ביקורת ספרותית על הזמן שאבד לי מאת פאביו וולו
ספר טוב

---

לכאורה, זהו עוד סיפור "פסיכולוגי", על יחסים בין אב לבן בנו, מזוית ראיה של הבן, וכיצד אלה משפיעים על יכולתו לבנות מערכת יחסים משמעותית עם בת זוג אהובה. אילו היה זה רק ספר על חסך רגשי בבית והשלכותיו ההרסניות על הגיבור, לא הייתי מוצא בו עניין כה רב. מה שריתק אותי במיוחד הוא הוספת ההקשר החברתי - מה שניתן להגדיר כעוני מנוול - מחסור חומרי המוליד או למצער מעצים, בצוק העיתים, חסך רגשי. גרהם גרין (אינני זוכר באיזה ספר) היטיב לתאר את סוג העוני הזה - עוני כמעט מדויק באופן מתימטי - המשתייך למעמד זה אינו חסר תקווה. אם יעבוד מבוקר עד הלילה יוכל להבטיח לעצמו קיום מינימאלי שהרי תהא זו טעות של השליט אם גם זה ישלל מאותו אדם. באותה עת אל לו לשליט להשאיר זמן לעני לחשוב על מצבו העגום כי גם זה עלול להביאו למרוד. כך גם בסיפור זה: "אני מכיר את העוני של מי שיש לו מעט,....עוניו של מי שיכול להעמיד פנים שהוא לא עני. זה עוני מלא בחפצים, אבל גם במועדי פרעון. ...יש כאלה שמצבם טוב יותר, וכאלה שמצבם גרוע יותר...אבל יש תחושה של בושה, של אשמה, של סירוס מתמשך. וגם חרדה, תחושה של ארעיות שמרחפת מעל הכול; זעם כבוש והרכנת ראש. אתה לא עני כל כך שאין לך בגד ללבוש, אבל הבגדים שאתה לובש מציגים אותך עירום וחושפים את הסוד שלך. כל תיקון קטן מכריז מי אתה. זאת דאגה מתמדת שמשתלטת על המוח ולא מותירה מקום לשום דבר אחר, ובטח לא לשום סוג של יופי, כי היופי הוא לא פונקציונלי, אין בו תועלת. היופי הוא מותרות, והוא לא שייך לך". העוני מהווה גורם מעצב בעל השפעה: "....למעשה אתה כפוף לחוק המחסור. ובהדרגה אתה לומד לשקר. העוני הזה כרוך בשקרים....אתה מתרגל להגיד שהטלפון בבית מקולקל, אבל למעשה ניתקו לך אותו. אתה לא יכול לצאת לארוחת ערב, כי אתה עסוק....". הילד הרך נחשף למציאות זאת. הוא לומד מה פירוש המילה עיקול ומסכם: "...לא ידעתי שום דבר, אבל הבנתי הכל". תיאור מסיבת העשירים אליה נקלע גיבור הסיפור בבחרותו פשוט מאלף.
הסיפור הוא על מסע פתלתל של יציאה מהעוני, בתחילה החומרי, שהרי הגיבור הופך לאדם מצליח מבחינה כלכלית, ואחר כך המאמצים להגאל מאותו עולם של עוני רגשי מאוס אף יותר.
הספר בנוי היטב - העלילה סוחפת מהפרק הראשון ועד האחרון. שתי מערכות היחסים, הראשונה ללא בחירה והשניה פרי בחירה: יחסי האב והבן והיחסים הזוגיים עם האהובה שנטשה מעניינים. מערכת היחסים עם האב מתוארת, לדעתי, בצורה עמוקה ומרשימה יותר, אך מערכת היחסים עם האהובה, גם אם אינה כה עמוקה, מרתקת מאד, כמו רומן מתח בלשי כתוב היטב, עד הדף האחרון.
המבנה של הספר לא הפריע לי, להיפך, אבל יש פרקים שתרומתם לסיפור אפסית (הגיגי ניקולא על מין אוראלי). בספר תובנות רבות, אך לעיתים הוא לוקה בפשטנות. כך בהתייחסויות ל"תחרות" בראית הילד מול אביו על אימו. בנקודה זו נראה כי המשפטים נלקחו היישר מקורס מבוא לפסיכולוגיה. באשר לסגנון, הוא מחוספס, לא ספרות גבוהה אבל תואם בהחלט את העלילה.

השורה התחתונה: למרות הפגמים, הספר מומלץ מאד. גם אם לא מתחברים לסיפור, התובנות של הסיפור שוות את הקריאה: שהרי כולנו היינו ילדים ורובנו המכריע הורים או נהיה כאלה בעתיד.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על הזמן שאבד לי