“פואד עג׳מי, לבנוני יליד הכפר ארנון, שמול הבופור, הוא מזרחן בעל שם באקדמיה האמריקנית.
הוא אדם פתוח ומקובל על ידידיו אנשי האקדמיה, ואשר בניגוד לאנשי אקדמיה ערבים רבים, לא הסתגר באיבתו כלפי אנשי האקדמיה הישראלית, ומדבר על חבריה בחיבה והערצה רבים.
בין ידידיו ניתן למצוא את איתמר רבינוביץ, מרטין קרמר, ואיל זיסר.
בספרו המרד בסוריה, פואד עג׳מי , לא מנסה להסתיר כלל למי נתונה אהדתו.
ועל כך הוא כותב. ״ מיותר לומר שאיני מסתיר את אהדתי בספר זה. סופר אינו בבחינת שופט מוסרי במשחק, ואיני מעמיד פנים שאני משתתף במאמץ הזה. מעולם לא פקפקתי ביכולות של העם בסוריה לכונן סדר אנושי יותר מהמשטר הנורא הזה. איני שותף לחששות מפני ״ אי - השקיפות״ של האופוזיציה או מהאפשרות שסוריה תהפוך לדיסטופיה איסלאמית. העם בסוריה ידע גיהנום, ואין לי ספק שכל סדר שהם יגיעו אליו יכבד את קורבנו״.
חוות דעתו זו של עג׳מי מגלה יותר מטפח לגבי מהותו של הספר ומדרך פיתוח התובנות בו.
לישראלי ( כמוני), קל להזדהות עם התובנות שאליהן מגיע המחבר, אבל בראיה קצת יותר מרוחקת, של בלתי מעורב, וממרחק פיזי ומנטאלי שלי ( ואני חושב של עוד טובים ורבים), אינני יכול להסכים עם דבריו בפסקה שאותה הבאתי לעיל.
קודם כל, הנסיון האקטואלי של האביב הערבי, הוכיח שהחברה הערבית בכללותה, איננה מוכנה מנטלית לסוג של משטר דמוקרטי .
בכל מדינה ערבית שנערכו בה בחירות דמוקרטיות נבחרה מפלגה איסלאמית, קיצונית או מאוד פונדמנטליסטית, שאפילו חשיפתה לקשיי היום יום של האוכלוסיה האזרחית לא הביאו להתגשמותה של המדיניות הפנים והחוץ, וניתן להמר בביטחון רב, שבחירות ראשונות אלה יהיה גם האחרונות.
ברור שכל ההבנות האלה לא מורידות כהו זה ממאבקו ההרואי של העם הסורי לחופש, ושיחרור משלטונה של משפחת אסאד האיומה.
המצב הפנימי במדינה, על פי תאורו של המחבר, מצביע על שסעים חברתיים שנפערו , שאינני יודע כיצד יהיו המנצחים, באשר הם, מסוגלים לגשר עליהם.
ברור שבעזרת החרב , האש והדם, ניתן יהיה להשתלט על העם, אבל המחיר לעתיד יהיה איום ויהיה אך ורק כמשפט אשר חלה בו דחייה לזמן בלתי מוגדר, ואשר האיבה שנוצרה בחברה הסורית, תשוב ותפרוץ במועד מאוחר יותר.
עובדה נוספת, ואשר עליה עמד עג׳מי לאורך כל הספר, הוא העובדה שסוריה איננה מורכבת מעם אחד
אלא היא הרכב מלאכותי של עמים ועממים, ושבטים, שהשלטון הקולוניאלי הצרפתי כרך באגד אחד
ורק התנועה הלאומית הסורית ( שהתבטאה בעיקר בפעולתה של מפלגת הבעת׳), ניסתה להכניס בה רוח חיה, ואשר למרבה הצער , לאחר מהפכות ושפיכות דם, היתה בסיס לעלייתם של טיראנים מהסוג של משפחת אסאד.
כאשר גורם זה יסתלק, או יסולק, מטבע הדברים תפרוץ בארץ מלחמת הכל בכל, כאשר כל עם , ושבט ינסה לתפוס מקום טוב יותר בסדר החברתי החדש.
ברור שראיה זאת איננה מוזכרת בספר, אבל תאור השינאה הפנימית שקיימת בין הסונים, העלווים, הנוצרים, הדרוזים, הכורדים , המתואלים וכך הלאה, תפרוץ על פני השטח וכו שאומרים אצלינו, הדבר יגמר ברע.
חוסר ההתייחסות של עג׳מי לתובנה זאת איננה מפתיע אותי. עג׳מי, שהוא שיעי במוצאו, נמנע במכוון מלהניח את האצבע על העתיד העצוב של סוריה שלאחר באשאר.
אבל ניתן למצוא פה ושם התייחסות לעובדה שמעצמות המערב אינן מתערבות בנעשה בסוריה מכוון שהמצב בה עדיין לא הגיע למצב הקטסטרופלי שהיה לדוגמה באקס - יוגוסלביה , ולטבח שעשו הסרבים במוסלמים.
מצד שני השאלה שכל אדם נורמלי שחש רגשות אנושיים צריך לשאול: למה ומדוע לחכות שמעשים כאלה יקרו בסוריה ? האם לא היה לעולם מספיק עם הג׳נוסידים האחרים שקרו בשלושים השנים האחרונות בכל מיני מקומות בעולם?
ספר כתוב היטב, מאוד מהודק וקריא, ומיועד לקהל הרחב ולא רק למתעניינים ביחב״ל או בהיסטוריה.
טוביה”
![עטיפת רוחות מלחמה [א+ב]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczgvODM5NDcuanBnIiwiZWRpdHMiOnsicmVzaXplIjp7IndpZHRoIjozODQsImZpdCI6Imluc2lkZSIsIndpdGhvdXRFbmxhcmdlbWVudCI6dHJ1ZX0sInRvRm9ybWF0IjoiYXZpZiIsImF2aWYiOnsicXVhbGl0eSI6NjB9fX0=)
![עטיפת מלחמה וזכרון [שני כרכים]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczY3LzY3NzE2OC5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjM4NCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
