ביקורת ספרותית על הזמן שאבד לי מאת פאביו וולו

---

על גב הספר מצוטטת פיסקה משיר של ג'ניס ג'ופלין, "הייתי נותן את כל ימי המחר שלי עבור אתמול אחד" שהוא המוטו של הספר. אני מוכרח תחילה להעמיד דברים על דיוקם את השיר Me & Bobby McGhee אכן ג'ניס ג'ופלין היא ששרה אבל את מילות השיר כתב לא אחר מאשר קריס קריסטופרסון, שלא רק שהוא מוסיקאי מוערך אלא גם שחקן קולנוע שחבל שפאביו וולו או בשמו האמיתי, פאביו בונטי לא ידע, כי הוא בא מהתחום הזה אבל נעזוב את העובדה הזאת הספר שכתב והוא הראשון שהתפרסם בשפתנו הוא ספר מדוייק ושנוגע (כמה שזה מפתיע) לא רק בלבנו כקוראים אלא גם לא פחות מאשר בנימי נפשנו, אם אנסה לדמות זאת כאילו בו בזמן שאנחנו קוראים ומתוודעים אליו יותר הקלפים של חיינו לא פחות מאשר פרוסים לפניו.

הספר הזה מוגדר כרומאן אבל למעשה פרט לעניינים מסויימים שפאביו חוזר ומזכיר לנו בסיפורים אפשר לקרוא אותו גם כספר סיפורים, כשהסופר שוזר את הסיפורים שעל לבו בין אביו, שהוא לא הכי מחובר אליו (במיוחד לא בהשוואה לאמו) לבין מישהי שהיתה בחירת לבו והשאירה אותו עם לב שבור. לא נעים לומר אבל עובי הספר הוא דיי ממוצע (237 עמודים) ולדעתי גם אם זה אומר להאריך את סבלו של הכותב אפשר היה להאריך את הספר, כי למרות הרצון שהיה לי לקרוא אותו במנות קטנות שלא ייגמר כלכך מהר הפרקים הם דיי קצרים שאפשר פשוט לשתות אותם, אין (לא מצאתי) פיסקה אחת שגרמה לי לחזור אחורה לקרוא אותה שוב. הכל עד כדי כך מובן, כאילו יושבים ומדברים עם חבר שרוצים שהוא ירוקן את שעל לבו.

אני הייתי מופתע מהספר הזה כבר מהרגע הראשון שראיתי אותו בחנות הספרים, דבר ראשון הוא לא עמד על שום מדף אלא פשוט היה מונח על הריצפה בערימה של ספרים, וזה שעל העטיפה הקדמית נכתב שהוא נמנה בין רבי-המכר באיטליה לא גרמה לי ולוא לרגע להחזיר אותו חזרה לערימה. נהפוכו, אני בדיוק נמצא בתקופה של ניסיון להרחיב את מעגל הסופרים ממוצא איטלקי שאני קורא, שאיטלו קאלווינו, סופר שהוא בעיניי מעניין בפני עצמו לא יהיה לבדו ברשימה. אני אהבתי את הספר הזה, במיוחד בקטעים שהוא משתף אותנו על ספרים ותקליטים שהוא מגלה, אני לא יודע אם אני צודק בתחושות שלי אבל היתה לי הרגשה כאילו מגיל צעיר היה לו רצון להיפתח לעולם רק שהעולם לא תמיד קיבל אותו בהבנה, (ספויילר קטנטן ושולי) אם בגלל אמא של חברה אחת שהיתה לו שסירבה שהוא ייצא עם בתה בגלל פער המעמדות ואם בגלל כל מיני סיבות אחרות שאתם תגלו כשתקראו את הספר בעצמכם. באמת. למה לא? תקראו את הספר. אין לי דרך אחרת מלומר לכם איך אני חש כלפיו בכדי לשכנע ו/או לפחות לנסות לשכנע אתכם לקרוא אותו בעצמכם. לצערי עם כל האהבה הגדולה שלי לספרים אף פעם לא ידעתי איך לשווק אותם.

אני לא יודע אם מתוך בחירה או לא, לפחות בעיניי קו התפר שבין מציאות לבדיה דיי מטושטש. לא ברור אם הכותב הוא ז'אן-ז'אק רוסו של ימינו ואומר העלה את דבריו כסוגם של וידויים אבל מה שכן הוא לא הסופר הראשון שמרגיש שהזמן כמו מתמוסס לו, אי-אפשר שלא להיזכר בסופר כמו מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד" וגם כמה מאיתנו, שלא לומר רובנו חשים כך (מה לא? הנה עוד רגע מסתיימת חופשת חג העצמאות) ולכן ההזדהות עם הכתוב כלכך גדולה. מה שאומר לא משנה מי אנחנו ישראלים, צרפתיים ו/או איטלקיים כפי שנאמר בשיר של חווה אלברשטיין (שאת מילותיו כתב מוטי המר) "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על הזמן שאבד לי