ביקורת ספרותית על הזמן שאבד לי מאת פאביו וולו

---

יש ספרים שעצם שמם כבר מתחיל לספר את הסיפור שלהם. כמו הספר הזה. הזמן שאבד לי. שלושת המילים האלו נושאות עימן את טעם ההחמצה, ואכן ניתן לחוש את טעם ההחמצה לכל אורך הספר. לא של הכתיבה. אלא החמצה בכיוון של צער על פספוס מערכת יחסים בין לורנצו- הבן, אשר מספר את הסיפור לבין אביו.

אני לא חושבת שהספר הזה נכנס אי פעם לאחת מרשימות בנוסח הספר שאתה חייב לקרוא לשנת X, או הספר שלא תרצה לפספס. לא. פאביו וולו הוא לא סופר של עלילות גדולות, כאלו שתמשיך לסחוב איתך עוד שנים. הוא תמיד כותב על מערכות יחסים, המסע שלו תמיד נע על ציר הרגש. הנושאים הם מאוד בנאליים, לכאורה. אבל גדולתו של פאבו וולו היא בכתיבה שלו.זה כמו שתפגוש אדם שאתה לא ממש מכיר, אבל כשתסתכל לתוך עיניו, תראה שם כנות וישירות. ככה כותב פאביו וולו. בהרבה כנות, כזו שגורמת לך להזדהות ולחיבור מיידי לדמויות.

לורנצו הוא בחור צעיר, המתגורר במילנו, בעל עסק עצמאי בתחום הפרסום, מרוויח טוב, ומחזיק בכל סמלי הסטטוס שבחור בגילו ובמעמדו נושא עיניו אליהם.

מהנקודה הזו מתחיל הסיפור, וחוזר אחורנית אל הילדות של לורנצו ויחסיו עם אביו, שזו ליבת הסיפור הזה.

משפחתיות היא אף פעם לא דבר פשוט.אנחנו נושאים איתנו משקעים לאורך שנים, כאלו שהולכים וגדלים בתוכנו, ומלווים אותנו כברת דרך.

משפחתו של לורנצו גרה בעיר קטנה ליד מילנו, האב, בעל בית קפה שכונתי קטן וכושל, טרוד מבוקר עד ערב. העסק לא רק שהוא גוזל את כל יומו של האב, גם הפרנסה ממנו באה בדוחק, ולא פעם חוזר האב הביתה ללא פדיון, וזאת מכיוון שבסוף היום חיכו לו ספקים שהיה חייב להם כסף. וזה היה המקרה הטוב. כי במקרה הפחות טוב היה האב מרוקן את קופת החיסכון בצורת חזיר של לורנצו, תוך הבטחה שהוא ימלא אותה בחזרה, דבר שלא קרה כמובן.

המחסור היה תמיד נוכח. זה לא שלמשפחה לא היה מה לאכול או קורת גג תחת ראשם. יודעים מה יותר גרוע מלהיות עני?להיות כמעט עני.כי כשאתה על קו התפר זה קשה כפליים. אתה אף פעם לא יודע היכן נמצא קו הגבול שלך. אתה תמיד חי בתחושה שאולי אפשר למתוח אותו עוד קצת, לכופף קצת, אבל.. לא תמיד זה אפשרי. הקושי זה חוסר הוודאות. אתה לעולם לא יודע מראש אם תוכל, לעומת העני שהוא, יש לו את הוודאות הברורה שהוא לא יכול.
הנבדלות מהחברים בבית הספר שלהם מותגים היה עניין שבשגרה, הצורך לעזור בפרנסת המשפחה בגיל צעיר, ההתבגרות ואיתה ההבנה שלא אלה החיים שאיחלת לעצמך.

"עדיין לא גיליתי את טעם החיים, אבל הבנתי שהחיים עצמם הם ההזדמנות היחידה שיש לי כדי לגלות אותו". (עמ' 103)

לורנצו מספר את סיפור יחסיו עם אביו החל בילדותו המוקדמת, שם נזקק הילד לכל פירור של תשומת לב, אלא שאביו שהיה טרוד תמיד לא מצא את הרגע הזה לתת לבנו את מלוא הפוקוס. היעדר האב יוצר ריחוק ביניהם,ובהמשך כשלורנצו מתבגר, ומתחיל לראות את החיים על האמת שבהם, ולהבין את הנוסחה שעל פיה הם פועלים, הריחוק הופך לניכור, וזה פוער ביניהם תהום עמוקה אשר הולכת וגדלה עם השנים.

עד לנקודה בה חלה תפנית, ואת מקומו של הכעס תופס הפיוס, ומתחילה ההתקרבות בין השניים והגילוי מחדש של האחד את השני.וזה כתוב טוב, וזה מרגש, והמסקנה היא שלא משנה בני כמה אנחנו, תמיד נישאר הילדים של הורינו, אשר כל מילה טובה מהם, כל מגע, ממלא את ליבנו, וזה כל כך תמצית האהבה והאושר.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על הזמן שאבד לי