תמיד אהבתי את יורם קניוק.
שלא כמו סופרים אחרים, ״שחינכו״ אותי לאהוב את ספריהם והחליטו לעשות לי בייצפר על אף שמזמן כבר איני תלמידה, מעודדים אותי להתעמק בתחומי ענייניהם ומאיצים בי לפנות למקורות נוספים בכדי להבין עד תום את צפונות ליבם (באר בעיקר אך לעיתים גם עוז)
עם קניוק לעומת זאת, היתה זו אהבה ממבט ראשון.
הוא העז לטלטל, להחריד ולזעזע.
הוא לא חשש מהקורא ולא ניסה למצוא חן בעיניו. הישיר מבטו וירה משפטים היישר למטרה משל היה צלף מנוסה וללא שום צורך להסוות את עצמו בביגוד או צבעי מלחמה, מעל גג בניין או מוסתר תחת עלווה.
ככה, איך שהוא, נטו.

״בתו״ שקראתי בימי נעוריי השפיע עלי עמוקות, לא פחות ממנו ואולי אף יותר: אדם בן כלב שהעביר בי זרמי חשמל וגרם לי לחשוב על קורבנות השואה בצורה קצת אחרת.
אני קוראת את ספריו ולמרות שהם כמעט תמיד דנים בנושאים מורכבים וכואבים נוכח בהם יצר הישרדות בלתי נדלה, אחיזה נואשת בחיים ולמרות שהכל מסביבן קורס, דמויותיו מכמירות לב ובלתי נשכחות.
ל״חימו״ הגעתי רק עתה מטעמים שאינם ברורים לי, אולי משום שראיתי את הסרט בכיכובה של אלונה קמחי היפה ומשהו שם לא הסתדר לי.
ייתכן שהייתי צעירה מדי ולא קישרתי את העלילה לסופר ופתאום נתקלתי בספר בסניף של ״סיפור חוזר״ וראיתי את שמו וכשקראתי את אחורי הספר הבנתי שאכן אינני טועה והסרט מבוסס על הסיפור. כמו כן צויין בתקציר כי הסופר בן 39, צעיר ממני בשנתיים וזה שבר אותי סופית ורכשתי מייד את קניוק, שישאר כנראה צעיר לנצח בעותק הספציפי הזה.

הימים ימי מלחמה, שחרור ירושלים וחמוטל, אחות במקצועה מגיעה לבי״ח ארעי הממוקם במנזר על מנת לטפל בפצועים הממשיכים להגיע מהעיר המדממת.
היא מקצועית, עניינית ונראית טוב.
לא מתרגשת משום דבר ומקפידה שלא לדבר על חייה הפרטיים.
מטפלת בפצועים ולא מתלוננת עד כי נתקלת בחימו פרח, פצוע אנוש וחסר תקווה ונקשרת אליו באופן יוצא דופן.
מה שכה מוזר בתוכנה של העלילה הוא, שנוכחותו של חימו הינה הכי שולית, הכי משנית והכי חסרת חשיבות ולמרות ששמו מככב בכותרת הספר,
הוא אינו מדבר, אינו זז ואין בכוחו לעורר תפניות חדות ודרמטיות בסיפור.
אך למשמע כל מלמול קטן או רחש מצידו, מקבלת דמותה של חמוטל מכות חשמל ועושה ניסים ונפלאות, מקסימה את כולם ומעוררת ערגה באחדים מהם.
אותי היא לא הרשימה!! אפילו קצת הזכירה לי את האחות קרת הלב מ״קן הקוקייה״ אבל יש לציין כי כי תכונותיה המקוממות (״מושלמת״ ואינה יוצאת מכליה) מבליטות את הדיס-הרמוניה שבדמויות המשניות, על כל שלל חולשותיהם, מאווייהם ורצונם.
סיפור שבו לדמויות המשניות יש נפח ומשמעות, גאוני בעיניי. בפרט משום שמה שנתפס כמושלם הוא למעשה לקוי ומה שלקוי הוא מקובל והגיוני.

קניוק במיטבו.

ספר קשה, מצמרר, מדהים ומרגש.
במרכז הספר לא עומד חימו, אלא חמוטל, אחות תל-אביבית שמגיעה אל ירושלים הנצורה של 1948, ונקשרת אל פצוע קשה להחריד בשם חימו פרח - פצוע שאיבד את ידיו, רגליו, עיניו - "בול עץ" (כהגדרת הספר) שכל אשר יוצא מפיו הן המילים "רה בי, רה בי, רה בי". ואותו פה (המעטר גם את כריכת הספר) מתואר ככליל השלמות - הדבר היחיד שנותר מחימו הוא פיו היפה.

הספר מתאר את ההווי היומיומי בבית החולים המאולתר שבכנסיית הירונימוס הקדוש - חיילים פצועים, נזירה שמתפקדת כאחות ומנהל בית החולים המאולתר, וחימו - אותה דמות שלא מסוגלת לעשות הרבה - משקפת במובן רב את חרדותיהם, תשוקותיהם ואופיים של הדמויות השונות - כולם לא רוצים להיות כמוהו, אבל כולם גם מקנאים בו (בשל קרבתה של חמוטל אליו).

מעבר לעובדה שהספר נותן הצצה אל הדמויות השונות, ועל הלך הקרב המטורלל שבשהייה בבית חולים בעיר נצורה, הוא גם עוסק בזיקה אל הארץ - בין הוותיקים לעולים החדשים, ובין תושבי הארץ שבכלל אינם יהודים (כמו הנזירה) לבין היהודים שנלחמים על ארצם.

עיסוק נוסף של הספר הוא על מהות החיים עצמם - אל מול הסבל, כמו גם אל מול המוות הממתין לכולנו. ונכון, המוות של חימו מומחש עוד בחייו - אבל בסופו של דבר, כולנו גוססים באיזשהו מקום. כולנו חיים מתוך ידיעה שנמות. בניגוד לחימו, אנחנו ממשיכים בחיינו, ולא ממתינים בשתיקה - אך צצה שוב ושוב השאלה מה הטעם בסבל, בקיום, בהארכת החיים שהיא תפקידם של הרופאים - אם החיים הם רק סבל.

זה לא ספר קל, אבל במהלכו (כך אני נוטה לחשוב) הקורא בעצמו מרגיש כיצד הוא חימו, וכיצד הוא ההפך הגמור מחימו. כל מצב של אומללות, כל תאונה, כל צורך ברחמים - כולם מתגמדים אל מול מצבו העגום של חימו. כך כמו הפצועים באותו בית חולים, גם אנחנו רוצים לחשוב שמגיע לנו לסבול, שמגיע שירחמו עלינו, שיטפלו בנו, שנזכה לחסד כזה או אחר של רחמים.
בריאים או על סף מוות, בכל אחד מאיתנו מצוי קצת מאותו חימו מסכן ואומלל.

ממליץ בחום.

"כי אלוהים הוא המוות שבכולנו. אבל הוא גם הבריאה, הלידה, הנס, הוא-הוא ההתחלה והוא הסוף. הוא הדבר הודאי ביותר, ולכן אלוהים."
[עמוד 126]

סיפור אהבה מיוחד במינו על רקע מלחמת השחרור. פצוע אנוש זוכה ליחס מועדף מאחת האחיות במנזר שמשמש כביה"ח מאולתר ואנו זוכים לצפות מקרוב בפרק מתקומת ישראל ושיעור על קדושת החיים. "כל אדם שנשאר בחיים רגע אחד נוסף, רגע אחד יותר משהיה חי ללא עזרתנו, מעניק בחייו, בסבלו, עוד רגע של חיים למישהו אחר...זה כדאי, זה רצוי, זה קטיגורי, זה אולי אפילו קדוש..."

העלילה מתרחשת בימי מלחמת העצמאות, בין הפגזות וקרבות, בבית חולים בירושלים. חמוטל, אחות צעירה, נשלחת לשם על מנת לתגבר את הצוות הרפואי, ומתאהבת בחימו "מלך ירושלים", אליל הנשים בעבר, שנפצע אנושות ורוב גופו הושחת.
היש כאן תיאורים מעמיקים של הטבע האנושי והאהבה האנושית, המסוגלת לעיוורון סלקטיבי באשר למושא האהבה.
קצת קשה להתייחס לכך כסיפור אהבה, בין אם בגלל הנסיבות הקיצוניות, בין אם צורת הכתיבה. לי נראה שהתיאור מתאים יותר לדבקות ואובססיה קיצונית כלפי רעיונות, ולאו דווקא אנשים.
ספר יוצא דופן.

המשך (כי ביקשו פה לדעת עוד) :-)

סיפור של אהבה בלתי ממומשת. אחות פוגשת בפצוע שהיה לפי מה שהבנתי אחד הבחורים היפים בירושלים
היא מתאהבת בו לפי תווי פניו לפי הפה שלו למרות היותו כולו מכוסה בתחבושות וקטוע איברים בגלל שנפגע במלחמה

היא מנסה לקוות לסיפור אהבה איתו...
לא אספר יותר על מנת לא להרוס..

לא התלהבתי מ'חימו מלך ירושלים'.כתיבה יפה מאוד ועלילה בנאלית ביותר.קצת סרט אמריקאי.
זה ספר באמת קליל .בסדר-לא יותר.

ענבל, אחות צעירה, נכנסת לבית חולים בירושלים הנצורה בו מטופלים פצועי מלחמה. בית החולים, שממנו לא יוצאת חודשים רבים, הוא מצור בתוך המצור של ירושלים. בית החולים ממוקם בתוך מבנה של מנזר שבו מתגוררת נזירה שגם היא חלק מהמציאות המיוחדת הזו.
כאחות מוטל עליה לשלוט במציאות אך זו חזקה ממנה וסוחפת אותה אל קשר בלתי רגיל עם חימו, פצוע קשה המבקש למות. חימו היה גבר יפה וכונה מלך ירושלים, אך לאחר פציעתו רק שפתיו נותרו, מזכירות את קסמו.
אהבתי במיוחד את התמונה בו אחד הפצועים נתלה על פעמון המנזר (פעמון=ענבל).
השפה העשירה, המלחמה שברקע והדמויות יוצרים עלילה יוצאת מן הכלל.
ראיתי את הסרט, אחרי שקראתי את הספר, ולא התאכזבתי.

ספר ישן מאד וכך גם מורגד לפי השפה העשירה והמיושנת. אבל זה רק מוסיף לספר ומחזק את העלילה. מומלץ. הסרקזם חד וחודר ללב.