ביקורת ספרותית על המרד בסוריה - אפקים #294 מאת פואד עג'מי
ספר טוב

---

בספר "עורבני חקיין" של סדרת "משחקי הרעב", מציירת סוזן קולינס מצב מעניין. לאחר עשרות רבות של שנות שלטון עריץ מתנער העם המדוכא ועורך מהפכה. במקום לסיים את הספר בסוף טוב שכולו טוב לחיי עולמים, כפי שהיינו רוצים ושואפים במיטב סיפורי האגדה, הסוף של קולינס אחר. בסוף ה"טובים" מנצחים, שזה יופי, אבל לא נשארים טובים. הכוח, או אם תרצו השלטון, השחית אותם. במהלך הקריאה של "המרד בסוריה" חשבתי הרבה על משחקי הרעב. פואד עג'מי, המחבר, אינו מסתיר את הצד שבו הוא מצדד. שלא כמו בכתיבה היסטוריונית-מדעית, הוא לא אובייקטיבי, לא מתיימר להיות כזה, ובכלל לא מנסה להיות. שנאתו שמורה לאסד, אהדתו הטהורה נתונה לכוחות המורדים, ותקוותו הרבה היא שבסופו של דבר המרד יביא לסוריה משטר דמוקרטי, שיוויוני ונאור.

הספר הגיע לידי בזכות הבנות שלי, שוחרות האקטואליה והמזרחנות. אלה לא תחומי העניין הטבעיים שלי, ולכן אני ממעטת בקריאת עיתונים. אם ככה, בראש ובראשונה הספר סיפק לי מידע שכמעט לא היה בידי, היות ולא קראתי את מאמרי העומק בעיתונות המודפסת והאלקטרונית. נכון שחלק מהמידע קיבלתי במהלך סעודות השבת בשנתיים האחרונות, אבל הוא לא היה מסודר. וזהו יתרונו הראשון של הספר - מידע וסדר. המידע מגיע ממגוון מקורות, כולל עיתונות, פרסומים אישיים בבלוגים ובסרטונים באינטרנט, שיחות עם סורים גולים וכדומה. הסדר, אני מניחה, הוא יתרונו הגדול של הכותב, בכך הוא עולה על כתבים ועיתונאים, ונותן את הנופך האקדמי לספר.

עג'מי מנתח את המרד בסוריה מנקודות מבט היסטוריות, גיאוגרפיות, סוציולוגיות ואתניות. הוא מגיע לשורשים: העלאווים, מיעוט קטן, כעשרה אחוזים מכלל אזרחי סוריה השולטים במדינה, ויותר מזה, בצבא. לדעתו הנושא האתני הוא המפריד בין המרד בסוריה לשאר המרידות שהביאה התקופה שאוהבים לקרוא לה "האביב הערבי". בסוריה אין מדובר בהחלפת השלטון בלבד, החלוקה האתנית היא הגורמת למלחמת אזרחים במדינה. הוא גם מנתח את הערים השונות, ומסביר מדוע המרד פרץ באלה ולא באחרות. בשלב הזה הרגשתי עומס בפרטים, ולכן דילגתי על ההבנה הפרטנית, לטובת ניסיון לראות את התמונה הכללית.

אלא שעג'מי מתקשה לצייר תמונה כללית. אין זו אשמתו. הספר פורסם בנובמבר 2012. הלחימה בסוריה טרם הסתיימה באותה נקודת זמן, ובדיעבד אפילו לא הגיעה לשיאה. אין אפשרות להגיע לידי פרספקטיבה היסטורית במצב כזה. אפשר לצייר את האירועים, לנסות למצוא קווים מנחים, ולתעד. ואולי זו הנקודה העיקרית בספר, התיעוד. האם יכול להיות שהמרד המתרחש כעת בסוריה יעבור תהליך כמו בסוף משחקי הרעב? עג'מי לא מצליח להעלות תסריט כזה בדמיונו. ימים יגידו אם הוא צודק.


ואיפה אנחנו? ישאל הקורא הישראלי. אני יודעת, אנחנו מאוד חשובים, ולכן בכל מקום נחפש, ונמצא את נקודת המבט הישראלית. עג'מי, לבנוני במקורו, אך מתגאה בידידותו עם איתמר רבינוביץ', לא מרגיש צורך להתייחס רבות לישראל. השנאה לישראל היתה אולי הנשק שסייע לאסאד האב לחזק את משטרו העריץ, וללכד את העם הסורי מאחוריו. "רחמו על העם הסורי" אומר עג'מי, "לימדו אותם שמטוסי הקרב בארסנל המדינה, מטוסי המיג מתוצרת רוסיה שבעבר התקבלו ברוב גאווה, נועדו לעימות עם ישראל. בסוף הקיץ השני של ההתקוממות הם כבר ידעו את האמת לאשורה. מטוסי הקרב נשלחו לשמי אידלב וחלב". את הנקודה "שלנו", מה אומר המרד בסוריה, חילופי השלטון האפשריים והעתיד העלום, לנו כאזרחי ישראל, יביאו אולי אחרים. אבל אותם אחרים, אם יחפשו מידע מסודר על תהליך המרד בסוריה, יקראו לבטח את עג'מי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המרד בסוריה - אפקים #294