• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

מאת פיליפ רות

הביקורת של ליאור

תמונה של ליאור
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

מאת פיליפ רות

הביקורת של ליאור

תמונה של ליאור
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
נוריקוסאן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 15 שנים

“אם ספר טוב הוא ספר שאתם ממשיכים לחשוב עליו גם מחוץ לבית, גם בתור בסופרמרקט, גם כשאתם הולכים לישון -”

9/28
ביקורות על הקנוניה נגד אמריקה
הבאה
Reut.Zaro
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•1 דקות קריאה

מנסיוני האישי, מיתוסים מתנפצים ככל שמתבגרים. גיבורי ילדותי היו עבורי אנשים מושלמים, נטולי כל קשר לחולשות אנוש או לתכונות רעות.
ביניהם היה גם צ'ארלס לינדברג, הטייס האגדי. הטיסה המפורסמת מעל לגלים האפלים של האוקיינוס, לא כל שכן הטרגדיה של חטיפתו ומותו של בנו, הפכו אותו עבורי למישהו גדול מהחיים.
רק כשהתבגרתי, למדתי, הבנתי ובעיקר קראתי, החלו הסדקים במיתוסים להיווצר, גם בזה של לינדברג. הנטיות הפאשיסטיות/נאציות שלו והשקפותיו על ענייני גזע מיקמו אותו במסגרת אחרת לגמרי.
וסיפורו של לינדברג, בתוספת קורטוב נהדר של דמיון וגם קצת "מה היה אילו", הוא הבסיס לספר המצוין הזה. כדאי לקרוא ולו רק כדי להבין איך אנשים שהם מיתוסים, יכולים לא פעם להפוך למשהו אחר לגמרי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של סופרקליפרג`ליסטיק
סופרקליפרג`ליסטיק
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של online poet
online poet
ר
רחל
תמונה של עולם
עולם
תמונה של חלבי
חלבי
13קוראים|גיל ממוצע62|62%נשים

על המבקר

תמונה של ליאור

ליאור

ותיק
חבר מזה 14 שנים
175 ביקורות•23 נבחרות•2,479 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של ליאור
ליאור
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות175
ביקורות נבחרות23
לייקים שקיבל2,479
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת65מתח ריגול והרפתקאות18ספרות מקורית14

דיון על הביקורת

3 תגובות
online poet
online poet•לפני 14 שנים

הביקורת כתובה ממש טוב, קצר, קולע ומסקרן, תודה שהבאת לכאן ליאור את תמצית רשמיך מהספר

שין שין
שין שין•לפני 14 שנים

אהבתי שלקחת את הספר לכיוון של ניפוץ מיתוסים, רעיון מעניין.

לשוקולדה - אם לא יודעים, בודקים...
שוקולדה
שוקולדה•לפני 14 שנים

השאלה היא....

אם כשקוראים את הספר יודעים מה אמת ומה בדיה? אם ראית את "ממזרים חסרי כבוד" תבין טוב יותר לאן אני מכוונת...
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של ליאור

פאפא יאנארוס

פאפא יאנארוס

ניקוס קאזאנצאקיס

זה ספר נפלא.
לאורכו התלבטתי על מה הוא מספר בעצם. גם אחרי שסיימתי, אני לא בטוח שיש לי תשובה מלאה.
חלק מרכזי בו מדבר על חדלות-האלוהים.
על השקר של האלוהות ועל שקר העזרה שהאדם מצפה לקבל ממנה מאז שחר הבריאה.
ועל האכזבה הטמונה בכל אמונה בכל אלוהים.
כי פאפא יאנארוס מאמין, כל עצם ונים בגופו ונפשו מאמינים.
ואין.
אין אלוהים, אין עזרה ממנו, אין תשובות ממנו, אין, פשוט אין.
וכל זה קורה - ומועצם - על רקע מה שעושים בדרך כלל מאמינים באלוהים לכאלה שלא מאמינים באלוהים ומה שעושים אלו שלא מאמינים באלוהים למאמינים באלוהים.
הורגים, טובחים, מוציאים את הזעם של המחסור והאכזבה מאלוהים - על אנשים אחרים.
זה ספר נפלא.

לפני שנה•ליאור
שער הניצחון

שער הניצחון

אֵריך מריה רֵמַרְק

איזה ספר.
יצא לי לקרוא אותו על רקע החודשים האחרונים, אלו המדממים.
ולמרות שאין בו מלחמה, הוא התאים לחודשים האלו כמו כפפה ליד, כי המלחמה נוכחת בכל דף ודף שלו.
בימים האחרונים, אחרי שסיימתי אותו, אני לא מפסיק להתפעל - כי לדעתי הוא טוב יותר מהספר
שעליו תהילתו העולמית של רמרק - "במערב אין כל חדש".
לא שמעתי מעודי על "שער הנצחון", להבדיל מאחיו המפורסם שאותו קראתי כמה פעמים במהלך חיי, כדי
לגלות בכל פעם זוויות אחרות וטפחים אחרים שלו.
את הזהב הזה מצאתי במכרות הזהב הידועים יותר בתור מדפי הספרים בתחנות רכבת ישראל.
שם, בין ערימות הזבל הידועות יותר בשם "ספרי המאה ה-21", ניתן למצוא עדיין פנינים, זהב ויהלומים ממאות אחרות.
כאמור, השוני הגדול בין "שער הנצחון" לבין "במערב אין כל חדש" הוא שהמפורסם מתאר את המלחמה (מלחמת העולם הראשונה)
מתוך הקרביים שלה, בעוד הפחות מפורסם מתאר את הזמן בו הולך העולם לקראת מלחמה אחרת (מלחמת העולם השנייה)
אבל מה שמשותף מאוד לשני הספרים וכאמור, לדעתי אפילו טוב יותר בספר הזה - היא יכולת התיאור של רמרק
את הנפש האנושית, את הפחדים, התשוקות, הבריחות, ההדחקות.
אין מה לעשות - כשאתה יודע את העבודה, אתה יודע אותה. רמרק מצליח לתאר בצורה מופלאה
את האפילה ההולכת ויורדת על אירופה ועל העולם ובמקביל את האפילה השוררת במעמקי הנפש האנושית.
ספר חובה למי שאוהב לקרוא ויודע לקרוא.

לפני שנתיים•ליאור
אקסטזה טוטאלית

אקסטזה טוטאלית

נורמן אולר

שמונה עשורים אחרי שהתחילה, מנסים כעת רבים לספר את סיפורה של מלחמת העולם השנייה, והפעם בצורה שונה – שונה מהמציאות.
בפולין וברוסיה חוקקו בשנים האחרונות חוקים המעניקים מאסר מיידי וקנסות כבירים לכל מי אשר יהין להשמיע / לכתוב / לומר בקול כי פולנים או רוסים נתנו את ידם למעשים הידועים בשמם הכולל בתור "השואה".
אנחנו? השתגעתם? כל הרוסים, עד האחרון שבהם, שלא לדבר על כל הפולנים, עד האחרון שבהם, לחמו בגבורה נגד הנאצים. מה פתאום? היו פולנים / רוסים שעזרו לנאצים בהתלהבות מרובה שעלתה לא פעם על זו של הנאצים? אתם חולמים בהקיץ, בואו, תא הכלא מחכה לכם.
מדוע ההקדמה הזו בפתחה של ביקורת על ספר שכלל אינו נוגע בנקודה זו?
משום שהתנועה העולמית להתנערות / הכחשה / הסברים / השכחת השואה, שהחלה לפעול בגלוי עם איחוד גרמניה בתחילת שנות התשעים, הולכת וצוברת תאוצה במאה הנוכחית, בעיקר עם הפיכתו ללגיטימי של זרם התודעה "פייק להמונים" במסגרתו מתקבל כלגיטימי כל מה שנכתב, נאמר או מושמע בכלי תקשורת. תמיד יימצאו קונים לסחורה.
וכאן החיבור לספר. יש להקדים ולומר שהוא מרתק, כתוב היטב ומעניין מאוד. גם אני, כבעל קילומטראז' גבוה בספרי וענייני מלה"ע השנייה, לא הכרתי לעומק את נושא הסימום השיטתי שהתקיים בגרמניה הנאצית, מלמעלה ועד למטה, מהעורף לחזית מפשוטי העם ועד לפיהרר. העוצמה של שיטתיות הסימום, של הייצור ההמוני, של יכולות המדינה המודרנית להזרים סמים לאזרחיה כאשר היא רואה בכך יעד מועדף, כל אלו נפרשים בהרחבה מצמררת ביריעה רחבה וביכולות סיפור גבוהות.
אלא שייתכן והמחקר המעמיק עליו מבוסס הספר, מכניס אותו לקטגוריית "הסברים". כי אם הם היו מסוממים רוב הזמן, אז בוודאי שאדם שחושיו קהים, שלא לומר מדוממים, יוכל לבצע מעשים שאדם שחושיו ערים, לא יוכל לחלום עליהם.
וכאן טמונה הסכנה לדעתי.
לא. הסמים לא גרמו להם לעשות את מה שהם עשו. הסמים לא אפשרו להם לעשות מה שלא היו עושים ללא הסמים. נהפוך הוא – הם עשו הכל בידיעה ברורה, בהכרה מלאה ולא פעם בגאווה ומתוך תחושת שליחות.
לכן, צריך לקרוא את הספר המצויין הזה, מתוך הידיעה שמפעל הסימום הכביר הזה, שמעבר לכך שאיפשר לחייל להילחם ברציפות מספר יממות, גם סייע בבניין "אומה בריאה" לפי התפיסה החברתית הנאצית, הוא לא מה שהוביל אל "הפתרון הסופי", לא ולא.
קשה עד בלתי אפשרי להסביר את השואה. וזה הולך ונעשה קשה יותר ויותר ככל שהיא הופכת רחוקה יותר.
לכן, לא פעם, עלולים להיווצר פיתויים להסבירה בצורה קלה יותר, בצורה שממלאת את בורות אי-היכולת להבין ולהיתלות באילנות שענפיהם מספקים בסיס לתובנות.
שמונה עשורים אחרי שהתחילה, מנסים כעת רבים לספר את סיפורה של מלחמת העולם השנייה, והפעם בצורה שונה – שונה מהמציאות.
ושוב, אחרי הכל – זה ספר מצויין.

לפני 5 שנים•ליאור
ליטומה בהרי האנדים

ליטומה בהרי האנדים

מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה

על האכזריות.
החיה היחידה שהורגת לא לשם השגת מזון או התגוננות.
על האכזריות האנושית.
על ריצוץ הגולגולת באבן, כי האיש ההוא לא מאמין באותה דרך כמוך.
על היכולת המולדת להרוג. של כל אחד ואחת.
על שיסוף הגוף במתכת חדה, רק כי האיש ההוא לא מסכים איתך.
על תאוות ההרג המקננת - כך מסתבר - בכל גוף אנושי.
על נעיצת הקצה המחודד בתוך הבשר, כי האיש ההוא מוגדר בידך כבן מוות.
על ההמתה המתבצעת כלאחר יד.
על הירי הקורע לגזרים את הגוף, כי האיש ההוא אינו שייך לקבוצת ההשתייכות שלך.
על האכזריות.

לפני 6 שנים•ליאור
המחצבה

המחצבה

אהוד בן עזר

אותנטיות.
במאה המשונה הזו בה אנו חיים, איבדה מזמן המילה הזו, המושג הזה, את המשמעות האמיתית.
היא הופשטה, גולגלה בזפת ונוצות והובאה למצב בה היא נמצאת כיום - פייק ניוז.
הרי מכל כיוון מציעים טיול אל "שבטים אותנטיים" החיים את "חייהם האותנטיים" ומן העבר
השני מצליפים "טעמים אותנטיים" של "המסעדה האותנטית" הזו או האחרת ובפחי הזבל של תקשורת
הניו (טמטו)מדיה, מציעים כמובן "עדויות אותנטיות" לצד "סיפורים אותנטיים" של "אנשים אותנטיים".
ואני חושב שבדיוק בגלל נקודה זו, הספר הזה כל כך טוב.
הוא אותנטי.
לא "האותנטיות" הזו עליה דיברתי, אלא כזו הנובעת מכתיבה הקרובה אל הנושא עליו היא מדברת.
אותנטיות הנובעת מכתיבה בזמן אמת על מאורעות ועל התרחשויות, על הלכי נפש ועל תחושות.
הספר עוסק בחיי קהילת עולים מארצות ערב, בשנים הראשונות לאחר הגעתם לישראל.
באזמל חף מהתנשאות, התחנחנות ודעות קדומות, מנותחת ומתוארת הוויה אמיתית על כל רבדיה, היצרים, הפחדים, האהבות, השנאות, הזעם והשמחה.
זה ספר על אנשים, על מה שמניע אותם, בעודם מנסים לבנות מחדש את חייהם שהופסקו, בארץ אחרת ובעצם בחיים אחרים.
זה סיפור על מאבקים, מאבק לבניית זהות, מאבקי כח פנימיים, מאבק נשי, מאבק אישי ומאבק קבוצתי.
והאותנטיות נמצאת בכל מילה.
לשם כך עליכם לוודא שאתם קוראים את העותק המקורי משנת 1963.
ועוד מילה - על העטיפה של העותק המקורי.
התמונה כאן באתר היא של כרזת הסרט, המצויין גם הוא, בכיכובם של ששון גבאי ואורי גבריאל.
אבל העטיפה של הספר, מעשה ידיו של יוסל ברגנר, מספרת את כל הסיפור כולו.
חבורת אנשים הנתונים בעיצומה של תנועה גדולה ואינך יכול לדעת האם מדובר בתיגרה או במסיבה.
והשילוב הזה, הוא לבו של הספר.

לפני 6 שנים•ליאור
הירח והמדורות

הירח והמדורות

צ'זרה פבזה

האם באמת אפשר לסגור מעגל?
רבים מאיתנו עוסקים בכך, במשך חלק כזה או אחר של החיים - הנסיון לסגור מעגל.
לעיתים זה נמשך זמן קצר, לעיתים ארוך ולעיתים זה הוא נסיון הנמשך לאורך חיים שלמים.
אני יודע את זה מנסיוני האישי.
יש מעגלים שהצלחתי לסגור גם אחרי 30 שנים ויש מעגלים שלעיתים, ברגעים של כנות עצמית עמוקה, אני מודה בפני עצמי שלא אצליח כנראה לסגור בגלגול הזה.
גם על הספר הזה מרחף הנסיון לעשות זאת, לשוב ולסגור מעגל שהתחיל לפני עשרות שנים.
אבל, האם זה אפשרי בכלל?
גיבור הספר שב אל כפר הולדתו הקטן בחבל ארץ כפרי באיטליה, שנים רבות לאחר שעזב אותו, הפליג לאמריקה, עשה הון וראה עולם, אך מעולם לא שכח איך מבשילות התאנים, איך מריח שדה לאחר שנקצר ואיך מרגישה נשיקה עם נערה מתחת עץ בערב קיץ.
והוא חוזר לכפרו, בזמן שגם הוא סגירת מעגל לאומית - תום מלחמת העולם השנייה. איטליה מתעוררת משנות הפאשיזם שלה, מביטה אל עצמה במראה ומלקקת את פצעיה, תוך עריכת חשבון עצמי נוקב ואכזרי עם מה שנשקף במראה זו.
האם אפשר בכלל לסגור מעגל?
הנוף, הבתים וחלק מהנשים נותרו כשהיו - אבל מבפנים הכל שונה, כשכל כך הרבה כבר לא קיים ומה שקיים, לא יהיה לעולם כפי שהיה.
אחת האסוציאציות הראשונות שעלו בי לאחר הדפים הראשונים, היא כמובן "סינמה פראדיסו" המופלא, שגם שם חוזר גבר איטלקי אל כפר הולדתו לאחר 30 שנים ואל זכרונותיו מילדותו שם.
אך בעוד סלווטורה מצליח לסגור מעגל עם ילדותו, הרי שכאן בספר הנסיון נתקל בקשיים גדולים הרבה יותר.
זה ספר מצויין שגורם להרהורים רבים וכמובן - הוא נועד לאנשים שיודעים לקרוא.

לפני 6 שנים•ליאור
מלון פלשתינה

מלון פלשתינה

רן אדליסט

הירחון "מוניטין" נחת עלי במלוא כובד משקלו בדיוק ברגע הנכון. תחילת האייטיז, ואני נער מתבגר, כזה שהתחיל לעמוד על דעתו, פתוח לחלוטין לכל כיוון ולוגם בשקיקה את עולם המבוגרים.
ואז נחת עלי "מוניטין" שהגליונות שלו, עם העטיפות שטרם נראו כמוהם בארץ הזו, בפינה הזו של אפריקה ובעיקר עם התוכן שלו שהיה כל כולו "ניו ז'ורנליזם", אותה מהפכה אדירה בכתיבה ובמחשבה, שנביאיה כמעט כולם, כתבו בירחון הזה.
כמעט כמו כל דבר שעובד כאן באפריקה, גם הניו ז'ורנליזם נולד ויובא לכאן מארצו של הדוד. המהפכה הזו בעיתונות הביאה אל הכתיבה העיתונאית את שפת היומיום, את הסלנג ואת המחשבה החופשית המוצאת ביטויה במילים חופשיות. כמו כל מהפכה היא דחקה עד מהרה את הארכאיות הלשונית, את האיפוק ואת הפאתוס והפכה את העיתונות הכתובה למה שהכרנו עד סוף המאה ה-20, אז החלה העיתונות הכתובה לשקוע תחת משקל מדמנת "ניו מדיה" שהוא כמובן קיצור של הביטוי הלטיני הידוע "ניו-טימטומדיה".
וכאמור, נביאי ומבשרי הניו ז'ורנליזם כאן באפריקה, כתבו כולם במוניטין - מיברג, אדליסט, צרור, ברוך ודומיהם.
וכמתבגר שוקק ולהוט לידע שהייתי, נפל הירחון אל ידי כפרי בשל. הטיפול בהוויית החיים הסוערת כאן באפריקה בראשית האייטיז, עם מלחמת לבנון הראשונה והסרחון שעלה ממנה מהרגע הראשון, עם כשירותו המנטלית ההולכת ומדרדרת של מנחם "היו להם מכונות ירייה?" בגין, עם תעלולי הלחם והשעשועים להמונים הנבערים של יורם ארידור, עם ישראל המקורית ההולכת ושוקעת תחת משקלה של אפריקה ההולכת ותופסת את מקומה הפיזי והמנטלי, כל אלו היוו חומר נפלא לכותבים המהירים, יהירים, דעתניים ואינטיליגנטים שאיכלסו את "מוניטין".
והספר הזה הוא מקבץ של כתבות שהתפרסמו אז במגזין "מוניטין". מרתק לשוב ולקרוא את החומרים הללו, את התחזיות שהתגשמו (הזנב שמכשכש בכלב בשטחים) את אלו שלא (אריק שרון ימות לפני שיהיה ראש ממשלה) את ראיית העולם, את הפכחון, את היוהרה, את המילים שגם אם לא היו בכיוון, תמיד היו מעניינות ומרתקות.
מומלץ ביותר למי שיודע ואוהב לקרוא

לפני 6 שנים•ליאור
הרפתקות החייל איבן צ'ונקין

הרפתקות החייל איבן צ'ונקין

ולדימיר ווינוביץ'

עוד פנינה מהניסוי הגדול ביותר שנערך בבני אדם, ניסוי כמוהו לא היה ולא יהיה בתולדות האנושות - הקומוניזם.
והניסוי הזה, שהמיט כל כך הרבה סבל על כל כך הרבה אנשים, זימן גם מצע
מופלא לסיפורים מכל המינים, משום שבמהלך 70 שנות הניסוי, חיו אנשים
במצב כל כך אבסורדי, אומלל, מצחיק, עצוב, בלתי הגיוני, מוזר ומרתק, שהסיפורים
לא חייבים להיות אודות מקרים הרי גורל.
מספיק תיאורים של יום יום בפינה נידחת של ברית המועצות, על-מנת לספק
סיפור מצחיק, עצוב, נוגע ללב, כזה שגיבוריו הנמחצים ביומיום תחת משקלו של הניסוי,
מצליחים בכל זאת לגלות את האנושיות שבהם, את מגוון הרגשות ואת היכולות שבני אנוש
ובייחוד בני האומה הייחודית הזו, מגלים תמיד.
החייל איבן צ'ונקין הוא בן דמותו של החייל האמיץ שווייק, כזה שהחיילות היא ממנו והלאה, אבל
כזה שהמבט הייחודי שלו על העולם, מספק תובנות על טבע האדם, על טבע המשטר ועל החיים.
למרות שהסיפור מתרחש בעת נקודת זמן הרת גורל, תחילת מבצע "ברברוסה" והפלישה הנאצית לבריה"מ, הרי
שהוא מתרכז ביומיום של כפר קטן ונידח, בחייהם הקטנים של הפרטים המשתתפים בניסוי.
ובשל כשרונו של המספר, הסיפור נפלא.
מומלץ מאוד למי שיודע לקרוא

לפני 6 שנים•ליאור
המערבולת

המערבולת

קונסטנטין פאוסטובסקי

בחורף המשתגע ובאביב המתמהמה של 2019 אני נוסע ברכבת הנתונה לגחמותיהם של האנרכיסטים הלבנטיניים המתקראים "ועד נהגי הרכבת" וקורא על האנרכיסטים של 1917. "תוך חודשים ספורים הביעה רוסיה עד תום כל אותם דברים שהחרישה מלהגיד מאות שנים", פותח פאוסטובסקי את ספרו ואני משקיף מבעד חלונות הרכבת, רואה את השלטים הזועקים למהפך וקורא על המהפכה.

אני קורא ומהרהר אודות ההחרשה הרוסית ואודות השלשול המילולי השוטף פה את האוזניים, העיניים, האף והמוח בתקופת הבחירות. מנסה להבין איך בדיוק אמור מישהו, מכל צד שהוא, לחשוב בצורה הגיונית על העניינים העומדים על הפרק, כאשר הכל טובע במדמנה המילולית השוצפת הזו, והאם בכלל ניתן להעלות ולבודד קורטוב הגיוני מתוך הסחי? או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "בנפש כל אדם משומר, כניחוח הדק של עצי התרזה בגן נויבסקי, זכרון של נצנוץ אושר, שכוסה זיעה ואשפה של חולין".

מערכת הבחירות הזו מדגישה שוב וביתר שאת את ההתפוררות של מה שהיה פעם עם אחד. ואין מנוס מהמחשבה כי מה שליכד פה פעם את העם, היו המלחמות התכופות. ומאחר שמאז 1982 לא הייתה פה מלחמה גדולה, אזל הדבק. או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "המדינה התפוררה כגוש טיט רטוב, הפרובינציה לא סרה יותר למשמעת הבירה. היא חייתה את חייה שלה, טמירה ומסוגרת וגעשה במסתרים".

ואני מביט בשדות הכל כך ירוקים החולפים מבעד לחלון הרכבת הגדול וחושב על כך – כמה מדהים שכאן, הפרובינציה המוכה ממשיכה לסור למשמעת השלטון, אשר בתהליך מופלא, ממשיך לשכנע אותה כי מצוקותיה מקורן בשלטון שאיננו קיים מזה שנות דור.

והשלטים ממשיכים לחלוף מול העיניים – כל מועמד או מחנה קוראים לתמיכה, משחירים ומחרפים את המתנגדים, מתוך מחשבה או אמונה, כי הקורא אותם, יעצור לפתע ויאמר לעצמו כי ראה דברי אמת. או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "שבועות, ססמאות, הוקעת חטאים ולהט". ואני קורא ותוהה האם יש מישהו בארץ הזו אשר שינה את דעתו אחרי ששמע מועמד זה או אחר מחרף את אבי אביו של יריבו?

ואני חושב על היחסים שבין שלטון לאדם. הרי אז, ב-1917, קמו האנשים לכלות שלטון עריץ על-מנת להעלות במקומו את מה שנתפס כשלטון העם, שלטון שבמשך 70 שנים הבאות מחץ את האנשים באגרוף ברזל אלים שלא נודע כמותו עדיין בתולדות האנושות.

עכשיו יורד גשם סוער על החלון הגדול של הרכבת ואני תוהה - האם יש שלטון שיכול לעשות טוב לאנשים והאם אחרי הבחירות המתקרבות, משהו ישתנה? או כפי שתיאר זאת פאוסטובסקי - "אגב, האביב של 1917 היה קר והעשב הצעיר שביצבץ כוסה לעיתים קרובות גרגרי ברד מתנפצים. אך קיץ מחניק בא בעקבות האביב הקר של 1917".

לפני 7 שנים•ליאור

ביקורות נוספות על "הקנוניה נגד אמריקה"

הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

זה ספר שפרט לרעיון השולט בו - על נצחונו של לינדברג על רוזוולט בבחירות לנשיאות ב 1940 והשימוש בשיטה הדמוקרטית(?) שם כדי להפוך את השלטון למה-שכולם-מפחדים אם יעמוד בראשו נשיא המתפעל מהיטלר ומהתורה הנאצית - פרט לרעיון הזה, שאיננו לגמרי חדש - הוא סוג של ספר היסטוריה המשחזר היטב את התקופה הזאת ובעיקר את חיי היהודים - המהגרים מקרוב באו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ואת תמימותם הרבה, אמונתם הבוערת בדמוקרטיה ובוולטר וינצ'ל. וגם ספר אוטוביוגרפי של רות המשתמש בשמו ובשם משפחתו והוא כביכול הילד הצופה בהתרחשויות, וזה שמפרש אותן עד כמה שיכולתו של ילד בן 9 לפרש קיימת.

בתור שחזור של התקופה נראה לי שרות עשה עבודה טובה. בעיקר כי הוא דבק באנשים אותם הכיר היטב - היהודים ממעמד בינוני נמוך, שהם דור ראשון או שני למהגרים, שמקיימים חיי קהילה יהודית תוססים אבל כבר לא מקיימים את כללי הדת היהודית. החיים באותן שנים - ארה"ב החלה לצאת מהשפל הכלכלי הגדול, שהותיר את איומו על כל האזרחים - אנשים היו מוכנים לבלוע הרבה צפרדעים והשפלות נוספות כדי לשמור על מקום העבודה ועל הפרנסה.
החלק הבידיוני משכנע הרבה פחות. למרות שכנראה שבאותה תקופה אנטישמיות היתה חשופה הרבה יותר מהיום, והיהודים שחיו שם היו מפוחדים יותר מאלה החיים שם היום, הסיפור נראה מופרך ולא מצליח לשכנע. בארצות הברית הקפיטליסטית תקום "ועדת שיכון" שתחליף דיירים בדירותיהם? ותעביר אותם לאיזורים אחרים, מתוך מזימה מפלצתית לשבור את לכידותם? קשה מאד לראות את הסיפור של רות כאפשרי באיזושהי סיטואציה, ובלי החלק הזה קשה לי מאד להזדהות עם כל סיפור.

נקודת התורפה של הספר הזה היא שהוא עוסק ביהודים. ברור היום שליהודים היה הרבה מה להפסיד אם ארה"ב תהפוך לפאשיסטית. אבל האמת היא שלרוב בני האדם מכל דת וגזע יש הרבה מה להפסיד משלטון פאשיסטי דיקטטורי. והציור של רות את "שאר אמריקה" כמסכימה ונלהבת לקבל על עצמה שלטון מהסוג הזה, נראית מופרכת ופוגמת בסיפור. כשיצא הספר לאור לינדברג כבר היה מת 30 שנה, כך שלא היה מי שיתבע על הוצאת דיבה.
הספר כתוב בסגנונו הידוע של רות - פרטני וארכני, עם הרבה קטעים יפים ונוגעים ללב. הוא מעניין לרוב וקריא מאד. אבל אין איזון בין חלקו הראשון המפורט לבין הסוף, המופרך במיוחד. וכשאחד הנערים מטיח באביו "אתם יהודים פרנואידים של גטו" לא יכולתי שלא להסכים איתו, למרות הסימפטיה שרחשתי לאותו אב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

כמעט כולם יודעים מיהו לינדברג, הטייס ההרואי שחצה בטיסת סולו את האוקיינוס האטלנטי.
פחות אנשים יודעים על חטיפתו ומותו הטראגי של בנו הבכור ועוד פחות אנשים יודעים על חלקו בארגון " אמריקה תחילה" וקריאתו לבדלנות של ארה"ב ממלחמת העולם השנייה ונאומו בדה מוין בו הצהיר שהמיעוט היהודי הוא זה שדוחף להצטרף למלחמה באירופה ב1940.
בנקודה זו מתערב פיליפ רות ויוצר היסטוריה חלופית – בה לינדברג מתמודד נגד רוזוולט בבחירות 1940 ומנצח.
איך נראית ארה"ב תחת שלטונו של פרו פאשיסט? איך נראית מלחמת העולם השנייה בלי ארצות הברית? את זה תצטרכו לקרוא.
הסיפור מסופר מבעד עיניו של פיליפ רות בן 7 – 9 בין השנים 1940-1942 ( המספר מביט אחורה מגיל יותר מבוגר ). ילד יהודי במשפחה יהודית בניוארק המאוד יהודית.
אחד הדברים היפים בסיפור הוא שרות לא מתלהם ולא רץ ליצור דרמות גדולות שבידיים של סופר אחר אולי היו קורות , במקום זה הוא מתאר איך המרקם העדין של המשמעות של להיות יהודי באמריקה מתחיל להתערער ואת התערערות היום יום בחיי משפחה. אפשר לראות בתהליכים הקורים בספר מעין הקבלה ליהודי גרמניה מ33 ועד ליל הבדולח אבל נראה לי שרות' ניסה יותר לבדוק הגדרה של מה זה להיות אמריקאי ומה קודם למה? יהודי או אמריקאי.
לכאורה זה לא ספר בסדרת "כוס התה" שלי . משפחה יהודית באמריקה של שנות הארבעים עם פוליטיקה אמריקאית והיסטוריה אמריקאית וקשיי הגדילה של ילד אמריקאי
לא מתערבב לי עם הנענע , אבל רות פשוט יודע לספר סיפור והספר רץ לי בין העיניים. אני לא יודע להגיד למה הכתיבה שלו טובה יותר מאחרים אבל משהו שם פשוט עובד.
זהו הספר הראשון של רות' שאני קורא. זו הייתה הטעימה ואני משער שאנסה עוד מספריו בעתיד.
זה ספר של היסטוריה חלופית ולמרות ששינויי ההיסטוריה נוכחים מאוד בספר , זהו בעיקר ספר על משפחה יהודית בארצות הברית של שנות הארבעים ובמתן הסופר למספר את שמו וגילו שלו הוא גם יוצר נופח כמו אוטוביוגראפי.
דבר אחד שכן הפריע לי בסיפור הוא אי אזכור השואה . בספר הדמויות יודעות שהגרמנים רעים ליהודים אבל ההתייחסות היא יותר למאמצי המלחמה ואילו ההשמדה ההמונית לא מוזכרת. אפשר להסביר את זה שבאמריקה בשנים ההן לא ידעו את גודל הזוועה , אפשר להגיד שהאמריקאים התייחסו יותר לסכנה שלהם ופחות לאירופיים ואפשר להגיד שסיפר את זה ילד בן 7 שנחסכה ממנו הידיעה – אבל המספר נמצא כמה עשרות שנים אחרי המלחמה ועדין לא מוצא לנכון להזכיר זאת. אפשר לספר על מלחמת העולם בלי להזכיר את השואה אבל בקונוטציה של הסיפור – העדרה מעט מוזר.
אני חושב שרות' פשוט רצה למקד את הסיפור לאמריקה .
מבחינה כרונולוגית הפרק האחד לפני האחרון הוא המסיים את הסיפור ולכן הספר מרגיש שהוא מסתיים בפתאומיות. איני יודע למה נבחר סדר זה מלבד העובדה שכך נשאר ההיבט האישי של הסיפור בסוף ולא ההיבט המלחמתי \פוליטי.
סוף סוף אני יודע מי זה לה גווארדיה ולצערי גם מי באמת היה הנרי פורד.
הספר זכה בפרס להיסטוריה חלופית שנקרא Sidewise . אני יודע שיש פה כמה חובבים של סיפורת כזאת ואני בכללם אז אני מצרף את אתר הזכיות בפרס:
http://www.uchronia.net/sidewise/complete.html.

זה ספר טוב מאוד .מגיע לו יותר מארבע הכוכבים שנתתי מסיבות של טעם. אני ממליץ מאוד.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•cujo
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

אני אידיוטית.
אני בסופו של ספר מתח אחר, ויש לי שני ספרים שעלי להחזיר ולסיים מהר ולא התחלתי, ערימה מטורפת של ספרים חדשים שאני מחכה לקרוא ולא מוצאת זמן- ומפיליפ רות התאכזבתי בעבר וסגרתי אותו באמצע.
איך לעזאזל פתחתי ספר נוסף שלו?
רציתי להעביר הלאה והצצתי. הכוונה להעביר אותו ממני היתה כל כך חזקה שכבר בהבנה שזהו עוד ספר של "what if" ועוד עם כל נושא השואה וההיסטוריה היהודית של הסופר עשתה לי עיקצוצים כדי לסגור אותו.
ובאמת העברתי אותו הלאה ממני...
אחרי שסיימתי לקרוא אותו בהתלהבות ונהנתי מאוד.

מסתבר שפיליפ רות כן יודע לספר סיפור! הכתיבה שנונה זורמת ונהדרת, הוא לא עיצבן אותי כמו בספריו האחרים כאחרונת האמריקאים להם צריך לתת סוכר בכפית ואז לגלות להם שמדובר בסוכר שהוא חומר נפץ...
יותר מזה! שכחתי לרדת באוטובוס, לא ניגשתי לתורי, ונשאבתי לעולם אבסורדי ומגוחך.
כרגיל מדובר במשפחה סטראוטיפית, רק שהסיפור חיפה לגמרי על כל מה שכבר שמעתי וקראתי מפרי עטו
ובאיזה אופן משפחתו בוטלה לחלוטין בתוך ים המשפחות היהודיות מספרים אחרים.
העלילה הדהימה, אני מקווה שתסמין הרדיפה היהודית יגרום לו לכתוב ספר כסופר יודע כל ולא שוב בעוד ספר בו הוא מתאר את עצמו מילדות במשפחה יהודית בארה"ב כי די, שמעתי הכל.
זהו חוזרת לספר מתח שלי.

לפני 14 שנים•דובה
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

יצא שקראתי את הספר בתקופת הבחירות בארה"ב. הספר הינו על הקיטוב בארה"ב בין הדמוקרטים לרפובליקנים במהלך השנים 1940-1942 , ששופך אור להבנת עמדות הצדדים גם היום. בגדול הדמוקטרים בעד ההתערבות במלחמה באירופה ובמיגור גרמניה הנאצית והרפולבלקינים נגד התערבות במלחמה, נגד שליחת חיילים אמריקאיים להלחם ולההרג במלחמה לא להם.
הרקע לספר הינו אמיתי וכל הדמויות בו חיו באותה תקופה והיו פעילים באותה תקופה, הסופר בגדולתו רקם "טוויסט" בעלילה על ידי זכיה בבחירות של הרפובליקנים ובחירת נשיא צעיר ואהוב, טייס מהולל שאף הנאצים, במציאות, העניקו לו לאות ההערכה את "צלב השירות" של ה"נשר הגרמני" אות המוענק לזרים על ידי הרייך.
המציאות הינה הפוכה לחלוטין רוזוולט בבחירתו פעם שלישית לנשיאות הביא להתערבות ארה"ב במלחמה שגרמה לניצחון בעלי הברית ולסיום שואת היהודים.
הסיפור מסופר כמעין אוטוביוגרפיה של הסופר פיליפ רות בדמותו וקורות משפחתו. הספר מתאר את הדרדרותם של מצב היהודים ומעמדם בארה"ב עם עלית השלטון (המדומה) והרמת ראש אדירה של אנטישימיות המכוונת נגד יהודים הן על ידי התושבים והן על ידי השלטון, מצבים שהסופר משאיל ממציאות קשה ואמיתית במדינות אירופה.
בסוף הספר מובא "סוף דבר", כ- 30 עמודים, הכולל את הכרונולוגיה האמיתית של הדמויות, מניסיוני מספר זה ומספרים אחרים אני מעדיף לקרוא את סוף הדבר לפני תחילתו של הספר אשר בדרך כלל תורם רקע מסוים, ולא ספוילרים לסיפור.
הספר טבול באירועים אישיים של ילד בן שמונה על פי תבונתו ותודעתו של ילד בן שמונה ועלילה משפחתית מרתקת של בני המשפחה כולל המשפחה המורחבת והכל באוירת האנטישמיות הגואה אשר במרכזה שאלת האימה היהודית, האם מה שקורה/קרה באירופה יכול לקרות גם בארצות הברית?
להלן ציטוט מתוך הספר לתסריט האימה האפשרי, אפשרי והגיוני לכשעצמו ולא קרה, עקב אי התערבותה של ארה"ב במלחמה:
"ההסכם שנכרת באיסלנד בין לינדברג (נשיא ארה"ב המדומה (תוספת שלי)) להיטלר ב- 1941 מתיר להיטלר להביס תחילה את ברית המועצות, אחר כך לפלוש לאנגליה ולנצח אותה ורק לאחר מכן יכונן נשיא אמריקה את "הסדר הפשיסטי האמריקאי החדש", דיקטטורה טוטליטרית כמו זו של היטלר, אשר תכשיר את הקרקע למאבק היבשתי הגדול האחרון – הפלישה הגרמנית, הכיבוש והנאציפיקציה של דרום אמריקה. בתום שנתיים, כשצלב הקרס של היטלר יתנופף מעל בתי הפרלמנט של לונדון, דגל השמש העולה יתנופף מעל סידני, ניו דלהי ופקין, ולינדברג יבחר לנשיא לארבע שנים נוספות, ייסגר הגבול בין ארצות הברית לקנדה, היחסים הדיפלומטיים בין שתי הארצות ינותקו, וכדי למקד את דעת האמריקאים בסכנה הפנימית החמורה המחייבת קיצוץ בזכויות האזרח שלהם, תתחיל מתקפה רבתי נגד ארבעה וחצי מיליוני היהודים של אמריקה."
ספר עלילתי מעניין ומרתק על היסטוריה אלטרנטיבית.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•moshef
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

****





אני מסתכל דרך חרכי התריס החשמלי החרישי של חדר השינה, אל עץ הפומליות והשמיים הכחולים שמאחוריו, ושומע מהסלון את הילדים שלי רואים טלוויזיה, גראוויטי פולס. אחר כך אולי נסדר קצת. הערב נאכל ארוחה משפחתית בבית, ומחר אנחנו מוזמנים לדיור המוגן של ההורים שלי בירושלים לארוחת צהריים. אני חושב שכדאי כבר להחליף מצעים. גם לילדים.
הכול סביבי אומר בלחש מרגיע ״נורמליות״, ״שגרה״, ״תוכניות״, אפילו לא לעתיד הרחוק. כל מה שקורה עם איראן, וסוריה, ואפילו עפיפוני האש בעזה, נמצא הרחק בשוליים הכהים, הזניחים, של הקיום המוגן שלי. למה רק בשוליים? כי אני ניזון ממה שמאכילים את כולנו, ומתווך את אותה הבנה של המציאות לילדים שלי, אם הם מודאגים. כי חודש מאי ואני אוהב את חודש מאי. כי אנחנו הטובים. כי צה״ל צבא חזק. הכי חזק באזור. כי אנחנו גרים במודיעין, במרכז הארץ, רחוק מכל פלישה דמיונית של כל דבר, מאיראנים רשעים ועד חייזרים. כי טראמפ, הבריון השכונתי, מאחורינו, או שכך לפחות נראה, וכי וואלה, לא יכול להיות באמת איום קיומי, של ממש. נכון?

פחחחח, איום קיומי.

חמינאי אומר: נמחק אותם. וחתאמי, גם. וחמאס. וחיזבאללה. אם תצאו מקונכיית הנוחות השלווה שלכם ותקראו טוקבקים של אתרים מחו״ל ואפילו של חשבונות פייסבוק שאינם שייכים לתיבת התהודה השקרית שמקיפה את כולנו, האמון המובהק שלכם בצדקתנו וביכולתנו לשרוד ולהתגבר עלול להיסדק באופן די משמעותי. אנחנו די שנואים בעולם. הרבה יותר מהאנדרדוג הפלסטיני. שונאים אותנו, ממש. ואם היינו קצת פחות מיודדים עם טראמפ, נניח... ואם בשיהוק של ההיסטוריה היה עולה לשלטון מישהו אחר, נגדנו, נגדנו ממש, שהיה מצטרף דווקא לצד השני... כמה זמן היה לוקח לשמיים הכחולים הפסטורליים שבחוץ להפוך למאיימים, ולשגרה המטמטמת לפנות את מקומה לאיום שקוף, בלתי נראה וממשי לחלוטין... על הכול? על כל מה שאנחנו חושבים שיש לנו? על תכנונים עתידיים, על הנזלה של תוכניות חיסכון, על חברים עם סירה שיכולים, אם יסגרו את נתב״ג, בהתראה די קצרה... כמה אנחנו, שישה... לא, אני לא הולך לשם.

פיליפ רות כותב מין סיפור אימים של מציאות אלטרנטיבית, שבה צ׳רלס לינדברג מנצח את רוזוולט בבחירות לנשיאות של שנת 1942 ובוחר, בין השאר, לא להצטרף לבנות הברית במאבקן נגד היטלר. יהודי ארצות הברית מוצאים את עצמם במערבולת קונספירטיבית של חרדת קיום, שבה בסופו של דבר כנראה שיאבדו את המולדת האהובה הישנה שלהם - ארצות הברית - לטובת ישות שהיא אולי לא טוטאליטארית מחרידה אבל מין חצי-פאשיזם מתפתח, שבו הקרקע נשמטת מתחת רגליהם ואין מי שיעמוד לצידם ויסייע להם. הפירוק של תחושת הקהילה היהודית בניוארק של שנות הארבעים מתואר ביד אמן באופן מהימן ביותר, לעתים מבעית ולעתים די משעשע, כי ככה זאת המציאות. היהודים מצטופפים כפי שנהגו תמיד לעשות עוד בשטעטעלים בזמן הפוגרומים, חלקם מקווים שהפריץ ישוב לחושיו ויחוס עליהם, חלקם בורחים וחלקם רוצים דווקא להילחם ולעמוד על שלהם.
התיאורים של רות מכמירי לב. היהודים האמריקאים שלו הם לא אלה שנמצאים שם היום. הם סוחרי דגים ואנשי מכירות, סוכני ביטוח וספסרי קרקעות. הם אמריקאיים, מהגרים ממוצא יהודי, הקרום הגלותי עודנו רוטט על פניהם, והם דוברים חצי יידיש חצי אנגלית ומעריצים את אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארצם של האמיצים. הפוסט מודרניזם עוד לא הגיע לעולם, על כל הבלבול המוסרי שגרר איתו, והכתיבה של רות (שלמעשה לא יכול אולי לכתוב על אנשים מסוג אחר) שמלווה את האסון הזוחל הזה היא פולקלוריסטית-בכוח, רהוטה מאוד ומעיקה בה בעת. לצערי הוא לא ממש לקח את המציאות האלטרנטיבית הזאת - ואת הסיפור כולו - עד הסוף, ולקראת סיום הספר ההיסטוריה מדביקה את עצמה ומלחמת העולם תמה בניצחון המוכר של בעלות הברית למרות הכול. (זאת בניגוד לספרו המעניין מאוד של רוברט האריס ״ארץ אבות״. נוהגים להשוות בין שני הספרים האלה, אולם לתחושתי, למעט העובדה ששני הספרים משתמשים במציאות אלטרנטיבית של אותה תקופת זמן עם נתוני פתיחה זהים, אין בין שני הספרים כמעט אף נקודת דמיון).

מה אני לוקח מהספר? או. אנשים רבים שאני מכיר צופים בבנימין נתניהו, מירי רגב וחרדים במירון ומדברים ללא הרף על חרדה מקץ הדמוקרטיה והידרדרות לפאשיזם או לתיאוקרטיה. אני חייב להודות שהדחף הראשון שלי הוא להתנגד, שלא לומר ללגלג על התחושות האלה. עובדתית, אם מדברים במספרים מוחלטים או באחוזים, ישראל היא חילונית הרבה יותר, אפילו בתקופתו של בנט שר החינוך מאשר היתה בעבר. אם ישראל עוברת משהו, זה חילון, לא הדתה. בין השאר, מספרי היוצאים בשאלה עולים פי כמה על אלה החוזרים בתשובה. מדינת ישראל היא ליברלית יותר, (עשירה הרבה יותר), סובלנית יותר לכל מיעוט שהוא מאשר כל תקופה מקבילה בעבר, והשינויים החברתיים החיוביים שהיא עוברת בתקופה קצרה הם עצומים. לפני עשרים שנה בלבד אף אחד לא היה מעלה על דל מחשבתו דיבור אמיתי, משמעותי על להט״בים דתיים, על משפחות של אבא ואבא, על רבנות אלטרנטיבית, גדודי צבא חרדיים או טקסים אלטרנטיביים של יום הזיכרון עם משפחות שכולות פלסטיניות לצד ישראליות. אבל מצד שני, העניין העיקרי, כפי הנראה, הוא התחושה. הפחד, גם אם הוא לא רציונלי. הפחד לאבד את מה שמוכר, לטובת משהו שנתפס כרע-מוחלט, כאובדן שליטה, כהידרדרות במדרון חלקלק לפאשיזם בלתי נמנע, כי כל הסימנים מראים (וכי מירי רגב אמרה, וכי אורי משגב כתב, או עתר לבג"צ, כי פסקת ההתגברות).

ובכל זאת, התחושה הזאת היא תחושה אמיתית. כי ככה זה עם פחד. רצוי לחוש בו ולעשות משהו לפני שזה נהיה מאוחר מדי. זה נכון לגבי שחיתות שלטונית, לגבי הדתה - אבל באותה מידה גם לגבי גירוש מסתננים, או החלנה(חילון). אני מקבל את תחושות החרדה של החברים שלי לגבי ביבי נתניהו, ורעייתו המפחידה. זה מתחיל לעצבן אותי כשהם מקוננים בפעם האלף על קץ הדמוקרטיה, הפעם עם פסקת ההתגברות, וכשהם בזים לכל דבר שיש בו ניחוח של דת (הדוסים המסריחים האלה/הילדה שלי לא תדליק נרות בגן כשהיא אמא של שבת!!!/הל״ג בעומר הזה) ומכנים ״פשיזם״ כל דבר מחגיגות יום העצמאות ועד תליית דגל במרפסת, הם מאבדים את הסימפתיה שלי לגמרי.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

ספר מבריק. מלאכת מחשבת שמשלבת תחקיר הסטורי מעמיק מפורט ומשובח, עם הפלגה מרתקת למחוזות הדימיון. פיליפ רות מספר סיפור אלטרנטיבי לקורותיה של אמריקה, בין השנים 1940-1942 והוא עושה זאת כל כך טוב, שהסיפור שלו יוצא לא פחות סביר ולא פחות הגיוני מאשר הסיפור ההיסטורי האמיתי. זה גם מה שהופך אותו למצמרר כל כך.

רות בוחר לו הסתעפות אחת קטנה מההשתלשלות ההיסטורית האמיתית של האירועים בארצות הברית בשנת 1940, וממשיך איתה הלאה בכוח מחשבתו ובכוח דמיונו, לא מפספס אף פרט, צולל לעומק ונוגע בקרקעית. ופתאום היא מכה בך, ההבנה עד כמה בכל רגע נתון ההיסטוריה יכולה להסתעף לאלף כיוונים שונים, וכמה מקרי וכמה חד פעמי הוא הכיוון שבסופו של דבר היא בוחרת. הוא משתמש בדמויות האמיתיות של התקופה כמו בכלים על לוח שחמט, והוא פשוט מזיז כלי אחד משמעותי למשבצת אחרת בהיסטוריה.

צ'ארלס לינדברג, זה הכלי שהוא מזיז. גיבור תעופה אמריקאי, שהפך גם לגיבור טראגי לאחר שבנו התינוק נחטף מביתו ונרצח, היה אדם פופולארי מאוד בארה"ב של 1940. הוא גם זכה להערכה מצד בכירי המפלגה הנאצית בגרמניה, וחש הערכה כלפיהם בחזרה. הוא הביע את חששו בהזדמנויות שונות מהסכנה הגדולה שנשקפת לאמריקה מהיהודים בשל השפעתם הרבה על תעשיית הקולנוע, העיתונות והממשלה. בנאומים הציבוריים שלו הקהל עמד דקות ארוכות והריע לו. היה מי שהציע לו לרוץ לנשיאות ארה"ב אבל לינדברג בחר שלא לעשות זאת. אצל רות הוא בחר כן לרוץ.

כשהוא נישא על גלי תהילתו, לינדברג מנצח את רוזוולט והופך לנשיא ארה"ב. מכאן ואילך מתחילה שרשרת התפתחויות דמיוניות לחלוטין, וסבירות לחלוטין. רות משרטט ברגישות ובחוכמה רבה את הסצנה הפוליטית והחברתית של אותם ימים בצורה שמותאמת במדויק לרוח האמריקאית ולאישים הבולטים של התקופה. אצל רות לא כולם הופכים לנאצים ביום בהיר אחד כפי שאולי סופר מוכשר פחות היה בוחר לתאר זאת, אלא דבר מוביל לדבר, במתינות, בסבלנות, ללא קפיצות חדות. הוא מצרף פרט לפרט ובונה את הסיפור שלו כך שבסופו של דבר אינך יכול שלא להודות לגורל הטוב שמנע מלינדברג באמת לרוץ לנשיאות...

לצד ההברקות שבבניית ההיסטוריה החלופית, יש לספר מספר חסרונות שמנעו ממנו להפוך למושלם בעיני: קודם כל, תחבירית, משפטיו של רות פתלתלים וארוכים מדי לטעמי. אולי האשמה בתרגום, אבל אם לא, אז מישהו חייב לעשות לו היכרות עם נקודה. שנית, לא לכל אורכו הספר מרתק באותה מידה. יש קטעים קצת מעייפים. דבר אחרון, אני חושבת שרות היה יכול להמשיך וללכת קצת יותר רחוק עם התיאוריה שלו. הוא עוצר מוקדם מדי, כאילו נבהל מעצמו.

אבל למרות ההשגות הללו, עדיין זה ספר ההסטוריה האלטרנטיבית הריאליסטי, האמין והחכם ביותר שקראתי אי פעם. מומלץ מאוד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

אמריקה כבעלת ברית של היטלר: היסטוריה אלטרנטיווית.

האמת היא שאפילו בהיסטוריה האמיתית, שבה גר רוזוולט ולא לינדברג בבית הלבן, כניסתה של ארה"ב למלחמה נגד היטלר היתה נס. לגרמניה לא היה חלק בתקיפה על פארל הארבור, ולמחרת כשהקונגרס הכריז על מלחמה, היה מדובר רק ביפן. למלחמה נגד גרמניה הצטרפה ארה"ב רק בעקבות החלטתו הפזיזה של היטלר להכריז על מלחמה עם ארה"ב. בהעדר טעות גורלית זאת, ארה"ב היתה מסתפקת להעניש את יפן, לקחת ממנה בחזרה את הפיליפינים, וזהו.

מבין הדברים הבכלל לא מדומיינים בספר הזה, נמנה חוסר החשק, אצל האמריקאי המצוי, למות למען צרפת — ווודאי שלא למען יהודי אירופה.

מעבר לצד ההיסטורי, הספר נסוב על עניינים שלא בהכרח ילהיבו את הקורא הישראלי (ואמנם זה כבר בא לידי ביטוי בכמה מהביקורות פה). לא אגיד שלא כדאי לקרואו — הרי נתתי לו חמישה כוכבים — אבל יידרש מאמץ, זה בטוח. מאמץ כדאיי.

חיי החברה בשכונות יהודיות בלב הערים התעשייתיות: אלה חוויתם המשותפת של רוב היהודים האמריקאים בני 70+. כשיהודי אמריקאי זקן קורא על השכונות הללו (וראו גם: ברנרד מלמוד, א.ל.דוקטורוב, מרדכי ריכלר), זה פורט לו על מיתרים שבהקשר הישראלי פורט אולי אחד כמו מאיר שלו.

ועוד היבט קרתני שמסביר משהו מהתלהבותו של הקורא האמריקאי: הפחד מפשיזם עתידי. הספר הופיע לראשונה ב-2004 ורבים היו שראו בו אלגוריה לנשיא בוש ונטיותיו הכביכול פשיסטיות. הפחד ההוא חלף בשלום, אבל ב-2016, עם בחירתו של טראמפ, אותו פחד חזר ביתר שאת. (ומקביל לזה בספרות הישראלית כבר לא ידוע לי. אולי "השלישי" של ישי שריד...)

אז בסך הכול, ספר טוב, ספר גדול אפילו. אבל כדאי להיות בראש של הקורא היהודי האמריקאי. מי שמצליח הרי הוא משובח!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•strnbrg59
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

אם ספר טוב הוא ספר שאתם ממשיכים לחשוב עליו גם מחוץ לבית, גם בתור בסופרמרקט, גם כשאתם הולכים לישון - אז זה ספר מעולה, אחד המטרידים ביותר שקראתי בזמן האחרון. שינוי היסטורי קטן, בחירה באדם אחר לנשיאות ארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, וכל המהלכים משתנים - ארה"ב נוקטת מדיניות בדלנית ולא יוצאת למלחמה, היהודים בארה"ב מרגישים מאוימים יותר ויותר, ובצדק. הכול יכול לקרות והכול אכן קורה בארץ החופש וזכויות האדם. יש בספר מגוון דמויות, חלקן מכמירות לב ממש, ורות משרטט אותן ביד אמן.
יש משהו שמטריד אותי מזווית אישית, ואולי הוא בעיה שלי ואל בעיה של הספר - אינני רואה בספר דאגה של האנשים המוזכרים בו, או אפילו מודעות, לגורלם של אחיהם באירופה. אבל גם בזה יש משהו מן האמת ההיסטורית...

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נוריקוסאן
הקנוניה נגד אמריקה

הקנוניה נגד אמריקה

פיליפ רות

הרעיון של ספר מופלא. אני מאוד אוהבת ספרים של מציאות מקבילה ו"מה היה קורה אם", רק שלספרים מסוג זה יש גם נטייה לחטוא בעלילה חלשה ולא תמיד מעניינת.
יש קטעים בספר שריתקו אותי, קורות משפחת רות היהודית ואיך הם והקהילה מתמודדים עם עולם בו נבחר נשיא אמריקאי פרו-נאציזם שכורת ברית עם היטלר נקראו בנשימה אחת. עם זאת יש קטעים בספר שמתמקדים בתיאור יבש ולא מעניין של המאורעות בארה"ב ובעולם וחבל, כי הסופר מצליח בקלות לכתוב סוחף בחלקים אחרים של העלילה.
העלילה נתקעה בכל פרק מספר רב של פעמים והקריאה הפכה קשה בשבילי, אבל זה היה ספר ששווה להיאבק קצת בשבילו.
לקראת הסוף לטעמי הסופר קצת הרחיק לכת ובמקום לתת לכל המציאות המקבילה הזאת מקום לאורך כל הספר, הוא נתן מנה גדושה ולא מידתית לקראת סופו.
בסופו של יום רעיון נפלא, ביצוע סביר מינוס, לקרוא רק אם יש לכם סבלנות ללקט בין הדפים את הטוב שבו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•Reut.Zaro
דירוג
3.0
לפני 9 שנים

“הרעיון של ספר מופלא. אני מאוד אוהבת ספרים של מציאות מקבילה ו"מה היה קורה אם", רק שלספרים מסוג זה יש”