א. וידוי
יש בספר כנסיה, וכומר, ועוד אחד הנושא עיניו לכמורה. נראה רק הולם להתחיל את הסקירה בוידוי. לא, לא אני הטבעתי בים את שרה בת השבע. אתם יכולים להיות רגועים. סתת האבן הוא ספר שלישי בסדרה. אפשר לראות בכותרת המשנה באתר: "העיירה פילבקה #3". ואני חטאתי וקראתי אותו ראשון. למה? כי הוא היה בספריה. ומאחר והוא יצא לפני הספר השני בסדרה, היה נראה לי שאפשר לדלג גם על הראשון.
ב. הרי החדשות
והן מרעישות ביותר. מצאנו את הבלש הממוסד. זה שמקיים יחידה משפחתית מסודרת. לא אלמן, לא גרוש, לא פרוד מאשתו, לא בהליכי גירושין. אמנם הוא לא בדיוק נשוי, ורק באיחור נזכר להציע את ההצעה המסודרת, אבל הוא בזוגיות יציבה, מגדל ילדה משותפת, ולא בוגד. אפילו לא פוזל לעבר נשים אחרות. האח, פטריק! כל הכבוד.
ג. סתת האבן
סתת האבן חי בעיירה פילבקה לפני כמעט מאה שנה. איתרע מזלו, והבת של הבוס שלו התאהבה בו. אהבתם חסרת הסיכוי מהווה בסיס כלשהו לעלילת הסיפור. אבל סתת האבן עצמו יורד מהבמה בשלב מוקדם יחסית, ואינו קשור ישירות לתעלומה או לפתרון. על כן שם הספר אינו ברור, ונותר כתעלומה עד הסוף. התעלומה עצמה היא מותה של שרה בת השבע. ילדה בת שבע, ג'ינג'ית סוערת. היא נמצאת טבועה במי ים, אבל החקירה הפתולוגית מוצאת בריאות שלה מים מתוקים, סבון ואפר ישן. פטריק הדסטרום מופקד על התעלומה, ומגלה שלל ארונות מלאי שלדים בעיירה השלווה.
ד. דז'ה וו
הספר נע בשני מישורי זמן. אחד הוא זמן ההווה, ובו עיקר התעלומה. המישור השני, מישור העבר, נראה בלתי קשור בעליל, אבל הקורא הטילגנטי יודע שהוא בוודאי כן. במהלכו פוגשים דמות נשית עיקרית. והדמות הזאת, על הרוע הבלתי נתפס, ועל הדיסוננס המדהים בין המראה החיצוני לרוע הפנימי, הזכירה לי מישהי. בסוף נפל לי האסימון: זו קייט, או קטי, מ"קדמת עדן" של סטיינבק, שבאה בגיחה קטנה מקליפורניה ונחתה בפילבקה.
ה.ספר טלפונים
"הי, את הוצאת לי את הסימניה מהספר שלי!" ככה התמרמרה אחיינית שלי. מה שהיתה יכולה להיות תלונה הגיונית, אילו זה לא היה ספר הטלפונים. ואילו היא היתה יודעת לקרוא. כמו הגיבורים בסתת האבן אכן יכולה למלא ספר טלפונים. המון דמויות, ודמויות משנה. ושמות כמו אריקה ואניקה, ליליאן ושרלוט, פטריק וארנסט. כולם מתערבבים ומתבלבלים זה בזה. חלק מהם עולים לבמה ומיד יורדים, אז לא ברור מה הם מוסיפים מלבד בלבול האויב. כלומר הקורא. כלומר אותי. ועל ריבוי התסמונות המוזכר בספר כבר כתבו אחרים. ריבוי כזה יכול לשרת מטרה בסיפור או בתמה. אבל הוא לא, ולכן קצת לא סביר. יכול להיות שהאשם בסעיף א'. יתכן שאילו הייתי קוראת את איך-קוראים-לו, נסיכת הקרח קודם, היה חלק מערפל הדמויות מתבהר, אבל זה לא מספיק בעיני.
ו. הסוף
כל מי שקורא ספרי מתח בעקביות מכיר את התחושה הזאת, המשכרת והמשקרת, של גילוי הרוצח בזמן. כלומר עוד לפני שהבלש המחוכם עולה על זה. התחושה משכרת, כי היא מקנה תחושת חכמה רבה מאוד. היא גם משקרת, כי הרי מי שמניח את פרטי העלילה ושוזר אותם בפני הקורא, הוא הסופר. וזה רעיון טוב לגרום לקורא להרגיש שהוא חכם. או לפחות לא אהבל מושלם. עם זאת, במקרה הזה אני חייבת לציין שתיארתי לעצמי את הסוף כמעט מההתחלה. זה לא מחמאה לעצמי, זו נקודה בגנות הסופרת. נכון שהיא שתלה אלפי דמויות מיותרות כמסיחים, אבל זה לא עוזר. וגם די הורס את הנאת הקריאה, אני חייבת לציין.
ז. אחרי לידה
זה בעיני החלק הכי חשוב של הספר. אריקה בת זוגו של פטריק ילדה את מאיה, והיא נמצאת בבית במה שנקרא באירוניה חופשת לידה. והיא לא לוקחת אותה בצורה טובה כל כך. למעשה היא הולכת ונטרפת. כאן אני אצטט מילה במילה את אחת הביקורות:
"אני מבינה שילדת, ונכון שזה לא טיול בפארק. אני עצמי ילדתי לפני 3.5 חודשים. אבל בשם אלוהים, אישה, תתפסי את עצמך בידיים. הסופרת גרמה לדמות להיראות כל כך מסכנה ואומללה. על מה? זו בסך הכל תינוקת, לא משא העולם כולו על כתפיה. אריקה מתלוננת, נרגנת ומצויה באפיסת כוחות תמידית במהלך כל הספר. אפילו כשחמותה מגיעה להצלה, היא מתמרמרת. גיברת! אם מישהו היה מגיע לנקות לי את הבית ולבשל לי, הייתי מנשקת את רגליו. מיותר לציין שהפעם דמותה של אריקה לא הייתה כה אהודה בעיניי."
וזאת תגובה כל כך קלאסית וחסרת אמפתיה שמדגימה בדיוק את מה שחשים בסביבתה של אריקה. אני לא חושבת, כפי שחושבים הרבה, שאריקה סובלת מדיכאון לאחר לידה. אבחון פסיכאטרי של דמויות בידיוניות הוא גם ככה בעייתי, והספר הזה מלא אבחונים כאלה. גם בלי דיכאון לאחר לידה אפשר להרגיש ככה. "זו בסך הכל תינוקת" יכולה להגיד מי שילדה תינוק או תינוקת חייכניים ונעימים. אבל יש תינוקות בכייניים. יש תינוקות שסובלים מתסמונת של"ת, הלא היא תסמונת "שונא להיות תינוק". ואין בעולם דבר מתיש יותר מלהיות עם תינוקת בכיינית, יום אחרי יום אחרי יום, להתעסק רק בבכי, ובהנקה, ובהחלפת חיתול, ונדנוד, ושירה, ובסוף לצעוק עליה "מה את רוצה תגידי לי כבר" ואז לשנוא את עצמך נורא, כי זו בסך הכל תינוקת בת חודש, היא בעצמה לא מבינה מה היא רוצה, ומה יש לצעוק עליה. ולהרגיש כישלון, כי גם האמהות הכי פרימיטיביות בנות 14 או 15 יולדות תינוקות ומגדלות אותם בלי בעיה, ואת עם כל ההשכלה שלך והספרים שקראת אין לך שמץ מושג. ולא נדבר על כל היפות האלה בפרסומות שנראות מיליון דולר רגע אחרי לידה, ורק את נוטפת מכל כיוון, נשארת בפיג'מה, ומקלחת נראית כמו איזה חלום רחוק.
אלף נשים שאומרות לך "תתפסי את עצמך בידיים" לא ישפרו את המצב ולא ישנו את הקושי. עד שהתינוקת בת החודש תגדל, תתאפס על עצמה, תבין את הצרכים שלה, ותדע להביע אותם בצורה ברורה יותר. ובסוף היא תלמד ללכת ולדבר והחיים יהיו פתאום יפים. אבל אף אחד לא אומר את זה לאריקה. מי שקורא את השורות האחרונות יכול להבין מאוד הזדהיתי עם אריקה, ועם המצוקה שלה. פילבקה, עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם. היה אפשר לצפות ששכנה תיכנס עם תבשיל, שחברה תבוא עם עוגה, ותשב לקפל כביסה. אבל לא. והחברה היחידה שכן באה, ובכן, היא בעין הסערה בספרץ הבת שלה מתה. זה לא בדיוק עוזר למצב הרוח.
ח. סיכום
ולמי ששרד את הנאום עד כה: הספר בסדר במסגרת הז'אנר. ארבעה כוכבי-בלש (כאלה כמו של שריף, עם שישה שפיצים). לא ספרות דגולה
אבל מילא לי שעות נעימות של קריאה קלילה, אחרי ששרדתי את הסאגה הכבדה של "צילה", וגם זה ייאמר לזכותו.