ביקורת ספרותית על האי של נים - פנטזיה והרפתקאות לילדים מאת ונדי אור
ספר מעולה

---

יש ספרים, ויש ספרים. הם יכולים לרגש, הם יכולים להבעית, הם יכולים לגרום לנו לזרוק אותם מעלינו בקריאת גועל, או לצהול באושר. אבל הם תמיד יזיזו משהו שם בפנים שיגרום לנו להגיב אליהם. שיצית תגובה אוטומטית, התלקחות פנימית.
יש ספרים חדשים וקלילים, וישנים וכבדים, וספרים שהם בין לבין ותמיד מרגשים ונוגעים מחדש.
ויש את הספרים שנכנסו עמוק לתוך הזיכרונות שלכם.
לי יש את הספרים ההם, הישנים ישנים, ולא בהכרח בשנים, אלא שם בלב שלי. כמו הספר הזה.
ספרים שלא מדהימים בהכרח. כאלו שתמיד יגרמו לי לחייך בנוסטלגיה למשמע השם שלהם, לא משנה אם אזכור את מה שקרה שם או לא. אלה שהציתו בתחילת הדרך שלי את התגובה שם בפנים. אלה שגרמו לי לצחוק, לבכות, לחייך ולהפיל פנים בתחילת הדרך שלי כתולעת ספרים. אלה שגרמו לי פשוט להבין שאני תולעת ספרים, ולא משנה שזאת עשויה להיות העלבה - אני גאה בזה בלב שלם (=
אצלי, זה לא משנה כמה גרועים לפעמים אני עלולה לחשוב שהם כשאני מתבגרת, אני אזכור. אני אזכור איכשהו את הרגעים בהם ישבתי בשיכול איברים עם הספר בידיים. זה כאילו המוח שלי מגיב אוטומטית. כמו שאני שומעת שיר, ואוטומטית עולות בי תחושות חזקות שהיו בי כששמעתי אותו, בין אם זאת עצבות או שמחה.

אתם יודעים, קל לשכוח דברים בימינו.
זה מתחיל מלשכוח למה אתה הולך אל המטבח, ממשיך בזיכרון פגום (או רצון פגום;) לגבי הורדת הכביסה, ולא נגמר.
אני לא האדם שיזכור דברים בצלילות. אבל כשקצה חוט מופיע; אני נזכרת בכל הסיפור. ככה קרה כששוטטתי לי באינטרנט ונקלעתי לטריילר של “האי של נים”. הזיכרונות פשוט פגעו בי והכניסו אותי להלם. הייתי בערך בת... עשר, כשקראתי את הספר הזה. כל כך צעירה; קצת יותר משליש מהחיים שלי.
אז נתקלתי בזיכרון אחד, והשכל הישר השלים לי את השאר בקלילות; עלילה, עיקר סיפור, היום בספרייה. ולא קשה לשכוח כי לא היינו הרבה בספרייה בתקופה.
זה מוזר. כלומר, עברו ארבע שנים מאז, איכשהו אני זוכרת את עיקר העלילה, ואני זוכרת שממש אהבתי את הספר הזה. וממה שאני זוכרת, אני בטוחה שהוא טוב מספיק גם בשבילכם.

בואו ננסה לעשות קאמ-בק ליום שבו קראתי את הספר. הממ.. אני זוכרת שהייתי בספרייה, ילדה תולעת-ספרים שקוראת ספרים בקביעות. הייתי שם עם אמא ועם אח שלי, הרגזן התמידי, עם פרצוף של תשעה באב. כמו שאמרתי, אתם מוזמנים לקרוא לו דאדלי.
אז חיפשתי משהו טוב לקרוא. נראה לי שמצאתי שני ספרים לפני שמצאתי עוד ספר שכוב על המדף, בעטיפת סרט.
טוב, כשהסתכלתי עליו לא יכולתי שלא לחשוב שהילדה על העטיפה מזכירה לי קוף.
T_T
סליחה באמת שהדמיון שלי חוצה גבולות.
אז לא מצאתי ספר חלופי, והספר הזה חזר איתי הביתה. אני לא זוכרת תוך כמה זמן סיימתי אותו, נראה לי שכמה ימים ספורים והוא כבר יכל לחזור לספרייה. בדרך כלל כשיש משהו שאני לא רוצה לקרוא, אני קוראת אותו לפני הספרים הטובים כדי לא להתמהמה. אבל מסתבר שזה היה הספר הכי טוב שלקחתי אז, כי השאר היו "צמרמורת" אקראיים ^_^

אני זוכרת שזה היה אחד הספרים הראשונים שגרם לי לצחוק, או הספר הראשון, למען האמת. הוא גרם לי לחייך כמו דבילית ולהישאב אליו כהוגן, כמו עש למנורה.
וקראתי אותו מאוד מהר, רוב הספרים שאני קוראת מהר מסמנים משהו – זה אומר שהכתיבה טובה.

כילדה בת עשר, התאהבתי בספר הזה. הדמויות היממו אותי, והכתיבה גרמה לי לחייך. אומנם זה היה לפני ארבע שנים, אבל אני סומכת על הטעם שלי בספרים גם אם הוא היה אז. ואתם? (בבקשה תגידו כן, אחרת כל הביקורת הזאת חסרת פואנטה לחלוטין@.@)

אולי תחשבו שזה מוזר, שאני נותנת לכם ביקורת על משהו שהבהב מתוך זיכרונות של ילדה בת עשר. אבל לפעמים, כשמשהו ממש משפיע עלי, גם אם הוא ישן, אני חייבת לומר מילה.
וחוץ מזה, כל ספר זכאי לביקורת, ומי אני שאעצור מלכתוב עליו?(=

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על האי של נים - פנטזיה והרפתקאות לילדים