השם נוקש על הדלתות הפנימיות בחדרי הזיכרון שלי. מוכר, מוכר, מוכר מאוד. אבל מאיפה? איזה ספר שלו קראתי? מתי ואיפה שמעתי על האיש הזה. אבל התגובות הגיעו ממקומות אחרים. <mark>יהלי סובול</mark> שם מוכר, אבל כזה שמהדהד תווים, צלילים ומוזיקה, ולא מילים וספרים. לכן כנראה גם הזיכרון בושש להגיע, ואיתו ההקשר. <mark>יהלי סובול</mark>, כן זה.

ומעבר לבלבול בנוגע לשמו ומשלח ידו של הסופר, יש כאן ספר. רומן. איתן שיפמן הוא ספרן אפור בן שלושי

"העולם הבא שלום, מדברת שונית, במה אפשר לעזור?"

"היי דוגית, זו ריבת נייר, אני מעוניינת לקבל החזר או קיזוז בעולם הבא על השעתיים שבזבזתי בקריאת "דמי מפתח", בבקשה."

"יש באתר המקוון שלנו טפסים שאפשר להוריד ולמ-"

"חלק מהעניין, נופית, הוא שאני לא מעוניינת לבזבז עוד דקה סביב הספר הזה, ואם אפשר להוסיף לבקשת הקיזוז גם את הזמן שאני מבזבזת בכתיבת הביקורת עליו, אודה לך מאוד."

"תזכירי לי על מה הוא..

****


עם קריאת חמש המילים הראשונות על כריכת הספר ("תל אביב, אחרי המלחמה הבאה"), ידעתי שאת הספר הזה אני רוצה לקרוא. לא רק שאני סאקר מוחלט (כידוע לכל מי שעוקב אחרי הביקורות שלי) של אפוקליפסות, קטסטרופות, הימים-שאחרי והימים-שלפני מה שישנה את העולם, אלא שהקטסטרופה הזאת מתרחשת בתל אביב. בישראל. על פניו, סוג של "מעשה השפחה" של מרגרט אטווד, רק ישראלי. אי אפשר לנצח את זה. אתה פשוט מפיל בדמיונך כמה טיל

את הסקירה היום אני בונה בחסות סדנת הכתיבה של אתר סימניה בע"מ, היינו ההערות הקטנות מתחת למסגרת הכתיבה מצד ימין, אלה שעכשיו כתוב בהן "נהדר! ממשיכים", תודה באמת. אציין כי אני לא מוסיפה הבלטות, צבעים ואייקונים, משום שעורך הסקירות הוא עורך טקסט פשוט שאמנם סופר עבורי מילים ותווים אבל לא נותן אופציות חשובות הנדרשות לצורך עריכת טקסט עשיר.

אז... הנה:
רגשות וחוויה
לא אהבתי את הספר הזה. למעשה הקריאה בו עי

במדינת ישראל אנו חיים תחת צלו של "המצב". "המצב" יכול להיות כל דבר - לא חסרים גורמים במדינה שיגרמו לנו להרגיש שבכל רגע המציאות כאן יכולה להשתנות לבלי היכר, ולא במובן החיובי - מלחמה שעתידה לפרוץ בכל רגע, משבר כלכלי קשה, אינתיפאדה שלישית, האיום האיראני, וכן הלאה והלאה... לרוב "המצב" הוא משהו עמום, לא ברור, מעין תחושת איום תמידית שמרחפת מעלינו. אבל יש רגעים בהם הוא לובש צורה ברורה מאוד. אני זוכר שבעת

את כתיבתו של <mark>יהלי סובול</mark> אני מכירה ואוהבת עוד מתקופת \"מוניקה סקס\". הגעתי לקרוא בספר ללא ציפיות מיוחדות, ולכן הופתעתי לטובה. אהבתי את הספר הרבה מעל למצופה. קודם כל, כחובבת ספרים מושבעת, אני חושבת שאין חובב ספרים שלא ייהנה מהספר הזה - כל הספר טובל באהבת ספרות וספרים. החל מעיסוקו של הגיבור, ספרן במקצועו המחזיק מאות ספרים המכסים את קירות ביתו, ממשיך בשיחות ואיזכורים של ספרים, דימויים (מנהטן נראית למח

בספרו הקודם, דמי מפתח, חשבתי ש<mark>יהלי סובול</mark> הוא הבטחה. את הספר הנוכחי מיהרתי לרכוש, מיהרתי לקרוא והוא לא שכנע אותי. כמו בקודם, גם כאן הכתיבה קולחת, העברית שופעת, התאורים במקום, אבל התפרים גסים והחיבה של סובול להכניס מיני תעלומות בלשיות לספריו לא צלחה הפעם.

הספר עוסק בישראל שלאחר התקפה ערבית רבת-עצמה. בניינים רבים נפגעו בת אביב, מצב חרום הוכרז, תקנות חרום נוסחו והחיים העליזים והחופשיים נעלמו ואינם

אני מאוד אוהב לקרוא דברים ש<mark>יהלי סובול</mark> כותב, גם לשירים שהוא כותב במסגרת הלהקה שלו "מוניקה סקס" אני מתייחס דבר ראשון כטקסטים, אין ספק שהוא ירש את כישרון הכתיבה שלו מאביו, המחזאי אבל יחד עם זאת הוא גדול בזכות עצמו.

כשקראתי את מה שנכתב על הספר ובנוסף גם מה שנכתב בגב שלו הייתי בספק אם אצליח להתחבר, כי בדרך כלל קשה לי להתחבר לעלילות עתידיות אבל זה לא אומר שאני לא חוזר אחת לכמה זמן ומנסה את עצמי.

תל אביב של אחרי המלחמה שממנה כולנו חששנו. אירגון ימין עולה לשילטון והמילה דמוקרטיה נמחקה מזכרונם של האנשים.
עם תיאור שכזה הייתי בטוח שזאת הדרך הכי טובה לפתוח את 2014. ספר מעורר מחשבה, שגורם לך בסוף לאכול כאפה ולחשוב.
אבל נחשו מה? טעיתי ובגדול! וככה התחילה לי שנת 2014 בדרך הכי נוראית...

<mark>יהלי סובול</mark> ישר זורק אותנו למציאות של אחרי המלחמה, לא נודע לנו מה עמד מאחוריה, והאם היא התרחשה בעוד איזורים