כשהקטור ברליוז פגש את ויקטור הוגו.
הספר קלאסי, המיוזיקלים וסרטו של וולט דיסני מבחינתי הם לעג לרש, הסיפור מייסר ומרגש, הסופר מרתק ובהחלט יודע לכתוב כמו שפעם היו יודעים ולא רבים הגיעו לרמה של הוגו.
אני מאותם בני אדם שהתלהבו מתאוריו של הוגו יותר מאשר מהעלילה. לי די קל להבין מדוע: הסיבה הפשוטה היא משום שקראתי את הספר בצעירותי ודווקא אז נהניתי מהעלילה וסבלתי מהתאורים. נקרא לזה בגרות?
הוגו מיטיב להסביר את החיים בימי הביניים של פריז. אתה מתהלך ברחובות, אתה רואה את מבנים ומבין כיצד התגלגלו למה שניתן לראות היום וכיצד נראו אי אז.
התיזה המרכזית של הוגו היא: פעם השאירו מורשת בצורת מבנים, הדפוס של גוטנברג הרס את המורשת הזו ובנה מורשות פרטיות ולא קולקטיביות שניתן להפיץ בקלי קלות ברחבי העולם אז למה להמשיך להשקיע במפעלי ענק ארכיטקטוניים.
לא רק שאני מכבד את התיזה הזו, אני גם טוען שהנוטרה דאם היא הגיבור הראשי של הספר ולא בני האדם, אבל אטען מעבר לזה אפילו שכיום אני עד לתופעה בה גוטנברג מתחיל להיות אי-רלוונטי וכולם יכולים לכתוב הכל והכל חסר טעם ולא ישאיר חותם כמו ספר שכזה.
המהפכות הטכנולוגיות הורגות את הדפוס ואולי זה נכון לנו משום שהדפוס זמין מדי?!
הספר הוא ויכוח על רלוונטיות, רלוונטיות הדת, עולם ההבל, רוע האדם וטוב ליבו, המדע כנגד או בשירות הדת ועוד ועוד.... אסביר:
הגיבן מנוטרדם (1831) אינו רק רומן היסטורי או סיפורה של אהבה בלתי אפשרית; זהו טקסט מונומנטלי שבו הוגו מתמודד עם שאלות של זמן, זיכרון קולקטיבי, היסטוריה, אמנות, גוף ונכות, מוסר, תשוקה — ובעיקר על מה שבין האנושי ללא-אנושי.
הוגו משתמש בנוטרה-דאם לא כעוד בניין יפייפה אלא כישות מטאפיזית. הקתדרלה היא מעין "תודעה אדריכלית-דתית" המרחפת והתקועה מעל ובתוך מרקם החיים של פריז בימי הביניים. הבניין הוא הכוח המתבונן, הזוכר, המזכיר, הכוח השופט. כל הדמויות, במובן מסוים, אינן אלא גלים בתוך המסה העצומה של הבניין החי. אפילו הרחבה לפני הבניין היא חלק מהבניין והבניין עשוי שכבות: קומות תחתונות, קומות עליונות, מבוכים, חדרים במקומות לא צפויים, מערכות מדרגות לא הגיוניות, גגות וחלקים חבויים, פעמוני אזהרה ותודעה, משכן לכולם ולאף אחד.
קוואזימודו הוא הגוף, החיה, החומר, המוזיקה הגופנית המודרנית בו הצורם יכול לחיות בהרמוניה גם אם לא יהיה מקובל בתחילה. הגיבן מסמל את האין איכות של הגוף האנושי כשהוא מפורק, פגוע ומורחק מהחברה. הוא לא סמל של נכות בלבד אלא סמל של החברה הנכה שלא מפספסת הוצאה להורג אחת. הוא סמל של הגוף כשהוא הופך לכלי נגינה של הטבע, והטבע, מה לעשות, לא רק הרמוני. הקשר שלו לפעמונים אינו מקרי: הצליל הענוג והצורם בו זמנית, הוויברציה. אלו עבורו הדרך היחידה לתקשר עם העולם ואם יש אילם נשמע, זה קוואזימודו.
קוואזימודו רואה את העולם דרך הויברציות של הפעמונים ממש כמו מוזיקאי שלא שומע מוזיקה, אלא מרגיש אותה פיזית. הדהוד לבטהובן? אולי.
אסמרלדה מצד שני היא הדימוי, הרוח, דמות הצל, היא אידיאה, לא סתם אישה יפה. היא השלכה של תשוקות, פחדים ופנטזיות שמביאה לאחרים לחוש כלפיה. מכשפה? לא, מכשפת? כן. מה שמרתק בדמותה הוא העובדה כי היא משמשת ככלי חשיפה שדרכה מתברר מי כל אדם הוא באמת ולא דרך הקליפה החיצונית. הכומר לא באמת כומר, הקצין לא באמת אמיץ, הגיבן יפה. אפילו העז שלה מכושפת לידה.
הכומר קלוד פרולו מסמל את התבונה המתפוררת, המדע שמשבש את הדת והופך את המפלרטטים עם הדת לעובדי אלילים חזרה למקור הדת. פרולו הוא שילוב בין תבונה לטירוף ותשוקה אנושית. הוגו משתמש בו כדי לתקוף את החילון הלא-אנושי. האדם שמקדש את השכל אך נופל קרבן לדמיון האפל של עצמו ותשוקותיו הארציות. במובנים מסוימים פרולו הוא המשך ישיר לפאוסט של גתה. מרצה, מלומד, הנוגע בשוליים של ידע שהופך לשיגעון.
קתדרלת נוטרה-דאם היא היא כאמור הדמות המרכזית האמיתית. הבניין חי. הוא מדבר דרך פעמונים, פסלים, קודש וחול, מבוכים וגומחות, ויטראזים, אזורים של צל ואור. בספר הזה, בדומה למעיין המתגבר אגב, האדריכלות היא המספר אמיתי את העלילה. בני האדם הם סך הכל עוברי אורח בתוך המבנה של הספר.
תמה מרכזית היא הדינאמיקה בין היפה לחייתי. הוגו משחזר אגדה העתיקה, אך מעמיק אותה והוא יטען כי יופי אינו מוסרי, וחיה אינה בהכרח רעה. הנורמות של היפה והמכוער שיצר האדם הם לא בהכרח הנכות יסוד נכונות. הצורה מטעה והמהות מוסתרת. כמו אצל סרן קירקגור שטוען כי היופי יכול להיות גם "פתייני" וגם אכזרי.
פריז אצל הוגו היא אורגניזם בעל איברים רבים והוא מתאר את הגוף הזה באופן מרהיב גם ממעוף הציפור וגם מתוכו. הוגו מצייר את פריז כמו גוף חי: שווקים מתוארים כקיבה המתמלאת ומתרוקנת, כיכרות כעיניים הרואות את ההווה, הקתדרלות כעצמות הגוף וכולי.
זהו ניסיון לראות את ההיסטוריה לא כמערכת אירועים, אלא כביולוגיה של זמן.
מדוע הזכרתי את הקטור ברליוז? משום שברליוז והוגו חולקים אותה רוח רומנטית של הנפש המרוסקת. הוגו וברליוז פועלים בשנים דומות, באותה פריז, באותה אווירה של רומנטיקה אלימה, גרנדיוזית, רומנטית והזויה. שניהם מושפעים מפנטזיות אפלות, פסיכולוגיה של האובססיה, תחושת הגרנדיוזיות הגותית ובמובנים רבים התנגדות לצורה הקלאסית–רציונלית.
בסימפוניה הפנטסטית, המוזיקאי אובססיבי לאישה דמיונית או למוטיב שברליוז מכנה בשם ״אידאה-פיקס״, מעין אהבה שמתמוטטת אל תוך שיגעון, לרעל, להזיה, למוות.
ברליוז כתב את הסימפוניה כמו שהוגו כתב על העיר. הפעמונים של נוטרה-דאם אף מופיעים באופן מצמרר בחלק האחרון של הסימפוניה עם הדיאס-אירה המופלא החותם את היצירה והוא צליליו של יום הדין.
הציון שלי? 8 מתוך 10. אולי משום שהקריאה בעבר הסירה מעלי את מוטיב ההפתעה והכל היה לי צפוי וידוע ואולי משום שהספר עובד לעייפה אפילו במדיום חסר משמעות מבחינתי הקרוי מיוזיקל.
הספר נחשב ספר קלאסי והוא אכן כזה, וישאר שנים רבות איתנו לעומת מיליוני ספרים אחרים שנכתבו מאז וניתן מקסימום להשתמש בהם כלבנים למבנה הארכיטקטוני הבא. שווה לקרוא את הספר רק על מנת לראות כיצד כותב ענק מביע, מתאר, מרגש ומכניס אותנו לאווירה שאין לנו באמת איך להרגיש אותה כיום, ימי הביניים.
אז מדוע רק 8? אני מצאתי המון רגש ומעט מאוד תוכן אינטלקטואלי מרגש. הסופר עשה מה שהיה חדשני בזמנו ואולם כשאתה קורא את הספר כיום אחרי המאה ה-20 והסופרים העצומים שבאו אחרי הוגו ולא נותר אלא להבין שהתשתית שהוגו הניח היתה אולי אפילו קריטית אבל לא נסקה עד הגבהים אליהם הגיעו אחרים. אז הבניין שהוגו תכנן ובנה פה, יפה ככל שיהיה, אדיר ועצום ביופיו הוא פיגום לבניינים שנבנו על בניין הוגו בהמשך.
ללא ספק אקרא עוד הוגו וביחוד אני מקווה להשלים את ״האדם הצוחק״ שלו שמביא את אחיו החורג של קוואזימודו, אדם שבעזרת רוע אנושי צרוף חי עם דפורמציה שגורמת לפרצופו להראות צוחק תמיד. תארו לעצמכם את האדם הזה עצוב מבפנים ונדמה כצוחק כלפי חוץ.
תודה לאנושות על רגעים קטנים שבהם הם התעלו על היצרים האפלים ונתנו לעצמם דרור לספר ולהשאיר עדויות כתובות ממש כמו בניינים שעדיין עומדים על תילן. אז מי מפורסם יותר? הספר או הקתדרלה?
![הגיבן מנוטרדאם [מהדורת 2013]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/966660.jpg)
