"קנאת סופרים" מקורו במסכת בבא בתרא, אבל מאיה ערד נסמכה על הטרנד המודרני אליבא דמרב מיכאלי והפכה את זה לקנאת סופרות. מה שלא מודרני אצל ערד זה רפיונה המוחלט בדימויים. אלה דלים ושחוקים. גם עולמה הטכנולוגי צר כנמלה כשהיא מתארת את הסופרת שלה אביגיל יושבת במונית ונאבקת בנקרא על מסך הנייד, החשוך והאותיות טל ומטר. וואלה. לא שמעה ערד על ניידים בהירים והאפשרות להגדיל את הטקסט? נשמע עלוב כמו ערב ההקראה והדיון בספרה החדש בנס-ציונה, משל היתה זו עיירה עתירת זוועות מספר של סטיבן קינג אי שם במיין. אלה אמנם ביקורות קטנוניות, אבל מה לעשות וזו קריאה שניה בטקסט, הראשונה לא צלחה.
מאיה עוד כותבת על אביגיל שקד. לא בדקתי, לא חקרתי ולא גיגלתי, אבל היו בטח שמצאו איכשהו את מאיה ערד באביגיל הזו. מאחר ואת הכריכה האחורית כותבים הסופרים עצמם, ערד תיארה את הספר ככזה המדבר על סופרת המועמדת לפרס ספיר ומרגע ההכרזה המלהיב והמפעים, הכל הולך ומסתבך, רכבת הרים אכזרית מתגלה לפתע פתאום והחיים הנהדרים הופכים לחיים של שיאים ונחיתות חירום. בפשטות אפשר לומר שלמאיה ערד אגו ענק, ההולך ותופח, לבטח אחרי ספר תשיעי. עכשיו החליטה שהיא מכניסה עצמה לספר וכדי לתאר אגו ענק ושביר זה, היא ממציאה סיפור על אחת אביגיל שלו (טעות פרוידיאנית, שלו? אין כבר שמות אחרים בישראל?), הנקלעת שלא בטובתה למגרש מכוניות מתנגשות מענג בלונה-פארק, היכן שכולם מצחקקים בעונג, אבל היא חשה רק בחבטות ענק, בא לה לבכות ובסוף גם להקיא. אבל זה לא נעים. אנחנו הקוראים סובלים יחד איתה ובטח לא מתענגים בטקסט הלא... הלא מה? לא מאיר שלו, לא דויד גרוסמן, אפילו לא דודו בוסי. כן, קנאה אינה דבר סימפטי, אין לה פסאדה מושכת ואביגיל שקד/ערד מנסות לתאר מה עושה קנאה בין אנשים שהם אמנים, בטח עם אגו ענק. אבל איכשהו כבר היינו בסיפור כזה או אחר העוסק באמנים ובאגו הנפוח שלהם, וזה לא אחד הסיפורים המבריקים. מילא לא מבריק, אבל סתם מטריד?
כשהזכרתי את עולם הדימויים הלא מבריק של ערד, כשהיא מכניסה לפיה של אביגיל את התהיה האם מתכוונים שהיא שמנה כשהיא עוסקת באוכל בספריה, אולי היא בכלל שפית מתוסכלת? אולי זה סתם דבר שהיא אוהבת לעסוק בו? רק שמנה עלה לה לראש הרזה שלה? דוגמה. אני כבר לא מדבר על קרבת שמות כמו טל וטליה, ניר וניב, פעמיים אביגיל, פעמיים יסמין ופעמיים תלמי.
אבל נמשיך עם אביגיל "שלנו", שספרה הרביעי אינו עולה יפה ונקטל ע"י העורכת הוותיקה שלה טליה ואפילו ע"י בעלה ניב. נתק זמני נוצר בינה לבין העורכת, אפילו כל נקודות החיכוך בינה לבין ניב שבות ועולות כמו כל הקלישאות הוותיקות, לא הודעת לי שאתה נוסע לכנס ואתה משאיר אותי עם הילדים, אפילו כביסה לא עשית בשבוע שהיית עם הילדים וכך הלאה. גבר לא היה מעלה זאת, נשים תמיד, כאילו אין בחיים מלבד הורדת הזבל, כביסה וארוחות. לו היה המצב הפוך ונגזר היה על הגבר לעשות את מטלות הבית, לא היה עולה בדעתו להכניס זאת ליצירתו הספרותית.
אם נחזור לאביגיל, הרי הספר נסוב סביב כל קשייה העצומים בחייה המרופדים, לא די שספרה הרביעי לא עולה יפה, תלמידתה לשעבר טל כבר באמצע הרומן שלה, דבר מחפיר, הקשר שלה על העורכת מנותק ועתה היא מוזמנת לכנס סופרות ושם נאמר לה, לא רק לה, שהיא לא סופרת קנונית. כמה מייגע. ומה שיותר מייגע זה שבעלה, שבא לאסוף אותה והיה בפגישה אקדמית משל עצמו, חנה רחוק. גם על זה צריכים לייגע אותי. מילא חנה רחוק, גם נוסע לכנס ומשאיר אותה, כאמור, עם הילדים. שייקח את הילדים ובהזדמנות שיקפוץ לדיסנילנד. לא פתרון גאוני מחוץ לקופסה? ובתפקיד אביגיל בסדרה שלא תהיה, אלכסנדרה דדריו, הלא היא רייצ'ל החבוטה מה"לוטוס הלבן", דמות צעירה מדי לאביגיל, אבל "עגולת עיניים" ומכמירת לב בדיוק כמותה.
אבל כדי להיות הוגנים, ערד באמת מנסה לתאר את עולמן של סופרות בפרט וסופרים בכלל, כולל ערבי קריאה ופגישות עם קוראים, המאבק המתמיד לספר נוסף ולהכרה עוד יותר גדולה הן במכירות והן בפרסים, כשאביגיל חפצה בפרס ספיר וכולם אומרים לה שמה שחשוב זה המכירות בחנויות. טוב שלא הוזכר פרס מאן בוקר הנתעב, שאז הכל היה שוקע בביצת סחי מצחין. משערד הכניסה לפיה של מארגנת הכנס, אחינועם, את סיכום דברי ימי הקנון העברי, שהיה ונסגר, מה צורך עוד להמשיך להתאמץ שכשימי הקנון עוד היו תקפים, אף אישה לא נכחה שם. עכשיו סגור.
וכך חולף לו הזמן והנה הזמנה לערב שירת נשים. שירת נשים? כן, ערב בו תדקלם אחת אביגיל שלו, הכפילה של אביגיל שלו שלנו משיריה. אבל בערב הזה עם השמות הכפולים לא מתגלה הכפילה, אבל כן נוכח נמרוד דיין, שעשור קודם לכן כתב בעיתון ביקורת אוהדת על ספרה הראשון של אביגיל שלו וגילה אותה לעולם. עכשיו אמר, כשהוא אינו יודע שנשוא כתבתו שומעת, שכבר עשרים שנה לא התגלה ספר טוב לעולם. צודק. (עכשיו 2021). רגע, צפצוף עצבני מהבקרה. כן, כן, בסדר בסדר, צודקים. אז ככה: ב-2008 יצא נוטות החסד, הספר המרשים במאה האחרונה. ב-2013 יצא המופתי האחרון של מאיר שלו, שתיים דובים. אז לא דובים ולא יער.
והחפירות לא פוסקות והכוח שלי להכיל אותן אולך ואוזל במהירות. כוח פיזי מעולם לא היה לי. נפשי הרבה יותר והספר הזה הולך ושותה לי את הכוח הזה בקשית. עבה.
אבל הסוף, אוי, הסוף. פתאום הקצוות נקשרים יפה כל כך והכל נופל למקומו כמו פאזל מהוקצע היטב, עשוי מחומרים משובחים. אז כן, ערד יודעת ללהג ובמקום להניח לקוראים להשלים דברים בדמיונם היא מאכילה אותם עוד ועוד, פה גדול, כן, הנה אוירון...
אבל הסוף, אופס, כבר אמרתי. מרוב שמות כפולים כבר התחלתי לחשוב כפול. כשאראה כפול אלך לרופא אף אוזן גרון.

~~
הקדמה קצרה, רק כדי לומר שכיף לכתוב כאן ביקורת על החדש של מאיה ערד.
מחוץ לאתר, נראה שיש קונצנזוס שמדובר בספר טוב ולהסכים עם הקונצנזוס זה משעמם, אפילו קצת מערער. אולי אני סתם נסחפת בזרם, אולי זו לא באמת דעתי האותנטית?
אבל הנה פה באתר רוב הביקורות פושרות יחסית וככה אני יכולה להכריז בפה מלא שמדובר בספר מצויין ועדיין להרגיש אינדיבידואלית וייחודית.
~~

"הקורא הרע מבקש תמיד לדעת, ולדעת תכף ומיד, "מה קרה באמת." מה הסיפור שמאחורי הסיפור[...] את הרכילות הם רוצים. להציץ הם רוצים. שיגידו להם מה באמת קרה לך בחיים ולא מה שאחר-כך כתבת על זה בספרים שלך. שיגלו להם סוף-סוף, ובלי שום קישוטים, וזיבולי מוח, מי באמת עשה את זה עם מי, ואיך, וכמה. זה כל מה שהם רוצים ובכך יבואו מיד על סיפוקם."
כה אמר עמוס עוז, וקשה להניח שמאיה ערד לא לקחת בחשבון את הדברים האלו כשכתבה ספר שכל כך מדגדג לקורא לראות אותו כאוטוביוגרפי במידה זו או אחרת. לא כשעמוס עוז צץ לפרקים בספר, כאחד מאחרוני הסופרים שזכו להיכנס לקאנון בטרם נסגר, אבל אני מקדימה את המאוחר. בואו נחזור לקורא הרע.
ליבי ליבי לקורא הרע שמנסה לזהות את מאיה ערד בספר החדש שלה, קנאת סופרות.
זה מתבקש כל כך, זה ממש צועק מתוך הטקסט.
גיבורת הרומן אביגיל שלו היא סופרת מוערכת. היא פרסמה ספר בשם "שעות אקדמיות" המתרחש באקדמיה בארה"ב (שבע מידות רעות, מישהו?), היא מואשמת תדיר בחוסר האהבה שלה לדמויות שלה, בחוסר חמלה כלפיהן.

"היא נראתה כמו סופרת אמצע הדרך שכותבת רומנים משפחתיים הטרו-נורמטיביים שמקבלים ביקורות מכובדות ב'הארץ' ומקום טוב באמצע בטבלת רבי-המכר, כאלה שמורות ועובדות ממשלה מלב הבורגנות השבעה נהנות לקרוא בחוגי הספר שלהן במודיעין ובשהם, אבל אין מצב שהאישה הזאת כתבה את השירים המרטיטים שנגעו בכולנו" נכתב עליה בליגלוג בפייסבוק לאחר תקרית קומית ומביכה של חילופי זהות. זה, אגב, חלק מפסקה נהדרת, כתובה ביד אמן שמראה עד כמה מאיה ערד בהחלט כן מסוגלת לכתוב באופנים שונים, ויחד עם זה - ללגלג על עצמה בנחת.
הקורא הרע יושב מול הספר עם מרקר ומסמן בהתלהבות קטעים מסגירים, שמח לאידה של אביגיל/מאיה כשהיא מפגינה קטנוניות, קנאה, התנשאות, משברי כתיבה, קשיים מול הילדים, עייפות מהחיים.
נו, אז אביגיל שלו היא מאיה ערד...?
לא. לא ולא.
כלומר ודאי שמאיה ערד יצקה לתוכה משהו ממנה. אם לחזור לקורא הטוב ולקורא הרע של עמוס עוז - "הכול אוטביוגרפי: אם אכתוב פעם סיפור על פרשת אהבים בין אמא תרזה לאבא אבן, זה בוודאי יהיה סיפור אוטוביוגרפי − אף כי לא יהיה זה וידוי. כל סיפור שכתבתי הוא אוטוביוגרפי, שום סיפור אינו וידוי."

אבל אביגיל שלו איננה מאיה ערד, וכמו שהיא עצמה אומרת לא פעם בספר - היא (אביגיל) איננה אלונה מנור (גיבורת הספר הראשון שלה "שעות אקדמיות").
"היא סופרת, לא גרפומנית. היא בודה מדמיונה, או לכל הפחות משייפת ומלטשת היטב רסיסי מציאות."
"בכתיבה אני לוקחת סיטואציות מהחיים ומשחקת איתן, משנה פה ושם, חושבת מה היה קורה אילו. לא הייתי קוראת לזה חומרים ביווגרפיים. אולי בצורה גולמית מאוד."
רוצים עוד רמז? אביגיל שלו היא מועמדת לפרס ספיר, אבל למה טרחה מאיה ערד וסיפרה לנו שפרס ספיר ניתן אך ורק לסופרים החיים בישראל ולא לסופרים ישראלים שחיים בחו"ל? ויש גם סופרת שחיה בחו"ל בספר, דמות משנה, נשואה לפרופסור באוניברסיטה בארה"ב... אולי אביגיל נגבי היא מאיה ערד? אבל היא דמות שולית כל כך, מה יוצא לנו מזה?
כלום, האמת.
אז מה לא לעשות עם הספר הזה? לא לחפש בו את מאיה ערד, האדם. היא שם, מן הסתם, אבל עזבו. יש בספר הזה כל כך הרבה מעבר.
ואם לחזור (בפעם האחרונה, מבטיחה) אל עמוס עוז, בל נשכח שהקורא הטוב לפי עוז איננו מחפש מה בין הספר לבין הסופר אלא מה בין הספר ובינו עצמו, והספר אכן שם לא מעט דגש על מקומם של הקוראים והחשיבות שלהם.
מה עוד?
דיונים על ספרות, על נשים בספרות, כתיבה נהדרת (מאיה ערד, בכל זאת) סגנונות שונים, סיפור קצר, שירים, כתיבה פייסבוקית, ומשחק עם הסגנון, עם הצורה.
כן, בואו נדבר שניה על הצורה באמת.
"רוב קוראיו נטפלים דווקא לקליפה החיצונית, לחווית הזרות של ישראלי בניכר, לא לרומן עצמו, לשפה, לחוויה הפנימית של הגיבורה, התבנית הצורנית הייחודית" מתלוננת אביגל שלו, אז אנחנו לא נחטא בזה.
"התהום של כתיבה בגוף ראשון, זמן הווה, מין נקבה. או כל שילוב של שניים מהשלושה - זמן הווה מין נקבה, גוף ראשון מין נקבה. הסכנה הכי גדולה עבור כותבת אישה זה ליפול לפח הזה של ה-real time. היא יודעת שאם תתפוס עמדה של מספר כל יודע גברי וסמכותי זהיישמע מגוחך, כמו ילדה קטנה שמנסה לחקות קול עבה של גבר באיזה מתיחה בטלפון. אז תמיד יש פיתוי ללכת לצד השני, לכתוב כמו שמדברים אל חברה. לפנות אל הקוראת ולהגיד לה, בואי, תשמעי סיפור. עכשו אני, החברה הטובה שלך, אספר לך על החיים שלי. זה התמצית של ספרי בנות. ולך היה מספיק תחכום וכוח אבחנה כדי למצוא את הקול שלך, לברוח מהאופציה הקלה."
מי המספר של "קנאת סופרות"? כלומר, מי המספרת? כי יש לספר מספרת, היא נסתרת רוב הזמן אבל פה ושם מבצבצת באיזה משפט בגוף ראשון, שמבהיר כי היא עוברת על הכלל שצוטט לעיל: גוף ראשון מין נקבה. "את אביגיל אני מכירה לא מהיום" היא מיידעת אותנו כבר בפרק הראשון. מצד שני, היא מתפקדת כסופרת כל יודעת, היא מכירה את אביגיל היטב, היא יודעת לתאר את מחשבותיה הכמוסות, היא מתארת אותה בגוף שלישי וגורמת לנו לשכוח מקיומה רוב הזמן, אבל היא כל הזמן נוכחת שם ברקע. מנווטת את העלילה, מפזרת מהמורות בדרכה של אביגיל, וברגע אחד דרמטי מחפשת ממחטה להושיט לאביגיל הבוכה ומתוודה:
"אני יודעת מה אתם חושבים עלי. שאני שונאת את הדמויות שלי, נהנית להתעלל בהן. אני יודעת שאתם לא מאמינים לי, שאתם בטוחים שאני שמחה עכשיו לאידה של אביגיל, יש לי כל הסיבות - אבל תתפלאו: אני עצובה"
מה, עוד מספרת שהקוראים שלה מאשימים אותה בשנאת הדמויות...? האם זו את, מאיה ערד?
אי אפשר להרחיב פה מחשש לספוילרים, רק אומר שאחד הפרקים האחרונים מהווה סוג של טוויטסט.

טוב, בעצם אולי אי אפשר בלי ספוילרים, אז מי שמתכנן לקרוא מוזמן לעצור כאן (גם מי שלא מתכנן לקרוא שיעצור כאן וילך לחשוב על מעלליו, או לספריה, לקחת את הספר בכל זאת).

הטוויסט הזה הוא אולי לא הכי מפתיע בעולם, אבל הוא מערער את העולם הספרותי שנבנה עד כה ומשאיר אותנו תוהים מה בתוך כל הרומן הזה אמור להיות "אמיתי" בעולם הסיפורי ומה בעצם בדיון? והעירעור הזה הוא בדיוק הסיבה שבשלה הצטערתי בשביל "הקורא הרע" שחיפש את מאיה ערד בתוך כל הדמויות בספר. כי הסיום הזה קורץ אליו בדיוק ואומר לו שמאיה ערד קצת... עבדה עליו. נתנה לו להבין שהוא מציץ אל חייה הפרטיים, בזמן שכל הזמן הזה לא רק שהוא קרא רומן בדיוני, אפילו המציאות המתוארת בתוך הספר היתה בדיונית בחלקה.
איפה הגבול בין הבדיון למציאות? אל תנסו לחפש, נסו להנות מהספר כמו שהוא, מהדמות של אביגיל שלו שהיא, למרות הקטנוניות, הקנאה, ההתפרצויות - דמות נוגעת ללב, ומסיום מפוייס, סוגר מעגלים ומנחם.
בדיוני? מדומיין? קריצה מתוחכמת לכיוון ההפי אנד המסורתי של הצ'יק ליט, שאביגיל כל כך רוצה להיבדל ממנו? למי אכפת. היתה לי דמעה בקצה העין, ובספר של מאיה ערד - זה כמו מעיין שלם של רגש.

אתחיל בוידוי: מאיה ערד היא בראש רשימת הסופרות האהובות עלי. ואת קריאת הספר הזה דחיתי. קראתי יותר מדי סקירות למה לא. והספר נדחק ונדחק. אחרים ורבים עקפו אותו, ועכשיו כשסיימתי לקרוא אותו אני שואלת מה בעצם חשבתי לעצמי. איזה חתיכת עונג צרוף בן 412 עמודים שנגמרו לי מהר מדי, אבל הסיפור ימשיך לבעבע בתוכי עוד הרבה.

כי אין כמו ערד לתאר את הדמויות שלה. רק היא מעיזה לכתוב אותן כפי שהיא כותבת (טוב, גם הרמן קוך) לתאר אותן עד הניואנסים הכי קטנים, והיא עושה את זה באומנות של ממש. רק היא יודעת להגיש לקורא כל פעם סיפור בעל מבנה לא שגרתי. ערד לא רק יודעת לכתוב סיפור מעניין עם דמויות סוחפות ואפויות בול במידה הנכונה, היא כמו ארכיטקטית, אבל של מילים.


בסיפור הרב רבדים הזה, שכתוב עם המון הומור ערדי אופייני -ציני - ברור, מעבר לסיפור עצמו, יש בו אמירה נוקבת ( ומאוד חכמה, אם יורשה לי) על עולם הספרות, על הפוליטיקה של התחום, פרס ספיר, ריבוי סדנאות הכתיבה, מימון ההמונים שבאמצעותו כל כותב הופך ברגע לסופר, על עולם הספרות הישראלי ששינה פניו בעקבות הרשתות החברתיות וההשפעה שלהן על התחום. ערד פותחת פה דלת לעולם הזה שמתחולל בין הכותב לקורא, וזה מרתק. זה ספר על כותבים כמו גם על קוראים , על האיזון השברירי הזה בין השניים, ועל המורכבות שבו. עד כמה ההצלחה של הכותב תלויה באהבת הקורא. לי באופן אישי הספר הזה גרם להמון הרהורים סביב הנושא, וגרם לי להעריך פי כמה וכמה את הסופרים.ות שלנו, הנהדרים כל כך.


חציו הראשון של הספר היה לי קצת מבלבל, לא הייתי בטוחה שהבנתי מי נגד מי, הרגשתי שאני הולכת קצת לאיבוד. ריבוי הסיפורים קצת החליש לי את האחיזה הרציפה בסיפור. גם דמותו של המספר יודע כל הפריעה לי. לא יודעת, יש איזו אינטימיות בין הכותב לקורא, ויש משהו מאולץ בקולו של מספר כל שמפר את האינטימיות הזו. וגם בגלל ריבוי הקולות בספר הזה, ועוד קול של המספר יודע כל הרגיש לי עמוס.

אבל,

וזה אבל עם כמה סימני קריאה. כשהקורא מגלה מיהו מספר הכל, ההרגשה היא כמו לנקות את המשקפיים, להבריק אותן, ואז להרכיב אותן מחדש - ולגלות כל מה שלא ראית קודם. ובכלל, הספר מקבל תאוצה ונכנס לקצב אחר החל מעמוד 200 בערך, אז מי שנטש לפני כן, רק שתדעו שאתם מפסידים! את התבשיל שרוקחת ערד לא תמצאו בשום מסעדת גורמה, רק אצלה. כי זו טביעת האצבע שלה, ושלה בלבד.

ערד אוהבת לכתוב ארס פואטיקה והספר הזה (לטעמי) הוא הכי טוב שלה בסוגה, וגם פה עולם האקדמיה שכל כך חביב על ערד וחוזר במרבית ספריה - לא נפקד מקומו.


עיצוב העטיפה גאוני לא פחות מהתוכן, וגם בכריכה יש קריצה גדולה.


ואני חושבת שזו פעם ראשונה שכמעט לא כתבתי על התוכן. כל כך הרבה נכתב עליו, מה כבר אוסיף? ובינינו? אצל ערד זה לא ה"מה", זה בעיקר ה"איך".

תענוג!

הביקורת עלולה לכלול פרטים מהעלילה -



ספר נפלא! הכתיבה של מאיה ערד קולחת כרגיל, שנונה ועם זאת מלאת חיים, ניואנסים, אירוניה והומור. הסיפור נבנה בצורה נהדרת, הדמויות מעניינות ומלאות-חיים. קראתי כמה ביקורות (בעיתונות, לא פה) שעוסקות בעיקר ב"חידות" שטמונות בספר, בכך שהרבה מהדמויות חולקות שמות או שמות כמעט זהים, אבל זה לא העיקר לדעתי. יש פה סיפור נהדר, ולא צריך לחפש "ביצי הפתעה" כדי לחשוב איך להבין אותו, או לחשוב שרק כך אפשר באמת להבין אותו. יש סיפור על הגשמה ופספוס, על קריירה, זוגיות, עולם האקדמיה בכלל ועולם הספרות בפרט, כתיבה כמובן - החיים, בקיצור (גם אם לא החיים של כולנו). יש זמרים שאומרים עליהם שיש להם קול כל כך יפה, שהם יכולים לשיר את ספר הטלפונים וזה יהיה טוב. כך הכתיבה של מאיה ערד בעיני - לא משנה על מה היא תכתוב ולאן הסיפור יתגלגל, הכתיבה עצמה, הדרך שבה היא בונה את הסצנות והדיאלוגים, המחשבות של הגיבורה (שתי הגיבורות, שתי המספרות) - הכל מושלם. ההשוואה הבאה אולי תיראה מוזרה, אבל בעיני זאת מחמאה גדולה מאוד - הכתיבה שלה מזכירה לי את סטיבן קינג. לא משנה מה תהיה העלילה, זה מעניין ומרתק, ואני רוצה להמשיך לקרוא ולאט-לאט נשאב בתוך העולם של הסיפור.

גילוי נאות: אני אוהב את ספריה של מאיה ערד. יש לה כושר ביטוי, שנינות, מבט מפוקח כמו על עולם האקדמיה (שבע מידות רעות) ורווקה המשתוקקת לפרי בטן (העלמה מקזאן). היא לא מנסה להתנחמד לגיבוריה,
'לעשות להם נעים בגב' ופוצי מוצי.
ל'קנאת סופרות' טוב כשהיה- התחברתי פחות. לא בשל איכות הכתיבה אלא יותר עקב דמויות רבות ולעתים התקשיתי לזכור במי מדובר אחרי עמודים רבים. ארוך למדי, גדוש ועמוס כולל טקסטים ארוכים של נאומי הדמויות וקטעי קישור. הדמיון בשמות כגון טל וטליה ושתי 'אביגיל'. אחינועם ואלישבע.
אביגיל שלֵו היא סופרת מצליחה שפרסמה שלושה רבי מכר. הרביעי בדרך והיא תקועה. משהו לא עובד. בת ארבעים ושלוש, נשואה ואם לשניים. בתה המתבגרת מטריפה אותה במרדנות נעורים (אוף אמא, עשית לי צמה עקומה! ). מפריע לה שנתפסת לעתים כקרובה של מאיר או צרויה שלו. העורכת טליה ובעלה ניב מעירים לה על הפגמים שלדעתם קיימים בספר שרצונה לפרסם, היא מתקשה להכיל את ביקורתם. היא הכוכבת, הסופרת הידועה. מעבירה סדנאות כתיבה בהן ומחוצה להן פוגשת מי שרואים בעצמם סופרים ובעיניה- נלעגים. יסמין (כשם בתה), שפוגשת בבית קפה מנסה לשכנע אותה לשיתוף פעולה בכתיבת תסריט לסדרת טלוויזיה ('תסריטאית' יעני, טרם כתבה אחד) מבוסס על הבלוג שלה וספרה של אביגיל מעוררת בה כעס ('אין גבול לבזיון ואין קצה להשפלה') ולא חוסכת את שבט לשונה- "תגידי, נפלת על הראש"? כולה בעלת בלוג עם כמה מאות עוקבים ופוסטים בפייס וחושבת שהיא משהו, שמועמדת אפשרית לפרס ספיר תכתוב עימה תסריט לסדרה קיטשית.
טל בן אהרן המשתתפת בסדנת הכתיבה שלה, עוד אחת שמנסה להוציא רומן. הדמות של חדווה שכתבה על 'דודו הדורבן'.
'סופרי הפיגולים' שכותבים ספרי ילדים חסרי כישרון עבור ילדיהם.
בקיצור, אינה מנסה להסתיר את דעתה על אותם גרפומנים וכותבים בשקל.
ובעקבות אי הבנה מביכה בחוג בית בשכונה תל אביבית תגלה אביגיל משהו שיטריד את מנוחתה ויערער מעט את עולמה הבטוח .
גם הבלבול בינה לסופרת אביגיל נגבי שכתבה ספר על נושא הדומה לאחד משלושת אלה שהוציאה- שעות אקדמיות- לא ממש עוזר למורל.
וישנו הקשר המשמעותי שלה עם אחינועם. הקשר המעצבן עם אמו של ניב שמתעקשת לחגוג בת מצווה ליסמין למרות הבטחתה שזו תהיה מסיבת יום הולדת משפחתית צנועה וברור לאביגיל שהיא מנכסת את האירוע לעצמה ולא לנכדתה הבכורה.
מבחינתי סוף הספר בו נחשפת אמת מפתיעה הוא החלק הטוב.
הספר אינו מתייחס רק לאביגיל וקורותיה. הוא מעלה ומתעמת עם נושאים שונים בעולם הספרותי. זה שהיה, בו סופרים זכו להערכה, הפכו לקנון ישראלי שעד שנות התשעים לסופרות היה מקום מועט בו. איזכור לסופרי עבר עולמיים בעלי תהילה. העולם המודרני בו שולטים הפייסבוק ופלטפורמות רדודות וכל מי שמעלה הגיגים מטופשים, סופר לייקים ושיתופים חושב שהוא הדבר הגדול הבא. סופרים טובים באמת הרוצים להיכנס לפנתיאון הלאומי ושיזכרו אותם גם אחרי מותם.
ואת מי באמת מעניין פרס זה או אחר, מה שקובע בעולם האמיתי הוא המכירות וההצלחה בציבור. נכון שהמענק הכספי עליו מבורך אבל תכלס, מי יזכור עוד שבוע שקיבלת אותו?
יכול מי שרוצה בכך לראות באביגיל את דמותה של מאיה ערד, או דרכה היא מביאה את השקפת עולמה בלי סנטימנטים.

באתי עם ציפיות גדולות ודי התאכזבתי. מצאתי אותו בספריה החדשה שאני עובדת בה. בגדול הנושא מעניין דמותה של אביגיל שלו סופרת מוערכת שמועמדת לפרס ספיר, שרוצה למצוא את המקום שלה בעולם הספרותי, נפגשת עם עוד סופרות, יחד עם זאת מגלה שמשוררת אחת השתמשה בשמה כותבת שירה אירוטית נשית, התפקעתי מצחוק לא רע, ארס פואטיקה של כתיבה, דמויות מעניינות, בעלה חברותיה. וחלומה הגדול שיראו אותה כסופרת מוערכת מקנאה בסופרות אחרות שמצליחות ממנה, וכשהגעתי לחלק העיקרי של הספר מאוד התאכזבתי איבדתי בסופו של דבר את טעם הספר מלכתחילה שהוא היה מאוד מוצלח, לפי דעתי הסופרת הכניסה איזה רומן פורץ גבולות בלתי אפשרי כדי להכניס לדמות איזה פלפל בעיניי לא היה צריך להתפלפל בו הרס לי את הספר, נושא מעניין אך הסופרת החליטה להכניס איזה רומן אסור שלא קשור לעניין שבה דיברה המשוררת,יש כאלה שיחלקו עליי ככה הרגשתי.

את הספר התחלתי לקרוא לפני חצי שנה וסיימתי שלשום.
אהיה יותר מדוייקת.
את הספר התחלתי לקרוא לפני חצי שנה, החזקתי בבית כמה חודשים, החזרתי לספריה בעמוד 200 בערך, לקחתי הפסקה של חודשיים, ראיתי בחנות, דיפדפתי (ראיתי במקרה קטע שלא קראתי עדין והתלהבתי מחדש), קניתי, נתתי לו לנוח בבית חודש, קראתי אותו עם המון הפסקות, ואז את 60 העמודים האחרונים גמעתי ביום.
מצד אחד, לפי מה שזה נראה, הספר מאוד לא קריא או מאוד משעמם לקריאה. הרי אם לקח לי בתור גומעת ספרים, לגמור אותו בכל כך הרבה זמן, לבטח יש בעיה בספר?
אני רוצה להוציא את הרושם הזה מיד, אמנם הספר הזה באמת קצת היה לי קשה לקריאה אך זה רק בגלל שאני בתקופת יובש.רק לאחרונה חזרתי לקרוא ספרים ואני לוקחת את הזמן. השפה בספר היא שפה גבוהה, והיתי צריכה הרבה פעמים לחזור על אותה השורה בשביל להבין איזשהו פרט. בעיקר כאשר הוצגו הרבה דמויות חדשות ותיאורן בטווח של שתי עמודים והיה לי קשה לעקוב מי הוא מי ולמי הוא נשוי (או לא נשוי). אני לא יודעת אם זה בעיה שלי או של הספר.
לגבי העלילה (בלי ספויילרים)- הסיבה שלקחתי את הספר התחלה היתה בגלל שהיה כתוב בתקציר שהספר מספר על סופרת שמתמודדת עם בעיות אמצע החיים. היא כבר הוציאה שלושה ספרים מצליחים לאור, היא מרצה במועדוני קריאה והיא מועמדת לפרס ספיר. אנשים כאלה תמיד משכו את תשומת ליבי בתור משהי שהיה לה חלום להיות סופרת פעם, והסתקרנתי לקבל הצצה לתוך עולמה של הכותבת.
אני חייבת לציין שזה ספר משלה. בהתחלה היתי מאוד בטוחה שהכותבת משתמשת באביגיל הדמות הראשית בתור בובה בשביל להעביר את התסכול שלה מעולם הספרות אל הדף. היה רושם חזק שאני מקשיבה לסופרת עצמה מתלוננת על דברים ולא היתי בטוחה אם זאת היתה אביגיל או מאיה ערד שכותבות. כמו שראיתי בתגובה אחת פה למעטה, עדיף לא להרוס לעצמך בלנחש מה מתוך הכתוב היה תסכולה של הדמות, ומה היה מבוסס על סיפור אמיתי מחייה של הכותבת. זה לרוב רק יהרוס את החוויה.
פלוס, היה בספר פלוט טוויסט (או אפילו שניים?) שלא ציפיתי לראות וזה נתן לי המון חומר למחשבה, גם לגבי הספר וגם לגבי המציאות.
כתבתי פאנפיק לזה. פאנפיק! הדברים היחידים שאני כותבת עליהם פאנפיקים אלה רק הסדרות או הסרטים הכי פופולארים שיש, כאלה שכבר יש להם אלפי אם לא מיליוני קוראים, כך שאדע בביטחה שלפחות אדם אחד יקרא את מה שכתבתי.
אבל פה דיגדגה לי היד, היתי חייבת לעצור איפה שבדיוק קראתי,לגשת למחשב ולכתוב משהו קצר על מציאות נפרדת של מה אם- לפני שהרגשתי מרוצה ויכולתי להמשיך לקרוא. יכול להיות שמה שכתבתי היה די מה שקרה בהמשך, אבל היי! כתבתי! וגם הצלחתי להכניס כרוסאובר פנימה בהתחשב בזה שהדמות הראשית הייתה במקום שגם דמות אחרת היתה יכולה להיות בו.
זה באמת ספר מרתק. מה שמאיה ערד ניסתה לעשות, עבד לה. נהנתי מאוד ולמרות שהעמודים הראשונים נגררו לי, בחצי השני של הספר אחרי שכבר התמקמתי בנח והכרתי את הדמויות- העלילה שאבה אותי חזק ובלעתי את הסוף. מומלץ מאוד.

ראשית אומר שאהבתי את הספר. בכלל מאיה ערד מתארת באופן נכון את קנאת הסופרים שהיא חלק בלתי נפרד מתרבות הכתיבה. בשנים האחרונות היו מספר תביעות על ההעתקה מספר וכן מאבקים על זכיות בפרסים, כך שהסיפור מושפע מאד מהמציאות. ערד מתארת באופן יוצא מהכלל את אופי המאבק הספרותי המתנהל בחשאי. המאבק של הסופרים עם ההוצאות לאור , החנופה שעליהם להפעיל בכדי להגיע לגורמי ההשפעה, ההשואה הבלתי פוסקת מול סופרים אחרים, המאבק על כניסה לרשימת המועמדים לפרס שזו הכרה ביחודיות הספר, אלה הם חיי סופר מתחיל.

כמו כן אני מאד מזדהה עם תאוריה את הישראלים החיים בחו"ל בספר זה זו אפיזודה צדדים אבל בספרים אחרים הסיפורים על המהגר הישראלי הם הנושא העיקרי ואלה מתוארים בדיוק ברגישות ובהבנה.
חבל שהספר ארוך מידי ומתפזר על יותר מדי ארועים.

את ספרה החדש של מאיה ערד, "קנאת סופרות", גמעתי ביום אחד.
ספריה הקודמים של ערד (קראתי את חלקם), סחפו אותי. כתיבתה ברובה מהנה, רגישה לניואנסים.

ערד לועגת למבני כוח באופן שנון. מהאקדמיה והמוסד הספרותי, אל מוסד הנישואים, ועד זיהוי רנטגני (אולי מדי) של יחסי הכוח העומדים מאחורי דינמיקה זעירה בין שני אנשים.
עם זאת, נדמה שברובד האנושי, העמוק יותר, ערד מפספסת שוב ושוב. ספריה לוקים בדרך כלל באי-אהבה לדמויות, ובכתיבה צינית ומרוחקת, שלא מצליחה להמריא. כך שחווית הקריאה נותרת מהנה, אבל באופן קר/רציונלי, במובן מסוים נטול ערך מוסף.

גם ספר זה, ממשיך באותה נימה שניכרה בספריה הקודמים. מרבית הדמויות בספר, מלבד הגיבורה, שטוחות למדי, פלקטיות, ועל כן מעניינות במידה מוגבלת.
הספר עוסק באופן שנון ורפלקסיבי במוסד הספרותי שמתגלה כלא רלוונטי. המושכים בעט מצפים להכרה מטלטלת, קאנונית, אבל הקאנון כבר נסגר, ולא יוכתר עמוס עוז נוסף. מה נותר, אם כן? הקוראים.
וכאן מובא לנו אבטיפוס הקורא: בתיה, קוראת לא-משכילה-במיוחד מראשון לציון. (לפי ערד, גם זה משהו).

גיבורת הספר אם כן, היא אביגיל שלו, סופרת מצליחה בשנות הארבעים לחייה, שנחשפת במלוא קטנוניותה, והתנשאותה על אחרים. כן נחשפים חייה האישיים, ומרדפה אחר הכרה.
אביגיל, שאין אלא לשער שנבראה בצלמה של ערד, מתמודדת פנים מול פנים עם ביקורת שהוטחה לא פעם בערד עצמה. באחד ממפגשי חוג הקריאה אליו אביגיל מגיעה כסופרת-אורחת, אומרת לה המנחה "לא נראה שאת אוהבת את הדמויות שלך", ואחת הקוראות מוסיפה "סופר גדול צריך לב רחב ואהבת אדם".
נדמה שבספר זה, ערד בהחלט "מפנימה" ביקורת זו, ומתמודדת איתה, בין השאר, על ידי כיוון חיצי הרעל פנימה. ערד כמו אומרת, "הנה, אתם צודקים. לא רק בתיה מראשון לציון ראויה ללעג. אני אלעג לדמות שהיא אני". ואכן, אביגיל הסופרת נחשפת על שלל חסרונותיה. חוסר סבלנותה, מימדיה שתופחים עם השנים, גאוותנותה, ו"הקטע הזה שיש לה עם אוכל".

אך הפעם לא מדובר בדמות קרטונית, צפויה, שכמו מזמינה לעג (כפי שאומר ניב, בן זוגה של אביגיל, "זה בדיוק מה שאת עושה בספרים שלך. צוחקת על חלשים ממך. את חייבת להפסיק עם זה"). אביגיל היא דמות עגולה ומרשימה. יש לערד חמלה אליה, והדבר מורגש. ייסוריה אמיתיים.
אביגייל נעה בין נרקסיזם לתחושת אפסות, ומתענה במחשבה שספריה, על אף הצלחתם היחסית, לא שווים דבר. היא לועגת לעצמה, על כך שהקדישה שנים שלמות מחייה לכתיבת ספרים גרועים, שניסו לשחזר את הצלחתו של ספרה הראשון "שעות אקדמיות".

לאורך הספר, מתווספות לדמותה של אביגיל שכבות על גבי שכבות של מודעות עצמית, ואפילו צצות דמויות נוספות שהן מעין שכפול שלה, במרחב שהוא ספק בדיון- ספק אוטוביוגרפיה.
לא יכולתי שלא לחבב את דמות הסופרת הפגיעה, ששרויה במצב קבוע של זעם פנימי שמאיים לאכל אותה, ועוסקת ללא הרף בשאלת התקבלותה כלפי חוץ.
עם זאת, ומדובר בסייג משמעותי, גם הפעם כתיבתה של ערד לא מתעלה על אותה נימה אירונית מתישה-משהו (אך משעשעת), המבחינה לכאורה במכוער.
אביגיל אמנם עוברת טלטלות נפשיות ורגשיות לאורך הספר, מגלה על עצמה דברים. לכאורה זה אמור להפוך אותה לסופרת רגישה יותר. אך יש תחושה שהטלטלות הרגשיות נמסרות באופן לקוני, לא מספיק משכנע. דווקא שם, איפה שהיה אמור להתחולל שינוי פנימי בגיבורה, שינוי שיאפשר לה לכתוב טוב יותר – חולשתה של ערד באה לידי ביטוי באופן מובהק. סגנון כתיבתה האירוני, המשועשע, לא מאפשר לה לרדת לעומקם של חיבוטים נפשיים, חיבוטים שמהם הייתה אמורה לצמוח כתיבה מסוג אחר.

לערד כתיבה "קרה", "חיצונית", זו אולי לא כתיבה נעימה ואמפתית אבל זה מה שהיא עושה טוב.
נראה שבספר הזה, ערד מנסה לפרקים, באמצעות דמותה של אביגיל, שעוברת משבר אישי (משבר ש"מעמת" אותה עם החיים-עצמם), להתעלות מעל הסגנון הזה.
כלומר, אביגיל - הדמות שנבראה בצלמה של ערד, עוברת משבר אישי שאמור להעמיק את יכולת ההתבוננות שלה, לגרום לה לכתוב טוב יותר.
אבל הכתיבה של ערד, המתארת את משברה-האישי של אביגיל, לא משתכללת.

ערד אמנם לא מצליחה לשכלל את כתיבתה, אבל לאורך הספר, היא כן מתעמתת איתה ובוחנת אותה.
ובסופו של דבר, היא כן מצליחה לברוא דמות נוגעת ללב, וכנראה שהדמות נוגעת ללב דווקא בגלל הכישלון, וחוסר ההצלחה שלה (של ערד? של אביגיל?) לכתוב אחרת.

ואולי גם מבטה החד של ערד, שכשמופנה פנימה, מצליח להניב משהו מרגש.