו סוטה כשפתחה את המכתב שמיועד לאחותה.
הרפתקאות בראוני רק ממשיכות בטעות פתחה דלת שלא אמורה הייתה לפתוח. מה שקרה בספריה בין מדפי הספרים כנראה יישאר שם בין הספרים. ומי כפה עצמו על לולה אחת האחיות בעלת פני חרסינה זה כנראה גם יישאר בין כתלי האחוזה. משם העלילה מתפתחת לחלק שני של העלילה שנרקמת כמו שטיח קיר ארוג באריגת שתי וערב.

החלק השני כולו על רובי ומלחמת העולם הראשונה, תיאורים קשים ביותר של חיילים נאבקים על חייהם בהליכות רגליות אין סופיות בגבולות צרפת או אנגליה. הפצצות הגרמנים. צרפת שספגה מהלומות קשות, אנגליה ששלחה חיילים בריאים וקיבלה אותם בחזרה מרותשי איברים...אחיות במדים מנסות להרכיב חלקי פנים וגפיים. תיאורים קשים של רעב צמא ובעיקר אי וודאות מתי ומי הולכים להפציץ. והכי חשוב לנסות להישאר בחיים רק עוד יום ואז עוד יום ועוד יום..

כשמכתבי אהבה נמצאים בכיס הפנימי של רובי קרוב ללב, המטרה לחזור לאהובה שמחכה בבית מגמדת את כל שאר עוולות המלחמה .

החלק השלישי הוא המפויס , הוא החלק הבוגר, האחראי, הסמן שמסמל את קץ העויינות, קץ המלחמה, החלק השלישי הוא המחילה והמוחלים. הוא סיום האפיזודה הנפלאה הזו שמקיואן רקח בשבילנו..

ומשם הדרך לסוף קצרה מאוד.

****************************************

מוזר ככל שישמע אך למילה כפרה או Atonement יש בשבילי קונוטציה מאוד יהודית. אולי זה בגלל יום כיפור או שהמשמעות הכבדה של כפרה על חטאים קשורה אצלי לדת . נדמה שיש מילים ומשמעויות שלא מתאים להם להיות בשום שפה או ארץ אחרת בשבילי. ככל שהמשכתי לקרוא ולהתעמק ביריעה הנפלאה הזו קלטתי שהשורש כ.פ.ר טוב מספיק בשביל כל אדם שיש לו על מה לכפר ועל אנשים שיכפרו לו.

הסיפור שלנו פה סובב כולו סביב טעות שנעשתה בידי ילדה בת 13 וגחמנותה הילדותית לראות את החיים בשחור לבן. רע או טוב בלי להבין מה ההשלכות של אותה האשמה. העלילה מספרת איזה חיים ושל מי היא עיוותה ושינתה מהמסלול? מי היו השותפים לעצימת העיניים בלי לבדוק את העובדות וללכת כעדר עיוורים רק מכיוון שהיה נוח?
אם יש פה קיטשיות של מוטיבים שחוקים כמו קין והבל והעני והעשיר ,הם נבלעים באלגנטיות ויופי של שפה גבוהה נפלאה ומדוייקת של מקיואן .

אחד הטובים של מקיואן, וקראתי כבר לא מעט ממנו.

לפני 8 שנים•חני
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

כפרה מאת איאן מקיואן הוא ספר שצולל עמוק לתוך מעמקי הנפש האנושית, ובו בזמן מצליח לטלטל את הקורא כמו רכבת הרים רגשית. כאשר קוראים את הספר, לא ניתן להתעלם מהאופן שבו הוא גורם לנו לבחון את מושגי האשמה, הכפרה והאהבה באופן בלתי נשכח.

העלילה עוקבת אחר בריאוני טאליס, ילדה בת 13 בעלת דמיון מפותח, אשר מתווכת באירועים דרמטיים שמשנים את חייה וחייהם של הקרובים אליה. טעות טראגית מובילה לסדרה של אירועים המשפיעים על גורלם של רובי טרנר וססיליה, אחותה הגדולה של בריאוני. העלילה נפרשת לאורך השנים, תוך כדי שהקורא עוקב אחר בריאוני, רובי וססיליה במסעם להתמודד עם השפעות הטעות ההיא. הנקודות החיוביות של הספר כוללות את הכתיבה המלוטשת והקולחת של מקיואן, השוזרת תיאורים מרגשים ומדויקים עם דיאלוגים אותנטיים. כמו כן, ההעמקה בדמויות היא אחת החוזקות של הספר, כשמקיואן מצליח לשרטט דמויות מורכבות ומרובדות עם קונפליקטים פנימיים אמינים. עם זאת, חלק מהקוראים עשויים למצוא את הקצב האיטי של הספר מאתגר, במיוחד בחלקים הראשונים. בנוסף, ישנם רגעים שבהם הטון הדרמטי עשוי להיראות מעט מוגזם.

בסופו של דבר, כפרה הוא ספר בעל עומק פסיכולוגי שמותיר חותם בלב הקורא. הוא מזכיר לנו כיצד מעשים קטנים יכולים להשפיע בצורה משמעותית על חיי האנשים סביבנו. עם כתיבה מופתית וסיפור מרגש, איאן מקיואן מצליח ליצור יצירה שלא תשאיר אתכם אדישים.

אם נשווה את הספר לספריו של פול אוסטר עליהם כתבתי בעבר, שני הסופרים עוסקים בגורל ובטעות, ובאופן שבו אלו יכולים לשנות חיי אנשים. ב"כפרה", הטעות של בריאוני מובילה לשרשרת אירועים שתשפיע על גורל שלוש דמויות מרכזיות. גם ביצירות של אוסטר, נושאי הגורל והאשמה נוכחים ובאים לידי ביטוי בדרכים ייחודיות. מקיואן ואוסטר חוקרים שניהם את העומק הפסיכולוגי של הדמויות שלהם, עם דגש על השפעותיהן של החלטות, מקרים וגורל על חיי האנשים. "כפרה" כולל מבנה נרטיבי מורכב הכולל קפיצות בזמן ומעברים בין נקודות מבט שונות, בדומה לספרים של אוסטר, כגון "הטרילוגיה הניו יורקית", בהם יש מבנים נרטיביים ייחודיים וחילופי זמנים ונקודות מבט. עם זאת, שני הסופרים פועלים בסגנונות ספרותיים שונים. איאן מקיואן נוטה לכתיבה ריאליסטית יותר, המתמקדת ביחסים בין אנשים ובסיפורים אנושיים. פול אוסטר, לעומת זאת, נוטה להוסיף נגיעות של מסתורין ואבסורד לסיפוריו, מה שמקנה להם תחושה של ריאליזם מופלא.

בכך, בעוד שיש כמה נקודות השקה בין הספרים, כמו העניין בגורל, אשמה ונרטיב מורכב, כל סופר מתמקד בנושאים אלו בדרכו הייחודית.

לפני שנתיים•ג'יפיטפוט
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

החיים כתיקון

לצבי המורה שלי להיסטוריה של יהודי ארצות הברית היו מטלות מאוד מקוריות לתלמידו, הייתי צריך לצפות בסרט שחור לבן מפתיע באיכותו בשם אליס איילנד, המספר על הגירת היהודים לארצות הברית, או לקרוא את רומן המופת, העוזר של ברנרד מלמוד בכדי לקבל מימד חוויתי נוסף לאפוס הגירת היהודים לברוקלין. באמצעות הגישה הזאת למדתי איך לומדים היסטוריה כחוויה רב תרבותית מרגשת הנוצרת מהמפגש בין תחומים שונים כמו קולנוע וספרות עם ההיסטוריה.

כשקראתי את דנקרק של סבאג מונטיפיורי, המספר על הדרך בה הבריטים חילצו את עצמם מצרפת שנכבשה על ידי הגרמנים, מצאתי בספרו אזכור לספר כפרה של איאן מקיואן העוסק באותה אירוע מכונן. נגשתי לסופר שאת ספריו לא הכרתי עד כה, בכדי להשלים את תמונת דנקרק שלי, ולהבין טוב יותר איך נראית המתנה דרמטית של חיילים מובסים, המוטלים על רצועת חוף ים צרה ודחוסה, מטולטלים בין תקווה לייאוש.

הספר כפרה מתחיל בשלווה בריטית טיפוסית המשתבשת בהמשך. התחלה היא כמו סרט בריטי מוקפד, בו המצלמה נעה באיטיות על חפצי הבית בכדי להכניס את הצופה לאווירת התקופה, בית אצולה בשקיעתו, רגע לפני מלחמת העולם השנייה. מקיואן מתעכב על כל פרט באמצעות משפטים דחוסים וארוכים, לצד תרגום שלא זורם, ההופך את הפתיחה למייגעת ומתישה.

בראיוני היא ילדה מפונקת המבקשת לעלות מחזה שכתבה בעזרת בני משפחתה, משאלה שנותרה לא ממומשת, מכאן היא נפגשת עם החיים הממשיים ומביימת אותם כמציאות מעוותת שמקורה בקנאה ובנקמה ילדותיים. היא מפרשת את אחותה ססיליה הבוגרת המתנה אהבים עם רובי, בנה של עובדת המשק, כמעשה תועבה, בהמשך היא משייכת לרובי עלילת אונס תמוהה. בדיה שהפכה לאשמה הממיטה אסון על חייו ועל המשפחה כולה. האם כפרה ומחילה למעשה הנורא אפשריים ?

החלק השני של הספר מהווה ניגוד לשלוות הפתיחה. טוראי רובי טרנר, נסוג כחייה נרדפת ופצועה לדנקרק, הוא עובר מסע, אודיסיאה של סבל ותבוסה, החובר למעמדו, כאסיר משוחרר שהורשע בעבירת אונס. נשארה לו אהבה מנחמת לססיליה, שדמותה עוזרת לו לשרוד ייאוש ותבוסה הלובשת ממדי אסון קולוסאלי. באמצעות מקיואן, יכולתי לשמוע את שאגת מפצצי הצלילה החולפים ביעף על אנדרלמוסיות שיירות הנסוגים. הרגשתי באימת החיילים והאזרחים הנמלטים. ראיתי את מראות ההרס והרוגים המוטלים בצידי הדרכים כפני התבוסה. רובי מגיע לחוף בשארית כוחותיו, מולו הים הריק מסירות, מאחוריו טבעת המגנים המנהלת קרב נואש נגד הגרמנים שעוד רגע יפרצו את קו החזית, מצב ללא תיקווה, ייאוש אנושי של יחיד ואומה שגורלם מוטל על כפות המאזניים.

כפרה, הוא לא רומן היסטורי רגיל, אלא רומן פסיכולוגי ופילוסופי, המתאר את חיבוטי נפשם של גיבוריו על רקע תקופה רבת תהפוכות. הרומן, למרות פתיחתו המתישה הותיר אותי לא פעם פעור פה מול היכולות הוירטואוזיות של מקיואן לשלב בין תיאורים אנושיים, לתיאורים תקופתיים והגות. כפרה היא יצירה טובה המעמידה במוקדה שאלה פילוסופית גדולה, האם יצר לב האדם הוא רע מנעוריו ( בראשית ח כא ). מקיואן מבקש מעננה לדילמה הגדולה, באמצעות התבוננות בחיים ההופכים לאסון קולוסאלי, בהם גיבוריו מתמודדים עם מצבים אנושיים קיצוניים, קינאה, עוול, אשמה, כפרה, ומחילה. התנסויות המייצגות את הטבע האנושי, כרע מיסדו בצד האחד שלו (הובס) וכטוב מיסודו בצד השני שלו (לוק ). האדם כנראה לנצח יאבק, או יחיה את שני היסודות הסותרים, בניסיון אין סופי להשגת השלמה פנימית. מקיואן חיפש במעגלי חייהם של גיבוריו, את התשובה לשאלה, האם כפרה ומחילה אפשריות, האם הניסיון להשגתן מוביל להשלמה פנימית ?

סיום הרומן כפרה הוא שיא נפלא ההופך את העלילה למעגלית, לרגע נדיר של קסם בו העבר וההווה מתחברים. ברגעים האלו הרגשתי כמו בראיוני הבוגרת, גיבורת הרומן, המביטה על חייה ותחושות של עצבות והשלמה פנימית מציפים אותה, על החיים שהיו ועל אלו שלעולם לא יקרו עוד.

אחרי שסיימתי את כפרה, בקשתי להרים טלפון לצבי המורה שלי להיסטוריה, שהוא ממש זקן כעת, ולומר לו תודה על האופן שבו אני עדיין ממשיך על פי משנתו לחוות היסטוריה, ספרות וקולנוע, כתמונת פזל רב תרבותית, חייה, נושמת ומרגשת ולעתים אף בועטת ומכאיבה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רץ
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

הקו העלילתי שמתווה מקיואן הוא אכן יוצא דופן והוא מצליח לתאר את התמורות שחלות בדמויות במרוצת השנים באופן מעורר השראה. במהלך הקריאה לא יכולתי להתעלם מהסלידה ההולכת וגוברת שרחשתי כלפי אחת הדמויות. למען האמת, אותה סלידה התעצמה בי כל כך עד שגדשה את הסאה והפכה לאי-נוחות ממשית, מה שלא קרה לי מעולם קודם לכן במהלך קריאת ספר. רק אז החלטתי שעליי להתאזר בכוחות נפש ולהניח את הספר מידיי לדקות ספורות, בסופן נתתי לשטף המאורעות בסיפור לשאת אותי הלאה.

ראוי לזקוף לזכותו של מקיואן, שמיטיב לשרטט את נפשן והלך רוחן של הדמויות בצורה חיה כל כך, את יכולתו לעורר הזדהות בקורא. בחירת האנטגוניסט בסיפור (או שמא צריך לומר אנטגוניסט מכורח הנסיבות) היא לגמרי לא שגרתית וניכר ששיקע מחשבה בטוויית המאורעות כך שלא ייראו מעשה טלאים, אלא קשורים באופן טבעי ככל שניתן. כיוצא בזאת, הרומן שהוציא תחת ידו הוא מורכב נרטיבית – אבל לא פחות חשוב מזה, הוא גם מורכב פסיכולוגית ולעניות דעתי בזאת גדולתו.

עם כל זאת מצאתי כמה מגרעות בספר שמהן לא יכולתי להתעלם.
מעל לכל הפריע לי התרגום, אליו השתרבבו טעויות לרוב ("ש" במקום "כש", "כימיאי" במקום "כימאי", ועוד כהנה וכהנה). בעיון נוסף בביקורות שבאתר מצאתי שאני לא היחיד שהבחין בהן ופליאתי על כך רבה כיוון שנילי מירסקי, שהיא בבחינת אורים ותומים בכל הנוגע לתרגומי מופת בעיניי, נמנית על עורכי הסדרה. בכל זאת, אם זכרוני אינו מטעני, היא מעולם לא הסתירה את יחסה הפושר למלאכת העריכה, שלא הייתה לדידה אלא רק עיסוק משני לצורכי פרנסה בלבד. אולי כיוון שלא הייתה מגויסת אל המשימה בכל נפשה התקבל התרגום הרשלני מעל לכל מידה סבירה.
מעבר לזה, לעיתים קרובות מצאתי את עצמי משתהה בניסיון להבין משפטים עמומים וסתומים לגמרי. לפרקים הם הפכו לגיבוב מילים ארכני ומיותר לטעמי, שהחליש את העלילה ומנע קריאה קולחת של הספר. אין ספק שכוחו של מקיואן יפה בכתיבה, שאם לא היה כך לא הייתי גומע את הספר אל קרבי ביום וחצי של קריאה רצופה, אלא שבכל זאת נדמה לי שהוא חטא יותר מפעם בתיאורי נוף שחוקים וחוזרניים שכמו איימו להפיל עליי תרדמה. אני לא מוציא מכלל אפשרות שגם לתרגום הייתה יד בדבר והמתרגמת בחרה מבנים תחביריים מסורבלים ובחירת מילים מעושות במקצת, שלא החמיאו לכתיבתו של מקיואן. הדבר ניכר באופן בולט בראשית הפרק השני של הספר (עמוד 27). בנוסף, אני מודה שהדרך שבה מקיואן בחר לסיים את הסיפור נראתה לי גסה במעט, שמא אומר "פשוטה", גם אם מתקבלת על הדעת.

בסיכומו של דבר, אין ספק ששאבתי הנאה מהספר ואמת שמקיואן יודע לספר סיפור, כזה שממשיך לקנן בך ושב ועולה בדעתך לסירוגין גם אחרי שהסתיים.
לצערי, אני לא יכול להתעלם מהחולשות שציינתי, שקשורות בתרגום, אבל גם בתיאורים המסורבלים והמָלְאים של מקיואן לפרקים.
לכן הוא זוכה ממני לציון של שלושה וחצי כוכבים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אַבְרָשׁ אֲמִירִי
כפרה

כפרה

איאן מקיואן

כפרה עליך, איאן מקיואן. כפרה עליך.





אם ב'טובת הילד' הדבר שהכי פחות אהבתי הייתה הכתיבה, כאן ב'כפרה' דווקא הכתיבה הייתה הדבר שהכי אהבתי. הכתיבה היא אותה כתיבה מקיואנית יפה, אלא שכאן, מלבד כתיבה יפה, אין הרבה. כלומר יש - יש סיפור שמתרחש בבריטניה, ויש בו נערה שכותבת מחזות, ויש איזה מיקרה אונס, והספר עצמו אפוף במין אווירת רפאים שקטה ומפחידה כזו - אבל הקטע הוא שזה לא כל כך עניין אותי.

לפי שני הספרים של מקיואן שקראתי עד כה (הספר הזה, וטובת הילד), אני מבין שהספרים שלו לא אחידים ברמתם. לכן, אנסה לקרוא בהזדמנות ספרים נוספים של מקיואן, אשר מסקרנים אותי. סך הכל, איאן מקיואן יודע לכתוב - לכן כל מה שצריך ספר שלו כדי לקבל ממני ציון של 5 כוכבים, זה סיפור מעניין.


נ.ב - אהבתי את הכריכה הקידמית. יש בה משהו מאוד אנושי וריאליסטי, ונוגע ללב. עושה חשק להיכנס אל תוך האיור שנמצא בה, לשבת על יד אותה נערה מיסתורית, פשוט לשבת, תוך כדי שהרוח הנעימה עוברת בגוף של כל אחד מאיתנו.

לפני 9 שנים•זה שאין לנקוב בשמו
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
כפרה

כפרה

מאת איאן מקיואן

הביקורת של עושים רוח

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של עושים רוח
דירוג
5.0
לפני 5 שנים

“ספר מצוין! פחות אהבתי את הרפלקטיביות על הכתיבה למרות שזה כנראה חלק משמעותי מהפואנטה שניסה להעביר הס”

12/40
ביקורות על כפרה
הבאה
טימידו
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“מתאים למי שמחפש קריאה ארוכה ומשמעותית. ספר "כבד". למרות שקראתי תלונות על התחלה איטית ועלילה מזדחלת ב”