"בין השניה לשלישית"
שם חידתי לספר שיש בו הרבה חידות. ספר שהוא יפה להפליא (עטיפת השנה, לדעתי) מבפנים ומבחוץ ויופיו בייחודו ובעולם יוצא הדופן שהוא יוצר. העולם של גיא עד הוא כאן ואף לא כאן, כמו באל הביתי, הוא מוכר וגם לא, ידוע אבל מרוחק, כמו המציאות שלנו שנדמה שביצעה תזוזה של כמה מעלות מן האפשרי. את העולם האניגמטי והממשי לחלוטין הזה מאכלסות מעט דמויות. אלפא, אושר ובהמשך גם נתן, כשלכול אחת מוקדש פרק משלה. אלפא הגיבורה, פוגשת בסוף הפרק שלה את אושר, הגיבור וביחד הם יוצרים חיבור אוהב, זוגיות ומשפחה. שני הגיבורים שלנו, שהם אנטי גיבוריים למדי, ארציים לגמרי, למרות הפנטזיה, וחושניים לחלוטין, למרות האניגמה, מושכים את הקוראת לתוך עולמם. והעולם שלהם בודד למדי, זוהי בדידות מוכרת היטב, בין אם של אובדן אב במקרה של אלפא שגודלה בבדידות מזהירה ע"י אימה הדומיננטית ובעלת החלומות. או בין אם של חריגות פיזית, כמו במקרה של אושר, ילד חריג בתוך משפחה תוססת, חומרנית וקונבנציונלית. אך בדידות זו, של הקיום האנושי, מתוארת ומובנית בצורה בלתי מוכרת, שיחד עם זאת מעוררת הזדהות.
כפי שניתן להבין, כול הניגודים האלו לא היו עובדים, ועובדים היטב, אילולא הכישרון של גיא עד. עד היא סופרת ותיקה, שכמו גיבוריה תמיד נמצאת באיזושהי שוליות מסוימת. היא מעולם לא פרצה לקדמת הבמה של הספרות העברית למרות שכתבה לא מעט ספרים (תשעה רומנים, מתוכם שני ספרי נוער וביוגרפיה מדהימה לנוער על שולמית אלוני שגם עליה פרסמתי כאן סקירה) למרות שספרה הלפני האחרון "ויקי ויקטוריה" נכנס לרשימה הקצרה לפרס ספיר והרומן "הבארשבעים" נכנס לרשימה הארוכה. כול אחד מספריה שונה מקודמו, אין להם סגנון מובחן וברור או תמה חוזרת. הייחוד שלהם הוא באחרותם וברגישות הרבה בה נכתבו, רגישות לאחר, לסביבה ולשפה.
ברומן הנוכחי, מעבר לדמויות הגיבורים ולסוריאליזם העדין השורה על הכול גיא מרבה ללהטט ולמתוח את גבולות השפה העברית. היצירתיות האינסופית הזו בשימוש בשפה, היא אחד המאפיינים הבולטים בכתיבה שלה שפה היא לוקחת לקצה ומעבר לו. אני אהבתי את זה מאוד.
כפי שהבנתם, זהו סיפור של שפה ודמויות. סיפור מעשייה אפלה שיאיר את ימיכם, כפי שספרות טובה אמורה לעשות.

אחרי ההפתעה הגדולה של "המלכה", ניגשתי אל "היועץ" עם לא מעט ציפיות – לשמחתי, הוא עומד בהן בכבוד.

שיתוף הפעולה בין ד"ר תמר עילם גינדין למעין אשכולי ממשיך להוכיח את עצמו כתמהיל מנצח. הידע העצום והדיוק המחקרי של גינדין משתלבים כאן באופן אורגני עם כתיבה סוחפת ורגישה, והתוצאה היא רומן מרתק וקריא מאוד, שמצליח להחיות את העבר הרחוק באופן שנדמה כמעט מוחשי. הסיפור המוכר מקבל כאן עיבוד שמצליח לחדש, לפרש, ובעיקר לסגור פערים באופן יצירתי ומשכנע.

מה שהרשים אותי במיוחד הוא הדגש על הזווית האישית והנשית של אסתר, אשתר, הדסה – המלכה הצעירה שמנסה למצוא את דרכה בתוך עולם מורכב, זר ורווי כוח, חצר המלך הפרסית. זהו לא רק סיפור היסטורי או מיתי, אלא גם סיפור של למידה, הסתגלות ובחירה בתוך מערכת אילוצים. לצד זה, דמויות המשנה מעוצבות היטב וזוכות לנוכחות חיה ומשמעותית, כמו הש-ריש חוורנה, שמוסיף עומק ועושר לעולם הנבנה.

אהבתי מאוד את הרעיון של אחוות נשים, ואת מערכת היחסים הנרקמת בין אסתר לבין קודמתה בתפקיד, ושתי, הוהישתי – הטובה מכולן. אחד המרחבים היפים והמסקרנים שבהם זה בא לידי ביטוי הוא החדר המיוחד לנשים בזמן המחזור – מקום שלכאורה מוגדר על ידי טומאה והדרה, אך בפועל מתגלה כמיקרוקוסמוס נשי נפרד, שבו כל הנשים שוות, היררכיות מיטשטשות, ונוצר מרחב של למידה, שיתוף וסולידריות יוצאת דופן.

כמו בספר הקודם, מצאתי את עצמי לומדת לא מעט על העולם העתיק: על השושלת הפרסית אחמנית, על הדת הזורואסטרית, על ערכיה ומנהגיה, ועל מקומן של נשים בתוך הסדר החברתי הזה. כול זה נעשה באופן אורגני, בלי להכביד, ובדיוק במידה שמעמיקה את הקריאה ולא מעכבת אותה.

לסיכום, המשך מוצלח מאוד, שלא נופל מקודמו ואף מעמיק אותו. בהחלט מעורר ציפייה לחלק השלישי בטרילוגיה.

נב. עיצוב העטיפה יפהפה והולם מאוד את רוח הספר.
נב 2 מדריך השמות והמושגים בסוף הספר הוא תוספת נחוצה ומבורכת, במיוחד למי שרוצה להתמצא טוב יותר בעולם העשיר שנבנה כאן.
נב 3 אתם מוזמנים לקרוא את הסקירה הקודמת שלי על "המלכה".

קנת' קוק, עיתונאי, סופר, במאי ואושייה אוסטרלית כבדת משקל, תרתי משמע, משתף אותנו בהרפתקאותיו ההזויות בשממה האוסטרלית של שנות ה 80'.
אוסטרליה ידועה במגוון רחב של בעלי חיים קטלניים ומוזרים ותושבים מוזרים לא פחות. נראה שקוק טרח לפגוש חלק גדול מהם, למרות היותו גבר חסר כושר, בעל עודף משקל וחובב אלכוהול, כפי שהוא טורח לציין מספר פעמים במהלך הספר. עובדה זו כנראה אינה תורמת לאריכות ימים בבוש האוסטרלי הבלתי סלחן, היות שהוא הלך לעולמו בגיל 58, שנה לאחר שקובץ סיפורים זה יצא לאור.
לזכותו של קוק ייאמר שהוא יודע לספר סיפור. הכתיבה שלו חדה, מצחיקה להפליא, עסיסית וגדושה בתיאורים יוצאי דופן ויוצאים מן הכלל שממש לא עושים חשק להיתקל בבעלי החיים שהוא נתקל בהם, שכולם עשו כמיטב יכולתם להביא לקיצו המהיר ו/או האיטי, כולל חתול רוצח וחסר מעצורים וכלב צייד שטרח להביא אליו חיות שונות ומשונות, חיות לגמרי, כולל נחשים קטלניים, ולהניח אותן בנאמנות ברגליו.
בקיצור, קשה להצחיק אותי והספר הזה עשה את העבודה בימים קשים אלו של מלחמת אירן השנייה/שאגת הלביא/עם כלביא/עם חתוליא 2. קריאה מומלצת לימים קשים ולילות לבנים.
נב אכן קןאלות אינן חייות חמודות.
נב2 שוב שאפו לעיצובי הכריכות ולבחירות המפתיעות של הוצאת "תשע נשמות".

אז זה לא כפר ויתקין, זה כפר ותיקין. עוד ספר בסדרה האיכותית והמוקפדת מאוד של ספרות מקור מבית הוצאת "תשע נשמות" המשובחת והאהובה עליי. הספר יפהפה, מעוצב ע"י חואנה קפולטו, שמכניסה שפה עיצובית ברורה וייחודית לספרי ההוצאה, כי ספר טוב יכול וצריך להיות גם מעוצב היטב.
זהו ספרה הראשון של רבקה טננבוים-פרצל, לפני הפרטים הביוגרפיים מדובר באישה שמאחוריה ניסיון חיים, וניסיון טיפולי ואקדמי עשיר, וניסיון זה מתבטא ברומן. לא קל לכתוב זיקנה, וגם לא קל לחיות אותה. אולם עם העלייה המשמעותית בתוחלת החיים, הזקנה נוכחת יותר בעולם, בחברה וגם בספרות. בשנים האחרונות נתקלתי במספר רב יותר מבעבר של ספרים על זקנה או שבמרכזם דמויות של זקנים וזקנות, טובים יותר ופחות. ספרים העוסקים בבדידות, ובאובדן הזיכרון, בפרידה אך גם בניצחונות, באהבות מאוחרות, בתובנות מחודשות. לצד גם תת הז'אנר, שאותו ככול הנראה המציאה אגתה כריסטי, ספרי מתח ובילוש שבמרכזם בלש/בלשית מבוגרים, היורשים הגאים של מיס מארפל בעלת המוח המושחז.
אז "כפר ותיקין" עוסק במיזם של ישוב המיועד לזקנים, לא דיור מוגן, ולא בית אבות, קהילה חיה ופועלת שבה כול אחד יוכל לחיות, לתרום ולהיות פעיל כמיטב יכולתו ויכולתה, כמו גם בית עוטף לקשישים סיעודיים לצד אירוח ופעילויות לקהל הרחב. את המיזם הוגה שרון, (אולי בן דמותה של המחברת?) אשר כתב את הדוקטורט שלו על זקנה לאחר ששהה בבית אבות מסורתי בניו יורק, וכעת הוא מנסה להוציא לפועל חלום. שרון שואף ליצור קהילה חדשה וייחודית לגיל המבוגר, שבה ישתכנו ארבעת הזוגות של דודיו, בני הדודים ממשפחת רוזן, אשר אימצו אותו לליבם וחיקם וגידלו אותו לאחר מותם הטראגי של הוריו.
הרומן עוסק בהווה בכפר ותיקין, בעבר הרחוק בסיפור המשפחתי המורכב של בני הדודים, ובעבר הקרוב ביומן העבודה של שרון שנכתב בזמן העבודה והשהייה שלו בבית האבות בניו יורק בגוף ראשון. שלושת העלילות משתלבות יפה, אינן מאולצות ומאירות בצורה מעניינת ומורכבת את דמויות הגיבורים. סודות משפחתיים מתגלים, אכזבות נרשמות, גם הצלחות ותקוות, שינאות וקנאות, תעלומות מהעבר ומההווה, כול מה שמרכיב את הערבוביה הזאת הנקראת אנושות. למרות המגוון הרב של הדמויות, הן עגולות, בנויות היטב, ואינן נופלות לכתיבה סטריאוטיפית. גם דמויות המשנה, שאינן פחות חשובות, כגון סילביה המטפלת, ועקנין אחראי התחזוקה ונועה הפסיכולוגית הן בעלות נפח ומשמעות, בפני עצמן ובתוך הסיפור. למרות התפאורה שאינה נתפסת כאטרקטיבית, כפר ותיקין, אינו סיפור של סוף, ישנם בו סופים אך גם התחלות חדשות, לא מעט שימחה ותקווה וניסיון נועז ומקורי לעצב חזון של סביבת חיים חדשה לגיל הבוגר. אהבתי גם את הציטוטים המגוונים בראש כול פרק, שהיו לדעתי חשובים ומשמעותיים לתוכן. אצטט כאן אחד שאהבתי: "סליחה היא שחרור מוחלט מהתקווה לעבר טוב יותר" (אלקסה יאנג).
לסיכום, עוד הצלחה מבית "תשע נשמות".

מכתבי שחרור.
שחרור הוא מושג חיובי, שחרור מהצבא, מבית הסוהר, שחרור מבית חולים. כול מי שאי פעם אושפז או אישפז מכיר את הרגע הזה בו עוזבים את המסגרת המלאכותית הזו, את העולם בתוך עולם שהוא בית החולים, מקבלים את מכתב השחרור הנכסף וחוזרים למציאות. מכתב השחרור כולל לרוב את פירטי החולה, האבחנה, מהלך המחלה, מסקנות והמשך טיפול. במהלך מקורי ומבריק שחר פלד, הסופר שהוא גם רופא, לוקח את המסגרת הזו והופך אותה לספר. זה לא טריק ולא גימיק, אלא מבנה נכון והגיוני לספר הזה. כול פרק דן בחולה המאושפז במחלקה בה גיבורנו, הרופא הצעיר, מתמחה, ותוך כדי הסיפור הייחודי של כול מטופל ומטופלת אנו חווים גם את סיפור המסע של הרופא, התפתחותו המקצועית, התמודדותו עם אובדן חברו הטוב, קשרי אהבה וחברות ועוד.
אהבתי מאוד את כתיבתו הרגישה של פלד, את ההתחבטויות שלו לגבי הדרך המקצועית הנכונה בשבילו ואת הראייה האנושית והייחודית שלו לגבי כול מאושפז ועולמו. זהו אמנם ספר ראשון, אבל הוא בשל ומיוחד בדרכו האוניברסלית אך גם הישראלית כל כך. פחות אהבתי את הסוף אך עדיין זהו ספר מומלץ וראוי ביותר.
פגשתי את הסופר במועדון הקוראות שלנו והוא אדם לא פחות מקסים ומיוחד מהגיבור שלו. ללא ספק אשמח לקרוא עוד ספרים שלו.

עד קצה הלילה, רומן עלום מאת סופר שכוח שנגאל מאלמוניותו על ידי הוצאת אפרסמון האיכותית. מסוג הספרים שאני אוהבת מאוד לקרוא ולדעתי בשבילם הספרות כרגע קיימת. ספרים ללא עלילה, ללא דמות ראשית ועם סיום פתוח. אז למה לקרוא דבר כזה בכלל? בשביל הכתיבה, הו, הכתיבה היפהפייה, המגע העדין של המילים שלוקחות אותנו איתן בשעות הערב והלילה על פני הבתים והרחובות של עיר הנמל הגרמנית הפרובינציאלית, ומדלגות במיומנות ובכישרון אינסופי בין האנשים, המוסיקה והמראות.
אז אין עלילה אחת, אבל יש אינספור עלילות קטנות, אין גיבור או גיבורה אחת שמתפתחים אבל יש הצצה רגישה וגאונית לתודעות של מספר רב של אנשים, ותיאורי הלילה, והיופי שבכיעור ובהמוניות, ונגינת הכינור והברבורים וגם העכברושים, שפתיים יישקו. תודה להוצאת "אפרסמון" שבחרה לתרגם את הפנינה הקטנה הזאת מאת הסופר פרידו למפה. תרגמה את זה יפה מגרמנית שירי שפירא (אני אוהבת הוצאות שנותנות קרדיט ומקום למתרגמת על גבי העטיפה). למי שרוצה לקרוא משהו שונה ולגעת ביופי ובכיעור ובטירוף שהאמנות מאפשרת לנו.

הרחק מעל לראשנו, בגובה ממוצע של 400 קילומטר, חגה תחנת החלל הבינלאומית ISS. מיזם בינלאומי שאפתני זה הוא מעבדת מחקר משוכללת, המאוישת ברציפות מאז נובמבר 2000. בתחנה שוהים שישה אסטרונאוטים בכל עת. שני קוסמונאוטים רוסים שוהים במודול הרוסי, וארבעה אסטרונאוטים ממדינות נוספות שוהים במודולים השייכים לארבע סוכנויות חלל שונות, האמריקאית, היפנית, הקנדית והאירופית. מעת לעת מגיעים אל התחנה גם מבקרים לצרכים שונים. עד כה שהו או ביקרו בה 292 נשים וגברים מלאומים מגוונים. עלותה מוערכת ביותר ממאה מיליארד דולר, והיא נחשבת לפרויקט האנושי היקר ביותר שנבנה אי פעם.

התחנה מקיפה את כדור הארץ 16 פעמים ביממה, במהירות מסלולית של כ 27,700 קילומטר לשעה, וניתן לראותה בעין בלתי מזוינת, ממקומות ובשעות מסוימות, כנקודת אור בהירה הנעה על פני השמיים. התחנה צפויה לפעול לפחות עד שנת 2030.

אך מעבר לפרטים הטכניים היבשים, מה באמת מתרחש בתחנת החלל. במקום היחיד מחוץ לכדור הארץ המאוכלס ברציפות בבני אדם, גברים ונשים שהקדישו את חייהם למבחנים ולאימונים מפרכים, נבחרו מתוך מספר עצום של מועמדים, ובחרו לשהות תקופות ארוכות בתנאים קשים, בתוך תיבה מקרקשת ולא תמיד נעימה במיוחד.

סמנתה הארווי נכנסת בעדינות אל מחשבותיהם של הגיבורים יוצאי הדופן הללו. זוהי משימה הירואית שאין בה כמעט דבר הירואי, אלא בדידות, שגרה מתישה, געגועים אינסופיים ואוכל מזעזע. הארווי מלהטטת בכישרון בין תודעות שונות כל כך של בני אדם מרקעים ולאומים מגוונים, הנמצאים במשימת חייהם, אך מוצאים את עצמם חושבים לעיתים על גבינה טרייה, על מגע של עשב, על נשיקה עם אהוב.

זה אינו ספר מדע בדיוני, ולמעשה אין בו כמעט עלילה. אפשר לומר שזהו סיפור מסע, שכן התחנה משלימה בו 16 הקפות, אך זהו מסע שאינו מגיע לשום מקום. רובו של המסע הוא פנימי, והוא, כידוע, המסע המעניין יותר. בתוך תפאורה קיצונית אך שגרתית, מרוחקת אך מתישה, הארווי בוחנת יחד עם ששת גיבוריה נקודות מבט על העולם ועל האנושות, על דת, מדע ופוליטיקה, וגם על שאלות שמטרידות את כולנו, כמו האם כדאי להישאר בנישואים נטולי אהבה.

כוחו של הספר טמון בכתיבה, עמוקה, פילוסופית, רכה ועוצמתית כאחת. אנו נסחפים, נטולי כוח משיכה, בין תודעות גיבוריו, ויחד איתם מתבוננים במחזות עוצרי הנשימה הנשקפים מחלונות התצפית. הארווי מיטיבה לתאר את כדור הארץ כפי שהוא מתגלה מלמעלה, מואר ומאוכלס באופן פרדוקסלי בשעות הלילה, ושומם ונטוש בשעות היום. אנו נמצאים שם איתם, ולו לרגע מניחים בצד את המשימות המפרכות ואת השינה המלאכותית והגרועה, ומביטים נפעמים ביופי המתגלגל מתחתינו, בקווי המתאר המוכרים כל כך של ימים ויבשות, בטייפון שנוצר ומעורר חרדה, ובשבריריות העמוקה של קיומנו על פני האדמה. בתוך המהלך הזה משולב גם ניתוח מבריק ומקורי של לאס מנינאס מאת ולאסקז, שמרגיש טבעי לחלוטין בתוך העיסוק המתמשך במבט ובנקודת תצפית.

ובעוד משלחת ארטמיס 2 כבר נערכת לשוב אל הירח, מסלולים מזכיר שייתכן שהמסע החשוב באמת אינו החוצה, אלא המבט לאחור, אל הכדור הכחול והשברירי שממנו יצאנו.

כיכר החתולות - מסע אל התת מודע הירושלמי.
קודם כול, זהו שם גאוני, שילוב מוצלח ביותר בין שם מקום מוזר, ירושלמי בצורה כל כך מובהקת, אבל מוכר גם לתל אביבית מושבעת כמוני לתת כותרת שהיא גם מחקרית וגם מסקרנת. בקיצור, שעטנז ירושלמי, נראה הזוי אבל עובד ממש טוב. אני אוהבת ספרי עיון בהם המחבר לא מסתיר את עצמו והופך לחלק מן הסיפור, זה יותר מעניין ומאוד טבעי בעיניי כי הרי המחבר הוא תמיד חלק מהסיפור וכול ניסיון להסתיר את זה מסתיר חלק מן האמת. אני גם אוהבת לקרוא ממוארים וגם ספרי עיון פופולאריים, בקיצור הספר של מריק שטרן עונה על כול התגיות האלו, הוא אינפורמטיבי מאוד, רציני במידה הראויה (כולל הערות השוליים) ובעיקר כיף לקריאה.
כתל אביבית מושבעת נוכחתי לדעת שאני לא מכירה את ירושלים כלל. למעשה הבנתי שלמרות שביקרתי בירושלים פעמים רבות אני כמעט תמיד מגיעה למקום ספציפי (מוזיאון ישראל, העיר העתיקה כמובן, הספריה הלאומית החדשה - מומלץ! שוק מחנה יהודה, הופעה בבריכת השולטן) ואז מקפידה לברוח מן המקום. למעשה העיר הזאת כלל לא מתחברת לי בראש והמבנה הגיאוגרפי שלה זר לי לחלוטין ולא קשור, אולי כי היא באמת מורכבת מחלקים שונים ומשונים, קשורים ובלתי קשורים כאחד.
מריק שטרן לוקח את כול הקלחת הזאת, מחלק את הספר לפרקים על פי שכונות, כאשר הקו המחבר הוא הציר ההיסטורי וסיפור חייו שלו כירושלמי אמיתי וחוקר ערים. הפרקים יוצרים קצת סדר בבלאגן ונותנים הצצה לתמונה המורכבת והמשוגעת הזאת שהיא בירת ישראל. אז עכשיו אני יודעת למה קוראים ככה לכיכר החתולות, מי היו הטמפלרים והיוונים שגרו בעיר, מה קרה לססטוס קוו המפורסם לאורך הדרך ועוד ציוני דרך רבים וחשובים שנשזרים בהיסטוריה הפרטית, העירונית והישראלית בכלל.
נהניתי, למדתי, ואני שמחה שהשתתפתי בהדסטארט להוצאת הספר. כיף לתמוך ביוצרים ישראלים ובתרבות עברית.

נב תוספת בעריכה: שאפו גם לבחירת הצילום על העטיפה שמתכתב עם האייקון התרבותי "ארוחת צהריים על גורד שחקים" מ 1932 המציג פועלים הסועדים בנינוחות על קורת מתכת במהלך בניית מרכז רוקפלר בניו יורק.

בית הוא מושג מרכזי בתרבות, בפסיכולוגיה וכתוצאה מכך גם בספרות. אינספור ספרים נכתבו בשפות ותרבויות שונות שמרכזם הבית וגם נקראו על שמו: בית הולנדי, בית הרוחות, בית קטן בערבה ועוד. בית הוא מקום פיזי ורגשי, משפחה וגם מולדת. באנגלית קוראים לארץ הולדתו של אדם homeland, ובכך מחברים בין הקרקע למושג הבית. אך מה קורה כאשר מי שחי בבית אינו בעל הבית, או אינו שייך לו באמת? התוצאה עלולה להיות מבעיתה.

ברומן הנוקב, הסינמטי, הכתוב בשפה קולנועית ובמקצב כמעט פיזי, ביסיו מפגיש אותנו עם שתי דמויות שוליים בחברה הארגנטינאית של שנות השמונים, ארגנטינה מוכת אינפלציה תחת שלטון החונטה הצבאית האלים. רוסה וחוסה מריה הם אנשים מתחתית הסולם החברתי, שמוצאים נחמה ואהבה זה בזרועות זו, וגם מוצאים את עצמם באותו בית, מבלי להיות בהכרח מודעים לכך.

רוסה היא עוזרת בית של זוג מן הבורגנות המבוססת. חוסה מריה הוא פועל בניין הנמלט על נפשו לאחר מעשה פשע אלים שביצע בקרבת מקום, ומאימת המשטרה בורח אל תוך הבית עצמו. באופן מוזר ומפתיע הוא מוצא מקלט בתוך החדרים הרבים, השוממים והריקים של הבית הזה. שני אנשים זרים זה לזה, החולקים מרחב אחד, מבלי שיתקיים ביניהם מגע ישיר.

רוסה וחוסה מריה הם אנשים בעלי סוכנות מוגבלת מאוד בחברה שבה הם חיים. למעשה, הם מה שהיינו מכנים האנשים השקופים. הם כל כך שקופים, עד שהם חיים באותו בית של המעמד המבוסס, מבלי שבעלי הבית מבחינים בהם כלל. המטאפורה הזו הופכת במהלך גאוני למציאות חיים ממשית. הבית הריק למחצה, שבו נמנעים מלדבר על פוליטיקה ומקפידים לטמון בעקשנות את הראש בחול בכל הנוגע לאלימות ולעוול המתרחשים בתוך ומחוץ לגבולותיו, הופך למטאפורה לארגנטינה כולה, לבית שמכלה את יושביו.

אבל הסיפור אינו רק מטאפורה או אלגוריה. הדמויות אנושיות ומכמירות לב, ורגשותיהן עזים אך מרוסנים: זעם, אהבה, קנאה, פחד ותשוקה. ביסיו נותן לרגשות הללו לפעול מתחת לפני השטח, בלי התפרצות, בלי שחרור, רק נוכחות כבדה ומתמשכת, כזו שמחלחלת אל הקורא באיטיות ומסרבת להציע נחמה.

הסיום חותם את העלילה הסמי סוריאליסטית הזו בסצנה פייטה הפוכה עוצמתית ומטלטלת, כזו שנשארת עם הקורא הרבה אחרי סגירת הספר. זעם הוא ספר קצר יחסית אך דחוס, כזה שהפעיל אותי מאוד ועורר דיון ער ומעניין במועדון הקוראות.

הספר יצא ב 2011 בהוצאת "סמטאות" ובהוצאה מחודשת ב 2025 בהוצאת "תשע נשמות".