ביקורת ספרותית על חימו מלך ירושלים - מהדורה חדשה 2004 מאת יורם קניוק
ספר מעולה

---

ספר קשה, מצמרר, מדהים ומרגש.
במרכז הספר לא עומד חימו, אלא חמוטל, אחות תל-אביבית שמגיעה אל ירושלים הנצורה של 1948, ונקשרת אל פצוע קשה להחריד בשם חימו פרח - פצוע שאיבד את ידיו, רגליו, עיניו - "בול עץ" (כהגדרת הספר) שכל אשר יוצא מפיו הן המילים "רה בי, רה בי, רה בי". ואותו פה (המעטר גם את כריכת הספר) מתואר ככליל השלמות - הדבר היחיד שנותר מחימו הוא פיו היפה.

הספר מתאר את ההווי היומיומי בבית החולים המאולתר שבכנסיית הירונימוס הקדוש - חיילים פצועים, נזירה שמתפקדת כאחות ומנהל בית החולים המאולתר, וחימו - אותה דמות שלא מסוגלת לעשות הרבה - משקפת במובן רב את חרדותיהם, תשוקותיהם ואופיים של הדמויות השונות - כולם לא רוצים להיות כמוהו, אבל כולם גם מקנאים בו (בשל קרבתה של חמוטל אליו).

מעבר לעובדה שהספר נותן הצצה אל הדמויות השונות, ועל הלך הקרב המטורלל שבשהייה בבית חולים בעיר נצורה, הוא גם עוסק בזיקה אל הארץ - בין הוותיקים לעולים החדשים, ובין תושבי הארץ שבכלל אינם יהודים (כמו הנזירה) לבין היהודים שנלחמים על ארצם.

עיסוק נוסף של הספר הוא על מהות החיים עצמם - אל מול הסבל, כמו גם אל מול המוות הממתין לכולנו. ונכון, המוות של חימו מומחש עוד בחייו - אבל בסופו של דבר, כולנו גוססים באיזשהו מקום. כולנו חיים מתוך ידיעה שנמות. בניגוד לחימו, אנחנו ממשיכים בחיינו, ולא ממתינים בשתיקה - אך צצה שוב ושוב השאלה מה הטעם בסבל, בקיום, בהארכת החיים שהיא תפקידם של הרופאים - אם החיים הם רק סבל.

זה לא ספר קל, אבל במהלכו (כך אני נוטה לחשוב) הקורא בעצמו מרגיש כיצד הוא חימו, וכיצד הוא ההפך הגמור מחימו. כל מצב של אומללות, כל תאונה, כל צורך ברחמים - כולם מתגמדים אל מול מצבו העגום של חימו. כך כמו הפצועים באותו בית חולים, גם אנחנו רוצים לחשוב שמגיע לנו לסבול, שמגיע שירחמו עלינו, שיטפלו בנו, שנזכה לחסד כזה או אחר של רחמים.
בריאים או על סף מוות, בכל אחד מאיתנו מצוי קצת מאותו חימו מסכן ואומלל.

ממליץ בחום.

"כי אלוהים הוא המוות שבכולנו. אבל הוא גם הבריאה, הלידה, הנס, הוא-הוא ההתחלה והוא הסוף. הוא הדבר הודאי ביותר, ולכן אלוהים."
[עמוד 126]

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על חימו מלך ירושלים - מהדורה חדשה 2004