“סיימתי את הספר השבת, לא יודעת למה לא כל-כך אהבתי את הספר. וממש אהבתי את הספר הקודם הפילוסופית.דחיתי את הקריאה של הספר ברגע שקיבלתי אותו. התחלה מעניינת הסיפור מגולל את סיפורה של קלריסה המכונה הפרינצ'פסה אנגליה שמגיעה לרומא, היא מגיעה לרומא בעקבות החלטת הוריה אחרי לחימה באיזור אנגליה. היא משתכנת אצל דודתה דונה אולימפיה, היא אמורה להעמיד פנים שהיא איטלקיה אבל מגלים שהיא ממוצא אנגלי. ובכל זאת היא דוברת איטלקית כאילו זאת שפת אימה, היא מכירה שני אומנים ברניני ברומיני, שניהם נלחמים על ליבה, זה מקסים בעיני. אני בכלל אוהבת סיפורי אהבה שכאלה , שני גברים נלחמים על אישה זה מאוד רומנטי, מושך, אבל משהו בספר הזה עייף אותי. המלחמה הארוכה בינהם, זה היה על גבול הטעם הטוב, יותר מדי עמודים, ומשהו בספר שינה את פניו, גם הדמויות הגעתי לסוף איכשהוא עם טעם מר בפה, ציפיתי לאיזה סוף מעניין או התגלות מיוחדת רק נמשך ונמשך, הנושא מעניין עם התחלה טובה, אבל האורך של הספר זה איבד כנראה את טעם הסיפור.”

“לא מזמן הכנסתי ספריה לחדר השינה שלי. בספריה הזו אני שמה את הספרים הקלילים שאני רוצה לקרוא. כאלה שאינם ייצוגיים דיים לספריה המהודרת שבסלון, מצד שני אין לי כוח להתחיל לחפש בכל פעם בספרים שבשורה השניה, אלה הנמצאים מאחורי ה"ייצוגיים". מאז שהספרים האלה נמצאים בחדר שלי אני מוצאת את עצמי מתקשה יותר להחליט מה יהיה הספר הבא שלי. פרדוקס מוזר כזה של שפע. באחת מהתחבטויות הנפש הצפוניות האלה החלטתי על הפרינצ'יפסה. ספר שהביקורות עליו סיקרנו אותי ועל כן שמחתי עד מאוד למצוא אותו באחד שביקורי בחנות ספרי יד שניה. הוא כבר הספיק להיות בכל מיני מדפי ספרים וכשסידרתי את ספריית חדר השינה הוא התאים לה בדיוק. הספר נפתח בפרולוג דרמטי ביותר. דרמה שגרמה לי להתחיל להתחרט על הבחירה שלי. דרמה שגרמה לי לחשוב "עוד קתדרלה ליד הים". אני שמחה לומר שלא עוד קתדרלה ליד הים. אמנם גם הספר הזה כתוב בצורה ידידותית מדי, אבל הוא הצליח לסחוף אותי לתוכו ולא השאיר אותי בריחוק אליטיסטי לכל אורכו. ספר על דמויות גדולות מחיים אך בכל זאת אמינות מספיק לטעמי. זהו ספר על אמנות, נאמנות, מסירות ודבקות. מין אש יוקדת בחזה והפטיש שוב מכה באיזמל. את הספר כתב פיטר פרנגה. ע"פ הכריכה האחורית של הספר מדובר בדוקטור לפילוסופיה. הייתי שמחה לראות קצת יותר מנושא הדוקטורט שלו בספר. העיסוק באמנות ושני האמנים המנוגדים כ"כ באופיים זה לזה היה יכול להיות עמוק הרבה יותר. במקום זה נראה שהמחבר רוצה להיות פשוט מספר סיפורים. הוא עושה זאת בעזרת שטיקים של מספרי סיפורים, יוצר הרבה מתח ודרמה ע"י העצמה והגזמה. אין קושי להבחין בגיבורים ובקונפליקט בכתיבה שלו. הכל ברור כשמש. כשמקבלים את הספר ככזה אפשר להתאהב בו. אפשר להתאהב בבורומיני שמכעט ונלקח מ"כמעיין המתגבר" של ראנד. כמעט כי הוא דמות עגולה הרבה יותר, בעל חולשות המכרסמות בבטחונו. הוא אינדיווידואליסט ומאוהב בארכיטקטורה, אך חש שהוא טכניקן יותר מאמן ומתייסר בשל כך. אפשר להתאהב בברניני שהוא כולו שיר הלל ליופי, לחיפוש הבלתי נגמר אחר האסטטיקה. איש רעים להתרועע, גנדרן ורודף נשים שמגיע אל פי פחת ומצליח להתרומם שוב ולנסוק לגבהים חדשים. אפשר להתאהב באצילה האנגליה המעודנת שהכל מכנים אותה הפרינצ'יפסה. יותר מכל אפשר להתאהב ברומא, על ארמונותיה, כנסיותיה, כיכרותיה ומזרקותיה. העיר הנצחית שכל הדרכים מובילות אליה וסיפורה מעולם לא הפסיק להכתב. כשהייתי ברומא לפני שנים לא ממש נהנתי, אך חשתי שיש בה עוד הרבה לגלות. אחרי הקריאה בספר הזה אני מקווה לחזור אליה בקרוב ולבחון אותה בעין שונה. אין ספק שהפעם תהיה זו עין אוהדת.”

“רומן היסטורי על רומא השנה היא 1630. אני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים,אבל בספר הזה,משהו באופן הכתיבה לא זרם,אבל בכל זואת המשכתי לקרוא?!”

“רומא לא נבנתה ביום אחד. כך אמר מיגל דה סרוונטס. הספר מספר על רומא במאה ה-17, התקופה של ברניני ובורומיני, שני אמנים ענקיים שישבו פחות או יותר על אותה משבצת בתקופה בה לא היו יותר מדי מעסיקים פוטנציאלים. התוצאה הבלתי נמנעת היא התנגשויות ושנאה תהומית. הספר מומלץ במיוחד לאוהבי האומנות ולמי שקצת מכיר את רומא. הספר בהחלט עושה חשק לנסוע לשם שוב, לשבת באחד מבתי הקפה של פיאצה נאבונה מול מזרקת 4 הנהרות ולשוב ולהעמיק בספר. נהנייתי עד עמקי נשמתי.”

“סיימתי את הספר השבת, לא יודעת למה לא כל-כך אהבתי את הספר. וממש אהבתי את הספר הקודם הפילוסופית.דחיתי את הקריאה של הספר ברגע שקיבלתי אותו. התחלה מעניינת הסיפור מגולל את סיפורה של קלריסה המכונה הפרינצ'פסה אנגליה שמגיעה לרומא, היא מגיעה לרומא בעקבות החלטת הוריה אחרי לחימה באיזור אנגליה. היא משתכנת אצל דודתה דונה אולימפיה, היא אמורה להעמיד פנים שהיא איטלקיה אבל מגלים שהיא ממוצא אנגלי. ובכל זאת היא דוברת איטלקית כאילו זאת שפת אימה, היא מכירה שני אומנים ברניני ברומיני, שניהם נלחמים על ליבה, זה מקסים בעיני. אני בכלל אוהבת סיפורי אהבה שכאלה , שני גברים נלחמים על אישה זה מאוד רומנטי, מושך, אבל משהו בספר הזה עייף אותי. המלחמה הארוכה בינהם, זה היה על גבול הטעם הטוב, יותר מדי עמודים, ומשהו בספר שינה את פניו, גם הדמויות הגעתי לסוף איכשהוא עם טעם מר בפה, ציפיתי לאיזה סוף מעניין או התגלות מיוחדת רק נמשך ונמשך, הנושא מעניין עם התחלה טובה, אבל האורך של הספר זה איבד כנראה את טעם הסיפור.”

“לא מזמן הכנסתי ספריה לחדר השינה שלי. בספריה הזו אני שמה את הספרים הקלילים שאני רוצה לקרוא. כאלה שאינם ייצוגיים דיים לספריה המהודרת שבסלון, מצד שני אין לי כוח להתחיל לחפש בכל פעם בספרים שבשורה השניה, אלה הנמצאים מאחורי ה"ייצוגיים". מאז שהספרים האלה נמצאים בחדר שלי אני מוצאת את עצמי מתקשה יותר להחליט מה יהיה הספר הבא שלי. פרדוקס מוזר כזה של שפע. באחת מהתחבטויות הנפש הצפוניות האלה החלטתי על הפרינצ'יפסה. ספר שהביקורות עליו סיקרנו אותי ועל כן שמחתי עד מאוד למצוא אותו באחד שביקורי בחנות ספרי יד שניה. הוא כבר הספיק להיות בכל מיני מדפי ספרים וכשסידרתי את ספריית חדר השינה הוא התאים לה בדיוק. הספר נפתח בפרולוג דרמטי ביותר. דרמה שגרמה לי להתחיל להתחרט על הבחירה שלי. דרמה שגרמה לי לחשוב "עוד קתדרלה ליד הים". אני שמחה לומר שלא עוד קתדרלה ליד הים. אמנם גם הספר הזה כתוב בצורה ידידותית מדי, אבל הוא הצליח לסחוף אותי לתוכו ולא השאיר אותי בריחוק אליטיסטי לכל אורכו. ספר על דמויות גדולות מחיים אך בכל זאת אמינות מספיק לטעמי. זהו ספר על אמנות, נאמנות, מסירות ודבקות. מין אש יוקדת בחזה והפטיש שוב מכה באיזמל. את הספר כתב פיטר פרנגה. ע"פ הכריכה האחורית של הספר מדובר בדוקטור לפילוסופיה. הייתי שמחה לראות קצת יותר מנושא הדוקטורט שלו בספר. העיסוק באמנות ושני האמנים המנוגדים כ"כ באופיים זה לזה היה יכול להיות עמוק הרבה יותר. במקום זה נראה שהמחבר רוצה להיות פשוט מספר סיפורים. הוא עושה זאת בעזרת שטיקים של מספרי סיפורים, יוצר הרבה מתח ודרמה ע"י העצמה והגזמה. אין קושי להבחין בגיבורים ובקונפליקט בכתיבה שלו. הכל ברור כשמש. כשמקבלים את הספר ככזה אפשר להתאהב בו. אפשר להתאהב בבורומיני שמכעט ונלקח מ"כמעיין המתגבר" של ראנד. כמעט כי הוא דמות עגולה הרבה יותר, בעל חולשות המכרסמות בבטחונו. הוא אינדיווידואליסט ומאוהב בארכיטקטורה, אך חש שהוא טכניקן יותר מאמן ומתייסר בשל כך. אפשר להתאהב בברניני שהוא כולו שיר הלל ליופי, לחיפוש הבלתי נגמר אחר האסטטיקה. איש רעים להתרועע, גנדרן ורודף נשים שמגיע אל פי פחת ומצליח להתרומם שוב ולנסוק לגבהים חדשים. אפשר להתאהב באצילה האנגליה המעודנת שהכל מכנים אותה הפרינצ'יפסה. יותר מכל אפשר להתאהב ברומא, על ארמונותיה, כנסיותיה, כיכרותיה ומזרקותיה. העיר הנצחית שכל הדרכים מובילות אליה וסיפורה מעולם לא הפסיק להכתב. כשהייתי ברומא לפני שנים לא ממש נהנתי, אך חשתי שיש בה עוד הרבה לגלות. אחרי הקריאה בספר הזה אני מקווה לחזור אליה בקרוב ולבחון אותה בעין שונה. אין ספק שהפעם תהיה זו עין אוהדת.”

“רומן היסטורי על רומא השנה היא 1630. אני מאוד אוהבת רומנים היסטוריים,אבל בספר הזה,משהו באופן הכתיבה לא זרם,אבל בכל זואת המשכתי לקרוא?!”

“רומא לא נבנתה ביום אחד. כך אמר מיגל דה סרוונטס. הספר מספר על רומא במאה ה-17, התקופה של ברניני ובורומיני, שני אמנים ענקיים שישבו פחות או יותר על אותה משבצת בתקופה בה לא היו יותר מדי מעסיקים פוטנציאלים. התוצאה הבלתי נמנעת היא התנגשויות ושנאה תהומית. הספר מומלץ במיוחד לאוהבי האומנות ולמי שקצת מכיר את רומא. הספר בהחלט עושה חשק לנסוע לשם שוב, לשבת באחד מבתי הקפה של פיאצה נאבונה מול מזרקת 4 הנהרות ולשוב ולהעמיק בספר. נהנייתי עד עמקי נשמתי.”