****
זה אולי לא הוגן במיוחד, אבל הביקורת הזאת נכתבת אחרי עלעול של רבע שעה בספר, ולא קריאה מעמיקה ממש. זה היה במקרה, נשבע לכם. עברתי בספריה, וזה היה שם, וקניתי לא מזמן את הספר הזה מתנה למישהו, וסיקרן אותי לראות מה כתוב שם, אז הצצתי. אמרתי, אולי אני אקח את הספר הזה.
למה קוראים ספרים כאלה? בתשובה מהמותן, לגבי עצמי, אני חושב שאולי הייתי קורא את הספר הזה כי הייתי חושב שיש סיכוי מסויים שהוא יכול לעשות אותי יותר חכם, או לפחות להיראות כזה. הוא נותן אינפורמציה מעולה לשיחות בארים - לא שהיו לי כאלה בעשר השנים האחרונות, אבל מי יודע. בקיצור, מין ספק של פרטי טריוויה, של השלמות כאלה הגיוניות ללמה אנחנו עושים דברים. ואז, אם אתה קורא משהו כזה אתה אולי יכול לתת עצות יותר טובות למישהו, או להתנהג אחרת, או לענות בארשת ידענית ובכובד ראש למישהו ששואל אותך משהו. או להגיע להחלטות ניהוליות משופרות. בכלל, נראה לי שזה בדיוק מסוג הספרים שקונים למישהו שנהיה מנהל זוטר. לא יודע למה.
המידע הזה קיים בספר באופן מרוכז. למה עושים ככה? אז ככה. והאם ידעתם שרובנו מתנהגים ככה? ולמה זה הגיוני? ולמה זה לא רציונלי? וכן, יש בזה משהו משעשע. וזה כתוב בצורה רהוטה למדי, ומרוצה-מעצמה קצת יותר מדי. אבל איכשהו, ואולי אני קצת מתפלצן כאן ומתבשם מהריח של עצמי, אני מרגיש שספרים טובים יכולים ללמד את הקורא הרבה יותר טוב על החיים ועל עצמו ועל החלטות ועל אי-רציונליות, דווקא בצורה העקיפה והלא-בטוחה והמדוללת כל כך, פי אלף יותר מכל ספרי המתנה רבי המכר האלה. משהו בהאכלה בכפית של התכנים האלה בצורה הזאת גרם לי לחשוב שאני לא יכול באמת להינות מהמנה הזאת. שהיא כמו כמוסה חסרת טעם שכוללת בתוכה את כל הוויטמינים והמינרלים שאני צריך לתפקוד תקין של הגוף והמוח, אבל אני עדיין מעדיף צלחת של אוכל מבושל אמיתי, עם טעם וריח ותבלינים, למרות שאין שם בדיוק את כל מה שחשוב לי. אני עדיין מעדיף לאכול תפוז, אפילו אחד שישפריץ לי לעין, מכמוסה של ויטמין סי שמכילה בתוכה יעני ויטמין סי של חמישים תפוזים.
אולי זה לא רציונלי. אבל זה בדיוק העניין, לא?
****


















