ביקורת ספרותית על הקנוניה נגד אמריקה מאת פיליפ רות
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 11 במאי, 2018
ע"י אלון דה אלפרט


****





אני מסתכל דרך חרכי התריס החשמלי החרישי של חדר השינה, אל עץ הפומליות והשמיים הכחולים שמאחוריו, ושומע מהסלון את הילדים שלי רואים טלוויזיה, גראוויטי פולס. אחר כך אולי נסדר קצת. הערב נאכל ארוחה משפחתית בבית, ומחר אנחנו מוזמנים לדיור המוגן של ההורים שלי בירושלים לארוחת צהריים. אני חושב שכדאי כבר להחליף מצעים. גם לילדים.
הכול סביבי אומר בלחש מרגיע ״נורמליות״, ״שגרה״, ״תוכניות״, אפילו לא לעתיד הרחוק. כל מה שקורה עם איראן, וסוריה, ואפילו עפיפוני האש בעזה, נמצא הרחק בשוליים הכהים, הזניחים, של הקיום המוגן שלי. למה רק בשוליים? כי אני ניזון ממה שמאכילים את כולנו, ומתווך את אותה הבנה של המציאות לילדים שלי, אם הם מודאגים. כי חודש מאי ואני אוהב את חודש מאי. כי אנחנו הטובים. כי צה״ל צבא חזק. הכי חזק באזור. כי אנחנו גרים במודיעין, במרכז הארץ, רחוק מכל פלישה דמיונית של כל דבר, מאיראנים רשעים ועד חייזרים. כי טראמפ, הבריון השכונתי, מאחורינו, או שכך לפחות נראה, וכי וואלה, לא יכול להיות באמת איום קיומי, של ממש. נכון?

פחחחח, איום קיומי.

חמינאי אומר: נמחק אותם. וחתאמי, גם. וחמאס. וחיזבאללה. אם תצאו מקונכיית הנוחות השלווה שלכם ותקראו טוקבקים של אתרים מחו״ל ואפילו של חשבונות פייסבוק שאינם שייכים לתיבת התהודה השקרית שמקיפה את כולנו, האמון המובהק שלכם בצדקתנו וביכולתנו לשרוד ולהתגבר עלול להיסדק באופן די משמעותי. אנחנו די שנואים בעולם. הרבה יותר מהאנדרדוג הפלסטיני. שונאים אותנו, ממש. ואם היינו קצת פחות מיודדים עם טראמפ, נניח... ואם בשיהוק של ההיסטוריה היה עולה לשלטון מישהו אחר, נגדנו, נגדנו ממש, שהיה מצטרף דווקא לצד השני... כמה זמן היה לוקח לשמיים הכחולים הפסטורליים שבחוץ להפוך למאיימים, ולשגרה המטמטמת לפנות את מקומה לאיום שקוף, בלתי נראה וממשי לחלוטין... על הכול? על כל מה שאנחנו חושבים שיש לנו? על תכנונים עתידיים, על הנזלה של תוכניות חיסכון, על חברים עם סירה שיכולים, אם יסגרו את נתב״ג, בהתראה די קצרה... כמה אנחנו, שישה... לא, אני לא הולך לשם.

פיליפ רות כותב מין סיפור אימים של מציאות אלטרנטיבית, שבה צ׳רלס לינדברג מנצח את רוזוולט בבחירות לנשיאות של שנת 1942 ובוחר, בין השאר, לא להצטרף לבנות הברית במאבקן נגד היטלר. יהודי ארצות הברית מוצאים את עצמם במערבולת קונספירטיבית של חרדת קיום, שבה בסופו של דבר כנראה שיאבדו את המולדת האהובה הישנה שלהם - ארצות הברית - לטובת ישות שהיא אולי לא טוטאליטארית מחרידה אבל מין חצי-פאשיזם מתפתח, שבו הקרקע נשמטת מתחת רגליהם ואין מי שיעמוד לצידם ויסייע להם. הפירוק של תחושת הקהילה היהודית בניוארק של שנות הארבעים מתואר ביד אמן באופן מהימן ביותר, לעתים מבעית ולעתים די משעשע, כי ככה זאת המציאות. היהודים מצטופפים כפי שנהגו תמיד לעשות עוד בשטעטעלים בזמן הפוגרומים, חלקם מקווים שהפריץ ישוב לחושיו ויחוס עליהם, חלקם בורחים וחלקם רוצים דווקא להילחם ולעמוד על שלהם.
התיאורים של רות מכמירי לב. היהודים האמריקאים שלו הם לא אלה שנמצאים שם היום. הם סוחרי דגים ואנשי מכירות, סוכני ביטוח וספסרי קרקעות. הם אמריקאיים, מהגרים ממוצא יהודי, הקרום הגלותי עודנו רוטט על פניהם, והם דוברים חצי יידיש חצי אנגלית ומעריצים את אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארצם של האמיצים. הפוסט מודרניזם עוד לא הגיע לעולם, על כל הבלבול המוסרי שגרר איתו, והכתיבה של רות (שלמעשה לא יכול אולי לכתוב על אנשים מסוג אחר) שמלווה את האסון הזוחל הזה היא פולקלוריסטית-בכוח, רהוטה מאוד ומעיקה בה בעת. לצערי הוא לא ממש לקח את המציאות האלטרנטיבית הזאת - ואת הסיפור כולו - עד הסוף, ולקראת סיום הספר ההיסטוריה מדביקה את עצמה ומלחמת העולם תמה בניצחון המוכר של בעלות הברית למרות הכול. (זאת בניגוד לספרו המעניין מאוד של רוברט האריס ״ארץ אבות״. נוהגים להשוות בין שני הספרים האלה, אולם לתחושתי, למעט העובדה ששני הספרים משתמשים במציאות אלטרנטיבית של אותה תקופת זמן עם נתוני פתיחה זהים, אין בין שני הספרים כמעט אף נקודת דמיון).

מה אני לוקח מהספר? או. אנשים רבים שאני מכיר צופים בבנימין נתניהו, מירי רגב וחרדים במירון ומדברים ללא הרף על חרדה מקץ הדמוקרטיה והידרדרות לפאשיזם או לתיאוקרטיה. אני חייב להודות שהדחף הראשון שלי הוא להתנגד, שלא לומר ללגלג על התחושות האלה. עובדתית, אם מדברים במספרים מוחלטים או באחוזים, ישראל היא חילונית הרבה יותר, אפילו בתקופתו של בנט שר החינוך מאשר היתה בעבר. אם ישראל עוברת משהו, זה חילון, לא הדתה. בין השאר, מספרי היוצאים בשאלה עולים פי כמה על אלה החוזרים בתשובה. מדינת ישראל היא ליברלית יותר, (עשירה הרבה יותר), סובלנית יותר לכל מיעוט שהוא מאשר כל תקופה מקבילה בעבר, והשינויים החברתיים החיוביים שהיא עוברת בתקופה קצרה הם עצומים. לפני עשרים שנה בלבד אף אחד לא היה מעלה על דל מחשבתו דיבור אמיתי, משמעותי על להט״בים דתיים, על משפחות של אבא ואבא, על רבנות אלטרנטיבית, גדודי צבא חרדיים או טקסים אלטרנטיביים של יום הזיכרון עם משפחות שכולות פלסטיניות לצד ישראליות. אבל מצד שני, העניין העיקרי, כפי הנראה, הוא התחושה. הפחד, גם אם הוא לא רציונלי. הפחד לאבד את מה שמוכר, לטובת משהו שנתפס כרע-מוחלט, כאובדן שליטה, כהידרדרות במדרון חלקלק לפאשיזם בלתי נמנע, כי כל הסימנים מראים (וכי מירי רגב אמרה, וכי אורי משגב כתב, או עתר לבג"צ, כי פסקת ההתגברות).

ובכל זאת, התחושה הזאת היא תחושה אמיתית. כי ככה זה עם פחד. רצוי לחוש בו ולעשות משהו לפני שזה נהיה מאוחר מדי. זה נכון לגבי שחיתות שלטונית, לגבי הדתה - אבל באותה מידה גם לגבי גירוש מסתננים, או החלנה(חילון). אני מקבל את תחושות החרדה של החברים שלי לגבי ביבי נתניהו, ורעייתו המפחידה. זה מתחיל לעצבן אותי כשהם מקוננים בפעם האלף על קץ הדמוקרטיה, הפעם עם פסקת ההתגברות, וכשהם בזים לכל דבר שיש בו ניחוח של דת (הדוסים המסריחים האלה/הילדה שלי לא תדליק נרות בגן כשהיא אמא של שבת!!!/הל״ג בעומר הזה) ומכנים ״פשיזם״ כל דבר מחגיגות יום העצמאות ועד תליית דגל במרפסת, הם מאבדים את הסימפתיה שלי לגמרי.
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני 3 חודשים)
מיליונים אוהבים אותנו
שונרא החתול (לפני 3 חודשים)
מה הכבדות הזאת. צוחקים איתך.
אבל תחשוב רגע על זה. ועדות השיפוט לא נתנו לנו את המקום הראשון אלא רק את המקום השלישי. זה לכשעצמו גם לא רע אבל לצורך העניין נניח שזה כן רע. 5 אנשים בוועדה כפול 40 מדינות בערך יוצא 200 איש. אז בסדר, 200 איש לא מתים עלינו. סססססמק עליהם. אנטישמים ובידיאסים.
אבל המיליונים שכן הצביעו לנטע לא היו מצביעים לנטע אם הם היו שונאים את ישראל. זה כמו שאני לעולם לא אצביע למשתמטים מצה"ל או לובשי פרוות כי זה עקרוני.
I rest my case
אלון דה אלפרט (לפני 3 חודשים)
הייתי מפנה אותך לכמה מקומות, אבל זה עלול לנפץ לך את הבועה של הלה-לה-לנד, אז תעזבי
שונרא החתול (לפני 3 חודשים)
עכשיו כבר אפשר להכריז שנטע ניצחה באירוויזיון אז אנחנו לא כל כך שנואים כמו שאתה אומר.
אלון דה אלפרט (לפני 3 חודשים)
אנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו כדי לנסות ולראות את המציאות ממיטב נסיוננו.
חכמה שלאחר מעשה היא חכמה קטנה. אני מרגיש שאני בצד הנכון של ההיסטוריה, לפחות בינתיים.
רץ (לפני 3 חודשים)
ביקורת מצויינת - ומעוררת מחשבה, בדרך כלל האמת לא שייכת לשוליים, המציאות מיוצגת על ידי קצוות, והעצוב הוא שמהפכות פוליטיות, קורות על ידי מיעוט אנשים, חדורי תחושת שליחות, מאורגנים, מנצלים חולשה דמוקרטית, משבר כלכלי, ואו ביטחוני, ולכן כל אחד והפחדים שלו, ולא תמיד ההיסטוריה משכפלת את עצמה, בעצם אף פעם. אז איך בעצם אנחנו אמורים לשפוט את ההווה?
אלון דה אלפרט (לפני 3 חודשים)
yaelhar, נדמה לי שאצלי התחושה מעט שונה לגבי פיליפ רות. לא חושב שיש לו בעיית אמינות.
הוא באמת מסוגל לכתוב נהדר, עם המון צבע, וחיות, ויכולת פנומנלית לתאר בני אדם ומצבים. גם ההיסטוריה החלופית עבדה לא רע, אבל זה לא היה המוקד בספר, אלא ההשפעה של הערעור הכללי דווקא על היהודים-של-שנות-הארבעים. היה בזה משהו מאוד לא בומבסטי, לא לדבר על הניצחון האפשרי של הנאצים, אלא דווקא מה מתרחש כשהיסודות שעליהם בנית את עולמך מתערערים, ואיך בני אדם שונים בהתייחסות שלהם לאסונות הדרגתיים, שאינם מוחשיים לחלוטין. איך תתנהג כשלא נשקפת למשפחתך ושלומך סכנה ברורה ומיידית, אלא סכנה אפשרית, ערטילאית.

הכשל שלו הגיע לתחושתי דווקא מכך שהוא עדיין פורע את המוכר והשגור אצלו. זה הרגיז אותי, דווקא כי הכול היה מעורפל מדי, והרגיש כמו ספר תקופתי, לא נחרץ מספיק, שטבע בפולקלוריזם של יהודי ניוארק, ביהודיות-האמריקאית שלו, שגם היא כבר עברה מן העולם, ונשארתי בחוץ, כישראלי של היום. הייתי צריך להפעיל הרבה מאוד מחשבה וריכוז כדי להזדהות יותר עם גיבורי הספר.

הכתיבה של רות נהדרת. אבל אחרי הכול - גם הוא כותב רק בקו המאוד ספציפי האופייני לו, ויש בזה משהו קצת עבש.
אלון דה אלפרט (לפני 3 חודשים)
אני לא מדבר על טוקבקים בדיוק. אני מדבר על זירה, זירה שבה אפשר להרגיש באופן מוחשי את הזרמים התת-קרקעיים שמזיזים את העולם מתחת לפני השטח. טוקבקים בוויינט זה לא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. זו פשוט פלטפורמה של בריונות, שחלקה ממומן וחלקה מבויים וחלקה הוא התבטאות של אנשים שמתחבאים מאחורי האנונימיות שהרשת מאפשרת. אנחנו מכירים את זה, לטוב ולרע, גם כאן בסימניה.
בפייסבוק, ובזירות אינטרנטיות אחרות, העניינים לתחושתי מעט שונים. רוב האנשים מזדהים בשמם ובתמונתם, ותפיסותיהם ומה שהם בוחרים לפרסם עומדים לביקורת מתמדת. יש לא מעט אנשים שחייהם השתנו באופן מוחלט כתוצאה מדברים שהם פרסמו בפייסבוק, מנטייה מינית ועד העדפה פוליטית. מהפכות קמו ונפלו בפייסבוק.
במקביל, אפשר להגיד שגם הקמפוסים של האוניברסיטאות בחו"ל לא בדיוק מייצגות את העולם... אבל הן משפיעות. השפעה דרמטית, הרסנית, גם אם חלקה הגדול נובע מבורות במקרה הטוב או מדעות קדומות. הרבה יותר מזמרת כזאת או אחרת בתחרות שירים זניחה למדי, ואפילו יותר מגל גדות המתוקה, בלי לזלזל. לא רק שאנחנו מפסידים בשתי הזירות הקריטיות האלה, אנחנו בקושי מופיעים על המגרש. זה יותר מעצוב. אנחנו המדינה היחידה שכנגדה יוצאות הפגנות של עשרות אלפים בכל רחבי העולם, שבו עשרה פלסטינים מתים בהפגנה בעזה יעוררו יותר רעש מאלף הרוגים בכל סכסוך אחר בעולם. זה לא סתם, ואי אפשר לפטור את זה בנפנוף יד ובנטע ברזילי.

שונרא החתול (לפני 3 חודשים)
לאחרונה אני מבינה יותר ויותר שהאינטרנט לא משקף את המציאות. אני קוראת לפעמים טוקבקים באתרים ישראלים וחושבת שסופו הפוליטי של ביבי קרוב. אבל אז מגיעים הסקרים ומראים שהוא כנראה יהיה פה לנצח. יש דיסוננס לא קטן וההסבר הפשטני שלי הוא שהמטקבקים באינטרנט הם תת קבוצה שבכלל לא מייצגת את המציאות. נראה לי שאפשר להשליך את זה גם על דיונים אינטרנטיים בחו"ל.

ובקשר לאירווזיון - יושב לו אדם בקרואטיה או בבלגיה או בפינלנד או בטיז אל נבי וצופה באירוויזיון. הוא רואה הופעה פיגוז של זמרת מצויינת שלבושה סוף הדרך ושרה שיר מקפיץ עם מסר אקטואלי חזק על העצמה נשית. ובל נשכח את עשרות החתולים שמנפנפים לשלום. אז מה, עכשיו הוא יתחיל לחשב אם ישראל עשתה ככה או עשתה ככה? ואם נטע היא תומכת של 'בצלם' או של 'אם תרצו'? פאק על זה. מה שלא יהיה - Toy הוא המנצח האמיתי בכך שקרע את היוטיוב מהרגע הראשון, ולא רק בישראל. ומי בכלל צריך אירוויזיון בירושלים? נסתפק בשגרירות האמריקאית. ונטע תעשה קריירה גם בלי ניצחון.
yaelhar (לפני 3 חודשים)
גם אני סברתי שהוא מציג היטב את המהגרים היהודיים לאמריקה.
הוא כשל, לדעתי, בחלק של ההיסטורייה החלופית. כנראה מפני שרצה לפרט בו את כל הפחדים כולם, ופגם באמינותו.
חני (לפני 3 חודשים)
לפני שבועיים התארחנו במכינה של הבת. התכנסנו חילונים ודתיים ..מדי פעם חילקו אותנו לקבוצות של גם וגם
לדיונים ופירוש פרק זה או אחר.
באחת מהפעמים אחת האמהות הציגה עצמה בפני
היי שמי...ואני דוסית. חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.
בסוף היה בסדר. לא חושבת שיש חשש
שנאבד את הדמוקרטיה שלנו..החשש הגדול יותר
הוא לאבד את האחדות בתוך העם של כל הפלגים מול כל העולם ואשתו.
אלון דה אלפרט (לפני 3 חודשים)
ושונרא, לאירוויזיון אין באמת משקל. אני מניח שהתבדחת אבל בכל זאת, זה מאוד מפחיד להיקלע אפילו לדיון אינטרנטי
שהוא רווי בשנאת יהודים (באיצטלה של סלידה מישראלים, או מהציונות) ברמות שקיימות בדיונים בשפות זרות על ישראל. זה מאוד, מאוד מדאיג. אנחנו מוכים שם שוק על ירך, וכולנו יודעים מה קורה כשאין קונטרה.
אלון דה אלפרט (לפני 3 חודשים)
צודק. חילון. לקחתי ממשקל ההדתה.
מחשבות (לפני 3 חודשים)
אתה אומר שאנחנו עוברים תהליך של חילון? יש בזה משהו. את הספר אהבתי מאוד.
אלון דה אלפרט (לפני 3 חודשים)
לא כתבתי שאין מה לדאוג. גם העלילה של "סיפורה של שפחה" לא קורית בבת אחת. זה קורה בהדרגה. גם אני לא שקט, בוודאי כשיש לי עיניים ואוזניים שאני נוהג להשתמש בהן, ולהיות ניזון מכמה שיותר מקורות, מכאן ומכאן. אני לא חסיד שוטה של ביבי, ובוודאי לא של שרה. ההתנהלות *האישית* של המשפחה הזו מחרידה אותי, גם אילו לא היתה מקהלה כרונית מצווחת של "רק-לא-ביבי". אני חושב שיש יסוד מוצק להאמין שהם מנותקים לחלוטין ממה שקורה מתחתם. מצד שני, הזעקות על תום הדמוקרטיה מצד זאב שטרנהל ודבוקת שוקן, מזה ארבעים שנה, מאז שלקחו להם את המדינה, הוא הדבר הכי גרוע שקרה לדמוקרטיה הישראלית. זה ה"זאב זאב" הכי בוטה שנשמע כאן מאז שהמעשייה הזו התפרסמה, כי זה גורם לך לשאול, מה יקרה כשבאמת יבוא זאב. כשכל זעקה כזאת על מות הדמוקרטיה מוסיפה לביבי עוד שני מנדטים כתנופת נגד, מדהים שאף אחד לא עוצר וחושב שאולי נעשתה פה טעות, אם לא טעות מהותית אז לפחות בשיקול הדעת.
שונרא החתול (לפני 3 חודשים)
טוב, את התשובה לשאלה האם אנחנו כל כך שנואים בעולם נגלה מחר בסביבות 1:00 אחר חצות כשנטע תנצח או לא תנצח באירוויזיון.
אם תנצח - אנחנו לא כל כך שנואים כמו שאתה אומר. ואם לא תנצח - עם כל הכבוד (ואין כבוד) אירופה זו לא העולם.
אני מסכימה איתך שיש החלנה (קיצונית, אפילו) ואני סולדת מהחרדה של כל מיני הורים מכל מה שמריח טיפה יהדות. מה, לא שמעתם? מוסדות בית חב"ד ארגנו תהלוכות ל"ג בעומר והזמינו את יובל הקטנה ומיכל המבולבל רק כדי לפתות ילדים להשתתף כדי שהחב"דניקים הערמומיים יוכלו להחזיר אותם בתשובה. ילדים בני חמש ורבע בממוצע, כן? ואחר כך בכיתה יש גם ספר שבו בעמוד אחד כתוב שהחקלאי נושא עיניו לשמיים ואומר את תפילת הגשם. אייטמים נוספים על "הדתה" אפשר למצוא בכל זפזופ אקראי לשש עם עודד בן עמי בערוץ 12.
אבל לגבי אובדן הדמוקרטיה (או לפחות לגבי ערעור הדמוקרטיה) או בעניין הפחד מביבי ואשתו אני לא שותפה לדעתך שאין מה לדאוג. אחרי יום העצמאות ואחרי מרתון של 'סיפורה של שפחה' גם ישבתי וכתבתי לעצמי רשימה של כל הסימנים המדאיגים - טרום פסקת ההתגברות. וכשרוני דניאל אמר שנתניהו מתייחס אלינו כמו אל נתינים ולא כמו אל אזרחים - לחרדתי הרבה נאלצתי להסכים איתו.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ