ביקורת ספרותית על עד שיום אחד מאת שמי זרחין
ספר מעולה

---

ספר מקסים, ברקע שלל חוויות נוסטלגיות של ארץ ישראל ה"תמימה".
שלומי וחיליק הם ילדים תמימים אשר גדלו בצל של שקרים, בצל של נקמות אישיות ואומללות של המבוגרים הסובבים אותם. אמם , רוחמה , אביהם, רוברט השכנים והמורים נתונים תחת עוצמות של רגשות עזים, בדר"כ שליליים , שני הילדים צריכים למצוא את דרכם לגדול לבד או אחד עם השני, הבידוד שלהם מהעולם הזה הופך אותם לחברים בנפש.
הקריאה הצליחה להעורר בי מחשבות על נושא ההשלכות האמיתיות של האימפולסביות, על זה שלשקר אין רגלים. העובדה שכולם מענישים את כולם ונוקמים אם במודע או שלא, מצליחה לחדור גם לעולם הילדים, למושיק, לאלה, לחיליק, אבל לא לשלומי, אשר נותן ומתמסר בתמימות יש לומר באופן מלא וכנה, אז למה הוא חי בניכור ובדידות?
ישנם מוטיבים רבים המתארים את חוסר דחיית הסיפוקים שבחיינו, אם זה חוסר השליטה בתשוקה, במיניות חסרת עכבות, באכילה כפייתית, בעצב לא נגמר... אך יחד עם זאת, התיאורים האותנטיים של שמי , הצליחו להראות לי את היופי שבהתנהגות המכוערת הזו של בני האדם.
הסיפורים שמגולל המחבר תוך כדי העלילה (בכשרון רב יש לומר) מעניינים, קלילים מצחיקים ומפתיעים.
יש לציין שקצת מרגישים שהסופר הוא במאי , כיוון, שלא נתן לנו את האשפרות לדמיין את הדמויות , הוא בנה עבורנו את התמונה באופן מושלם, לטוב ולרע.

» ביקורות נוספות של לילי
» ביקורות נוספות על עד שיום אחד