"היא כל כך אוהבת את השואה." כתוב בעמוד 175 בספר, ואני אוהבת את המשפט הזה, שאולי מתמצת את כתיבתה/חייה של ליזי דורון? רק לה הפיתרונים. בכל אופן, ספר ממש טוב, מרגש, ובעיקר - מציאותי, מה שמוסיף לו רובד של חשיבות בעיניי. אני מודה שלקח לי כ-50 עמודים להתחבר אליו, ההתחלה היתה כמו בסרט טוב, מעט איטית מדי עבורי, אבל כשנכנסתי - אז נכנסתי. זהו סיפרה השני של ליזי דורון שאני קראתי ואני מרגישה שאני אוהבת אותה, גם כסופרת, אבל בעיקר כאדם, כאישה. ורק הערונת קטנה לסיום: לא אהבתי שבעמוד 54 בשורה העשירית מלמעלה ישנה טעות כתיב/הגהה וכתוב "הפרולבמטי" במקום "הפרובלמטי". זה לא סוף העולם (בטח לא כשבשואה עסקינן) ועדיין. טעויות כתיב בספרים של סופרים מצליחים ובהוצאות גדולות כמו "כתר" פשוט חורים לי. מה לעשות, כל אחת והשריטה שלה...










