"אחות לפליאדות" – ספרה השלישי של <mark>אורית אילן</mark> והזוכה בפרס ספיר הטרי.
שם הספר "לפליאדות"- מגיע משבע הנימפות במיתולוגיה היוונית של ארטמיס (הציידת, הבתולה, האלה של המרחבים, חיות הבר והירח), שבעה כוכבים המתגלים בשמי הלילה בעגן הים התיכון.
בתחילת פברואר 2002 נהרג בתאונת דרכים אבנר כהן- בעלה של הגיבורה מיקה המספרת את סיפורה לאורך הספר. היא עוברת לגור מדירת הסטודיו שלה ברמת אליהו לדירה של אחיה שעבר לשבד

"אחות לפליאדות" הוא אחד הספרים הכי הכי הכי הכי (כבר כתבתי הכי...?) טובים שנכתבו אי-פעם בשפה העברית.

הוא מעמיק לאין שיעור, מלא ברבדים ובמשמעויות, כתוב כאילו שכתבה אותו ג'ניפר איגן (זוכת פרס פוליצר, כן?) או זיידי סמית'. או השילוב המושלם שביניהן.

הספר מפליא בכל כך הרבה דברים, כל כך אוונגרדי (אוונגרדי זו המילה המדויקת), מרתק וייחודי - שנותרתי חסרת מילים - הן בעת קריאתו, הן בסיומו.

אנא תקראו א

לא יודעת.
כן זו לא ממש ביקורת מקיפה. זה מסוג הספרים שלדעתי מוכיחים שכתיבה טובה לכשעצמה לא תמיד מספקת את הסחורה. כדי להשלים את התמונה צריך שלכתיבה יחבור סיפור שהקורא במקרה הזה - אני, ימצא בו עניין. גיבורים שהולכים איתך לאורך כל הדרך ויש לך עניין בהם.
סיימתי את הקריאה בתחושה של ניכור ובמידה רבה חוסר עניין.