"אולי זה טוב לראות את הדברים בפרספקטיבה אחרת, אבל לפעמים נראה לי שהפרספקטיבה היחידה היא פשוט להיות נוכח. כי זה בסדר להרגיש דברים. ולהיות אמיתי לגביהם."

אני חושבת שזה המשפט הכי משמעותי שלקחתי איתי מהספר הזה. ספר נוער שעל פניו הוא קליל ונחמד אך מסתתר בתוכו המון אופל ועומק. בסופו של הספר מגיע טוויסט מסוים שזורק אור אחר לגמרי על הדמות הראשית, מהספרים האלו שרק בעמודים האחרונים פתאום איכשהו הכל מתחבר לתמונה אחת מאוד שלמה.

צ'ארלי הוא נער בתיכון. הוא מגולל את סיפור חייו כנער עם קשיים חברתיים. לא בדיוק ברור מה האבחנה שלו אבל אנחנו יודעים שהוא מטופל אצל פסיכיאטר וצריך ליטול כדורים. מהסיפורים שלו ניתן להבין כי הוא סובל מסוג של מוגבלות חברתית. יש לו חוסר הבנה של סיטואציות חברתיות, חוסר בהבנה של איך צריכים להתנהג או לדבר. חוסר בהבנה של הסביבה. עם זאת, קיימת בצ'ארלי רגישות אין סופית, התמימות שלו, החכמה והכנות פותחים לו דרך להתקרב ולהתחבב דווקא על האנשים עם המגננות הקשות ביותר.

הספר כתוב בצורה של מכתבים. צ'ארלי כותב כמעט כל יום אל חבר מסתורי שאנינו יודעים מי הוא. דרך המכתבים האלו אנחנו מגלים הרבה על משפחתו של צ'ארלי, על הקשר שלו עם הוריו, הקשר הסבוך עם אחותו ואחיו, על החברים לספסל הלימודים ועל שערוריות שקורות בין כותלי בית הספר.

הסיפור החזיר אותי לימי הנעורים. התחושות המוכרות לכולנו של החיפוש העצמי והרצון להיות חלק. מי מאיתנו לא רוצה להרגיש שייכות? חברות? מי מאיתנו לא פעם חווה את הפחד הגדול ביותר של להרגיש דחייה, זרות, חוסר התאמה? ואם להיות כנים, אלו רגשות שמלווים אותנו גם בבגרות ובמהלך כל חיינו. ראיון עבודה, בוס חדש, ניסיון להתחבב על השכנים החדשים, בן הזוג של החברה הכי טובה. נכון שהנושא טחון וחרוש מכל הכיוונים אבל דווקא הסיפור הספציפי הזה מציג אותו בדרך נכונה וטובה. הוא כתוב ברגישות וגם מצליח לחשוף רבדים עמוקים ואנושיים יותר על הדמויות ככל שהוא מתקדם.

"משהו באמת לא בסדר איתי, ואני לא יודע מה".

מסוג הספרים שאני שמחה שנופלים עליי בשבת שקטה, כאלו שאני צוללת אליהם ברגע, בולעת אותם בשניה, נהנית ממשפטים חכמים ככל שהם נמצאים פה ושם, ומצטערת כשהם נגמרים. ביננו מה עוד צריך מספר טוב? וזה אכן ספר טוב. אחרי כ"כ הרבה ביקורות מפורטות אין לי הרבה מה להוסיף (חוץ מזה שאני לא ראיתי את הסרט :) ). ממליצה בחום.

לדעתי, בני נוער רבים מרגישים כפרח-קיר. מתברר שגם אני הייתי ואולי עודני סוג של פרח-קיר, רק שאז לא ידעתי להגדיר זאת כך.
את רוב ימיו מעביר הנער צ'ארלי בקריאה ובכתיבה לחבר יקר שצ'ארלי אינו רוצה שיזהה אותו על פי מכתביו, לכן מספר לו את קורותיו תוך השמטה של פרטים מזהים, כגון: שמות בני משפחתו וכדומה.
צ'ארלי מפרט בפרטי פרטים לאותו חבר את מה שהוא רואה מהצד ולרוב לא חווֶה בעצמו. למשל, הוא עד למריבות בין אחיו לאחותו, הוא עד לקרע בין אחותו לבן זוגה וכו'. לכן בעצם נקרא צ'ארלי בפי חבריו הטובים, סמנתה ופטריק (שהם, בעצם, חבריו היחידים ואחריהם האדם הקרוב אליו ביותר הוא המורה לספרות אנגלית) "פרח-קיר", היות שהוא מתאר חוויות של אחרים מבלי להשתתף בהן בעצמו. במהלך הספר לומד צ'ארלי להשתתף, להתחבר, לזרום. הניסיון הזה מוביל אותו לחוות חוויות רעות כגון: התקף הזיות כתוצאה מנטילה חד-פעמית של סם האל.אס.די.
אמנם אני כנערה לא הגעתי ברוך השם לשימוש בסמים, אבל אני זוכרת בבירור שהרבה פעמים הרגשתי בודדה ועצובה כמו צ'ארלי, נוכחת אך לא משתתפת וכמוהו גם אני נהגתי לפרט בפרטי פרטים את קורותיהם של הסובבים אותי, אם ביומן אישי או אם בהתכתבות, כפי שצ'ארלי עושה.
כולי תקווה שבני נוער שכיום אולי מרגישים כמו צ'ארלי יידעו שגם התחושות האלה הן בנות חלוף.
מוזמנים לקרוא, להיזכר בימי הנעורים ואם אתם בעצמכם בני נוער אז להזדהות או לדעת כיצד להימנע מן החוויות שאליהן צ'ארלי נקלע. הספר עובד לסרט וגם הסרט מומלץ. עם זאת לדעתי, תמיד עדיף קודם לקרוא את הספר ורק לאחר מכן לראות את הסרט, אך זה כבר עניין של העדפה אישית.
זהו להיום. הספר מומלץ בחום.

אתמול, כשיצאתי מסניף "צומת ספרים" הענקי ביותר שאיי פעם ביקרתי בימיי (אני מאוהבת במקום הזה, מקום כל כך ענקי רק בשביל ספרים ושוקולד (כן, תתפלאו, שוקולד)!! שמישהו יצבוט אותי ויוציא אותי מהחלום הזה T_T) והלכתי למכונית של חבר של אמא ונכנסתי אליה תוך כדי מבט שהעפתי בשקית "סטימצקי" הירוקה שבה נח ספר אחד בנוסף לשני הספרים שהיו לי.
באותו הרגע הבטחתי לעצמי שעד שאני לא מסיימת את הספרים של אריאל ואת הספרים של הספרייה אני לא קוראת אף ספר חדש.
טוב, אז נשברתי בחצי הדרך הביתה. בחצי הראשון היה בסדר גמור, אבל אז עצרנו לאכול, וזה היה מפתה מידי @______@

אז כמובן שזה הספר הזה. "כמה טוב להיות פרח קיר". שמעתי עליו לראשונה מפי היימיטץ' שרצתה לגרור אותי לסרט שלו, אבל זה בסוף לא קרה. ואחר כך נתקלתי בו בפגישות הולכות ונשנות של ביקורות שאנשים כתבו פה באתר. וכבר שמצאתי ספר אחד בצומת והספר השני היה בשמונים אחוז הנחה וראיתי אותו - חטפתי אותו מהמדף ורצתי לקופה כאילו אני רצה על חיי.

את הספר התחלתי אתמול בערב, וסיימתי היום בצהריים. ולאחר מכן פרשתי ל"tempel run", באייפון, תוך כדי שיעור מדעים. אבל זה כבר לא קשור.

הספר מסופר מפיו של צ'ארלי. נער בן שש עשרה. שכותב מכתבים לאדם שאין לנו מושג מי הוא.
הוא מגולל את עלילות שנה אחת בתיכון, עד סוף החופש הגדול. הוא לא מתאר בדיוק, אלא בכלליות. שיחות מופיעות פעם בכמה זמן.

לדעתי זה שהדמות של צ'ארלי ילדותית ותמימה לא אומר משהו רע. שחושבים על זה, דרך כתיבה נשמעים הרבה יותר תמימים משאתם באמת. זה עשוי להיות גם התרגום; אבל אני לא אאשים אף אחד. אבל יש גם צדדים ממש מוזרים בזה - כי בהתחשב בעובדה שהוא מעשן סמים, ורואה זוגות.... מזדווגים (במילים עדינות ><
אבל ברצינות, הוא בוכה המון. מלא. והוא לגמרי הזוי.
ועל זה ירדו שני כוכבים.

אבל החסרונות של הספר בסך הכל לא כל כך מורגשים, והספר נפלא. הכתיבה מעולה וקולחת. היא מרתקת את הקורא מההתחלה ועד הסוף ככה שהוא לא יכול לדלג על ספר אחד ומושך אותו לקרוא עוד ועוד עד שנגמר ואז לבכות על זה.
אני שמחה שקניתי את הספר.
אז בסך הכל הספר הזה בסדר, ואם התמימות שלכם מרוסקת; תקראו אותו.

מתחת לשורות האלו תוכלו למצוא קישור. הייתי שמחה אם הייתם רואים אותו, את כולו, למרות האורך שלו (שמונה עשרה דקות). אבל אני חושבת שכדאי לראות אותו כדי שתראו על מה אני מדברת וגם כי אני חושבת שזו הרצאה נכונה, לפחות ברובה והיא השפיעה עלי:
https://www.ted.com/talks/susan_cain_the_power_of_introverts?language=he

*

אני אוהבת לשיר. זה אחד הדברים האהובים עלי. אני לומדת פיתוח קול מכיתה ד' או ה', והחלפתי כמה מורות עד שהגעתי למורה המתאימה לי. במקום שאני לומדת איתה פיתוח קול יש הרכב, לא מקהלה, הרכב. אז הלכתי לשם שנה. היה בסדר. כלומר, השירים היו סבירים ויש לי חברה טובה שגם נמצאת שם. אבל אני כהרגלי, חוץ מאותה חברה, לא אהבתי את החברה. כך שאני וחברתי נשארנו שם למרות שרצינו לפרוש. ובהמשך אותה שנה, ניסיתי להתחמק משם בכל הזדמנות אפשרית כי לא הרגשתי שם נוח. לא היה לי שם טוב. ופתאום, השנה הצלחתי לשכנע את אמא שלי סוף סוף שתאפשר לי לא להיות שם (היא לא אישרה מסיבות שלא אומר אבל העיקר שהיא אישרה בסוף). אמרנו למנצח שלא אבוא השנה. הוא התחיל לתרץ תירוצים כדי שאבוא ובאחת השיחות שלו עם אמא שלי הוא אמר לה "שאני פשוט בעיה חברתית ובגלל זה לא נוח לי שם". וזה קצת פגע בי, למען האמת.

באותה שנה גם הבית ספר שלי החליט, כמו כל בתי הספר, שיהיו יותר עבודות בצוותים. בכיתה שלי כולם שמחו פרט לי. כי אני לא מהטיפוסים שאוהבים לעבוד יחד. יש לי בעיה עם זה. אני אוהבת להתבודד ולכתוב את העבודה לבד, לא בגלל ביקורת או שינוי בשביל השותף/ה אלא כי פשוט זה לא נעים לי. אני לא רוצה. אז כולם, כל המורים שלי, ניסו להכריח אותי עד שנתתי למחנכת שלי מכתב איך אני מרגישה עם זה ולמה לא נוח לי. המורים אמרו שיניחו לי בנושא הזה לעת עתה. מתישהו אצטרך לעבוד בקבוצות, אני יודעת.



שבוע לאחר מה שהמנצח אמר עליי, אמא שלי דיברה עם מנהלת חטיבת הביניים עליי בנוגע לאותו נושא שאני לא אוהבת לעבוד בצוותים.(הבית ספר שלנו שש שנתי ויש מנהלת חטיבת ביניים ומנהל הבית ספר הכללי).
המנהלת הפנתה אותה לסרטון שצירפתי. אמא שלי קראה לי לבוא לראות. התיישבתי בחדר שלי, כשאני חצי שעונה על משענת כיסא המחשב הכחול, וצפיתי בסרטון. ואני זוכרת שאחר כך כשהלכתי לזרוק את הפח, הרגשתי גוש בגרון ודמעות שנצרבות בעיניי.

כי אני כמו המרצה. אני עם מזוודת ספרים, זו שמתקשה לפתוח אותה לפני כולם. אני מאלה שמנסים להשתלב בחברה בכוח, גם אם אני לא רוצה את זה במיוחד. אני אוהבת את השקט שלי והמחשבות שלי.
מופנמת.
אמרו לי שאני צריכה להיפתח יותר, אמרו לי שאני מוזרה ואני צריכה להשתנות, אבל מה אני אם אני לא כזו? מה אם אני לא יכולה להיפתח?
וכשראיתי את ההרצאה הזו הבנתי שאני לא אמורה להשתנות, יש עוד כמוני ואני צריכה להיות שמחה בזה שאני כזו.




צ'ארלי אומר בעמוד 34 שלפעמים שהוא קורא ספר, הוא מרגיש שהוא הדמויות בתוך הספר.
וכך אני הרגשתי לפעמים בספר הזה.
כי צ'ארלי הוא כמוני(על בערך), מופנם.
קשה לו להיפתח אל כולם והוא שומר את כל המטען שיש לו לעצמו. הוא מעדיף לשבת בצד בזמן ריקודים במסיבות, כמוני (אם תהיו במסיבה ותראו ילדה מנסה למצוא אור בוהק אבל לא במרכז רחבת הריקודים כדי לקרוא ספר ו/או מנסה למצוא משחק בטלפון למרות שזה מעצבן, זו אני ככל הנראה).
אבל אז שהוא עולה לתיכון, הוא פוגש את סם ופטריק, שגדולים ממנו ומסיימים בקרוב י"ב כמו אחותו, הוא מתחיל להיפתח לכולם.


הדעה שלי על הספר הזה האמת, היא שנויה במחלוקת.
מצד אחד, אהבתי את דרך צורת המכתבים ולפעמים, כמו שאמרתי, ממש אהבתי את הדמויות. התיאורים הלא מתאמצים לפעמים ממש מצאו חן בעיניי וגם הסיפורים של הדמויות.


אבל מהצד השני, טוב, יש הרבה טיעונים לצד השני:

נתחיל גרוע ביותר:
עד שקראתי את הספר לא ידעתי עד כמה הייתי תמימה. הייתי משוכנעת שמערכת החינוך כבר לקחה ממני את כל התמימות האפשרית.

אבל אז הגעתי אל הספר הזה.

וזה השתנה.

אני בהחלט לא תמימה, לצערי הרב. אהבתי להיות תמימה, לא יודעת הרבה דברים על...כל מיני דברים, אבל שהגעתי אל הספר הזה, קיבלתי הלם.
הלם רציני.
לא ידעתי שזה מה שקורה.
לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל.
וזה היה נורא.
פשוט נורא. זעזוע.
אובדן התמימות שלי בהחלט אבד כאן.
וגם של כמה חברות שלי שקראו קצת.

אובדן התמימות הזה קרה בעמוד מסוים אחד והמשיך ככל שהתקדמתי בספר. וזה נורא.
למה צריך לתאר את זה?
למה?!
באמת לא ידעתי שזה קורה, שיש דבר כזה בכלל, מה זה?!
ולמה בכלל סופרי נוער חושבים שכל מה שמעניין בני נוער זה סקס או סמים?! למה?!
זה לא נכון בעליל.
רוב הילדים בני השש עשרה עוד לא עשו דברים כאלה.
אני, כמעט בת חמש עשרה, לא חשבתי על זה בכלל מעודי. ואני בטוחה שגם בעוד שנה זה לא יקרה וגם שנתיים.
ואנחנו (אני מרשה לעצמי להציג את עצמי כדוברת כמה בני נוער) לא חושבים על זה או רואים את זה בכל מקום (אם כי גם בסדרות וסרטים מכניסים את זה יותר ויותר).
ונמאס לי.
נמאס לי שמנסים להוציא ממני את התמימות לא מרצוני. נמאס!
נמאס שסופרים אמריקאים דוחפים את זה לכל ספר.
הייתי רוצה ספר נוער בלי סקס או סמים או עישון.

אבל זו בקשה גדולה מידי כנראה, כך שזה לא יקרה בקרוב.
כמה חבל.


דבר שני, לפעמים הדמויות עיצבנו אותי. בייחוד סם.
לא יודעת למה, אבל היא עיצבנה אותי.
כל היחס שלה לצ'ארלי עיצבן אותי.
בחלקים מסוימים זה נראה שהיא מסתובבת איתו רק בגלל אח שלה-פטריק.
והיא לפעמים מתנהגת אליו בכזו קרירות...


אבל אולי זו רק אני.
מישהי מהאתר שסיפרתי לה על זעזועי מהספר אמרה שאולי אני פשוט "לא בשלה בשביל זה" או משהו בסגנון.
אז אולי זה באמת נכון.
אבל עדין, בינתיים, הספר הזה בשבילי בכלל לא חמישה או ארבעה כוכבים.
גם לא אחד או שניים.
גם לא שלוש.
אבל...אם אני אגדיר את הספר הזה כמה שאפשר, הוא יגיע לשלוש או שלוש עם נקודה עשרונית. אז נתפשר על הדירוג הזה.
אם כי אולי, רק אולי, אחזור לספר בעוד כמה שנים אז הוא יראה לי אחרת.
רק אולי.
אבל בינתיים אם אתם לא משוכנעים שלא איבדתם את התמימות אל תקראו את הספר הזה.



*

אני כנראה חוזרת לאותו הרכב אולי זה כבר ישתנה.


אני מופנמת, ואני אוהבת את זה שאני כזו. אני מקווה שכל שאר המופנמים ככה.
ואם אתם מוחצנים אני מקווה שגם אתם גאים בזה.
אבל מה שחשוב הוא לא אם אנחנו מוחצנים או מופנמים, מה שחשוב הוא אם אנחנו מקבלים את מי ששונה מאיתנו ואת עצמנו.
אני מודה לכם שאתם מי שאתם ואתם לא מתביישים.
ותודה שקראתם.

וואי, כל החמישה כוכבים האלה שכולם נתנו (בעיקר בדף הגרסה המקורית של הספר). מבאס אותי קצת לקלקל את השורה, אבל לצערי לא התחברתי. אני מצטרפת לשלושה כוכבים של מירב. הספר מן הסתם לא מיועד לאנשים ציניים ויבשושיים כמוני, אבל הרגשתי זיוף ומלאכותיות לכל אורכו.

מדובר בספר קצר וקריא שכתוב בצורת מכתבים של נער מיוחד למכותב אלמוני. האמת שדווקא הרעיון של נער בשולי החברה, שרוצה אבל לא מצליח להשתלב, ומרגיש שונה ולא מחובר ולא כך כך יודע למה, מדבר אליי מאוד ומעורר אצלי הזדהות, אלא שלא האמנתי לשניה אחת אפילו לדמות הזו, צ'ארלי. לא הצלחתי להבין מה הוא בכלל. הוא אמור להיות בן 16, אבל נשמע לאורך כל הספר כמו ילד בן 5. אם היו אומרים שהוא סובל מפיגור קל או אוטיזם, אולי אפשר היה להבין את הילדותיות שלו ואת התמימות חסרת ההיגיון, אבל לא. להיפך. הוא דווקא אמור להיות נער מחונן וחכם. לא נאמר בשום מקום שהוא סובל מאוטיזם, אלא רק מהפרעה נפשית כלשהי. זה לא שאני מומחית לנושא, ויכול להיות שאני טועה, אבל אני לא מכירה הפרעה נפשית שהופכת נער בוגר לכל כך תמים וחסר מושג מהחיים שלו, כמו פעוט בגן - מצד אחד, ולחכם ונבון וסובלני שתמיד חושב את המחשבות הנכונות ואומר את המשפטים הכי חכמים והכי בוגרים כאילו הוא בן 80 - מצד שני.

בכלל, הכל נורא "נכון" בספר הזה. צ'ארלי אוהב את הלהקות והשירים הנכונים, את הספרים הנכונים, את הסרטים הנכונים. אין טיפת מקוריות או ייחודיות בהעדפות האמנותיות שלו. הוא ממש מיושר פיקס לפי כל מה שנחשב בעיני יודעי-דבר. הוא בכיתה ט', אמור להיות "פרח קיר", שזה כנראה הביטוי המטאפורי להיותו גם מקסים וגם בשוליים, אבל כמו שכבר ציינה מירב, הוא חבר של השמיניסטים הכי מגניבים והכי פופולאריים בבית ספר. הוא מסוגל להיות בחדר ולראות שני אנשים שוכבים אחד עם השני, ולא לגמרי להבין מה הם עושים או מה הוא אמור לעשות בקשר לזה (בן 16, כן?), ומצד שני להיות אטרקטיבי מספיק לשמיניסטיות שירצו להיות בנות זוגו. הוא מרבה לפרוץ בבכי, אבל לא חושש ללכת מכות עם שחקני פוטבול שגדולים ממנו בכמה שנים, והוא אפילו מנצח אותם, תארו לעצמכם. הוא טיפוס פאסיבי שלא מסוגל לבטא את רצונותיו ושומר בבטן, חוטף הרבה כתפיים קרות מהחברה, מוצא את עצמו נורא בודד לפעמים - ובכל זאת גם כשהוא בבית עם משפחתו, הוא לא מקלל ואין בו טיפונת של ציניות או כעס או מרירות והכי מוזר: הוא לא רב עם ההורים שלו. מכירים טינאייג'ר כזה? פרח-קיר או לא פרח-קיר, בגיל 16 כל הילדים רבים עם ההורים שלהם. גם העדינים ביותר. גם החנונים ביותר.

בקיצור, פשוט לא הצלחתי לצייר לעצמי את הדמות הזו בראש, ולכן גם לא התרגשתי במיוחד. הוא כמו מן פנטזיה של מישהו על הנער המתוק והמושלם שאי אפשר לא לאהוב. אולי כספר נוער הוא לא רע, אבל לא מעבר לזה.

אני שונא אנשים שגונבים לי את הרעיונות. אני שונא לגלות שמישהו עשה משהו שאני רציתי לעשות, לפניי!
מה בסך הכל רציתי? לכתוב ביקורת מיוחדת שתתאים לאווירה של הספר באמצעות כתיבת מכתב? זה מה שרציתי. אבל מישהו עשה את זה לפניי!
והמישהו הזה הוא בעצם מישהי קוראים לה שרוני. היא אכן כתבה ביקורת טובה אך גנבה לי את הרעיון. גם אני כמוה רציתי לכתוב ביקורת מגניבה כזאת.
אבל לא משנה, אני אוותר לה. אני אהיה ג'נטלמן.
אני נאלץ לכתוב ביקורת רגילה.

אבל אם כבר הזכרתי את המילה 'רגיל', אז מה זה בעצם רגיל?
ובכן רגיל זה משהו נורמלי שיכול לקרות במציאות. הוא משהו שהחברה האנושית מצפה ממנו להיות. כמו כולם. ה'רגיל' הזה יכול להיות גם דברים ששאנחנו חווים בחיים כילדים, כבני נוער וכמבוגרים.
במיוחד כבני נוער.
והדברים שאנו מגלים הם מה זה אוננות, איך ההרגשה לראות את ידידה שלך בעירום, לראות את חבר של אחותך נותן לה צ'פחה הזויה ועוד.
לפעמים יש כאלה שלא מוכנים אליהם. כמו צ'רלי למשל.
זו השנה הראשונה שלו בתיכון בעצם. ותאמינו לי, לכל אחד קשה להסתגל פעם ראשונה. אבל צ'רלי הוא "ילד מיוחד" ולכן שני תלמידי תיכון המבוגרים ממנו (סם ופטריק) מלווים אותו ומנחים אותו בחייו החדשים ומכוונים אותו לקראת העתיד.
הספר נכתב בשליחת מכתבים. צ'רלי שולח לאדם מסתורי כלשהו שאיננו מכירים ומספר לו את חייו הקשים בבית ספרו החדש.
אבל אם לומר את האמת, לא כל הקטעים בו היו מענינים. אבל גם לא כל הקטעים היו משעממים.
פשוט היו קטעים שבהם פשוט רציתי לזרוק את הספר לעזאזל. לפעמים זה בגלל שצ'לי חפר יותר מהזמן המקובל בנוגע לספר שהוא קורא, לחיי המשפחה הדי מוזרים שלו ועוד. ולפעמים זה נכתב קצת בשפה ילדותית (אך אל דאגה, במהרה צ'רלי שלנו ילמד כמה מילים חדשות כמו "עב כרס" עוד כמה מילים שאני לא זוכר...)
אבל... היו קטעים שפשוט נהניתי לקרוא (בעיקר הקטעים עם המין) הקטעים האלה סופרו באופן יותר ברור, היו מעניינם מאוד (ואפילו מרתקים) וצחקתי וחייכתי והרגשתי כאילו אני רוצה להיות חבר של צ'רלי.
אז הוא לא וואו אבל מומלץ.


ואם אנחנו כבר נגענו במילה 'רגיל' אז למה שלא ניגע במילה 'מיוחד'?
ובכן 'מיוחד' הוא משהו שונה מהחברה האנושית. משהו שלא דומה לאף אחד. אפשר לפרש את זה בחיוביות ואפשר לפרש את זה בשליליות.
בכל מקרה, ה'מיוחד' פה הוא לא הספר עצמו אלא איך הגעתי אל הספר. וזה סיפור מאוד מיוחד. תקשיבו.
הספר שכב אצלי על המדף במשך איזה 10 שנים ולא נגעתי בו!
וזה בהחלט משהו יוצא דופן. אני בעצמי לא מבין איך לא נגעתי בו.
האמת, יכולתי גם להמשיך לא לגעת בו, אלמלא כבר די הרבה בני נוער קראו אותו בסימניה, אז ידעתי שאין לי הרבה מה להפסיד וגם מאוד רציתי לכתוב עליו ביקורת ונגעתי בו.
לא יודע אם הרגע ההיסטורי הזה היה שווה את המאמץ, אבל סבבה. די נהניתי מהספר. העביר לי את הזמן בכיף.
מומלץ.

אין לי מושג למה לקחתי את הספר הזה מלכתחילה. באמת. הוא פשוט שכב שם על הדלפק בספריה ובהחלטה של רגע לקחתי אותו.
למען האמת, לא רציתי לקחת אותו מכיוון שאחותי ראתה את הסרט והפסיקה באמצע כי אמרה שהוא "משעמם".
אז אם אחותי אומרת שהוא משעמם, מי אני שאתווכח? לא ראיתי את הסרט.
אבל מסתבר שהספר ממש מדהים. והוא ממש לא לנוער תמים.
כשאמא שלי סיימה לקרוא את הספר (לפניי כמובן, היא ממש מהירה), היא פשוט אסרה על אחותי לקרוא אותו. זה ספר מאוד... ובכן, כמו שאנג'ל ניסחה את זה "הורס תמימות" - וזה נכון לגמרי. יש שם המון מין (מאוד מפורט -.-).
בכל אופן, הספר הזה פשוט מדהים. סיימתי אותו בשבת אחת. ערב אחד יותר נכון. וזה דבר שאני עושה לעיתים ממש רחוקות.
התחלתי לקרוא מיד אחרי הארוחה (של ערב שבת), אבל אז חברים שלי הגיעו אחרי חצי שעה בערך, וגררו אותי לסיבוב שאנחנו עושים כל שבת. היה כיף כמובן, אבל משום מה לא יכולתי להפסיק לחשוב על הספר.
אז חזרתי לבית יחסית מוקדם בטענה שאני עייף, וקראתי אותו עד אחד בלילה (!).
הספר ממש זורם, והכתיבה פשוט מושכת להפוך עוד דף ועוד דף.
לאורך כל הספר מצאתי את עצמי פשוט מזדהה עם צ'ארלי, ועם כל המחשבות שלו, ופשוט הייתי יכול לבכות או לצחוק כשדברים עצובים או משמחים קרו לו.
כמובן שלא בכיתי ><
אבל כן צחקתי הרבה פעמים.
הספר הותיר אותי עם טעם כל כך טוב, שנראה לי שאני אקרא אותו עוד פעם בהזדמנות ואראה את הסרט - למרות מה שאחותי אמרה עליו. אחרי הכל, מה היא כבר מבינה בטעם שלי בספרים וסרטים? ;)
סתם, אחותי, אוהב אותך ^^
בכל אופן, אני לקחתי לי מסרים מאוד חשובים מהספר. אחד מהם הוא פשוט להקשיב לאנשים. עם הקשבה אפשר ללמוד כל כך הרבה על אדם. יש עוד מסרים כמובן, אבל הם כבר פרטיים.
אישית אני ממליץ בחום, פשוט מדהים ויפה.

מכירים את זה שתוך כדי קריאת ספר יש לכם משפט שרץ בראש כל הזמן ולא עוזב אתכם?

"Here's to the crazy ones"

הכל התחיל כשראיתי את הסרט שעשו לספר, נכון, בדרך כלל התהליך הוא הפוך, קודם כל קוראים את הספר ואז עוברים לסרט, כי סרטים בד"כ הורסים את היצירה, אבל משהו בסרט משך אותי לספר, אם הסרט הצליח לרגש אותי באיזשהו מקום ולעורר בי מחשבה, אמרתי לעצמי שהספר יצליח לעשות את זה יותר טוב, וצדקתי בגדול.

".The misfits. The rebels. The troublemakers. The round pegs in the square holes"

הספר מורכב ממכתבים שנכתבו במשך שנה שלמה ע"י צ'ארלי תלמיד כיתה י' לנמען לא ידוע, הוא שמע עליו דברים טובים כבן אדם, ולכן הוא מחליט לכתוב לו ולפרוק את מעללותיו בתיכון. אותו נמען לא יודע מי הוא צ'ארלי, ואין לו כתובת להחזיר מכתבים ככה שכל הספר מורכב מהמכתבים שצ'ארלי שולח לאותו נמען בלי שהוא יוכל לענות לו בחזרה.

".The ones who see things differently. They're not fond of rules. And they have no respect for the status quo"

צ'ארלי הוא "פרח קיר" מעדיף לתת את כולו לאחרים ולא חושב על עצמו בכלל. הוא מוכן להקריב את אהבתו, תשוקותיו, רצונותיו בשביל חבריו, רק בשביל להרגיש אהוב. ובנוסף לכל זה הוא נחשב למוזר בתיכון. אף אחד לא שם עליו, ולכן הוא מתחבר למוזרים והיוצאי דופן של שכבת יב'. ומשם הם עוברים חוויות מצחיקות, כואבות, ואמיתיות שכולנו חווינו בתיכון. הרעיון של להציב את אותם מוזרים בחזית הספר, ולהוציא אותם הכי טוב שיש זאת בחירה אמיצה ושונה, אפשר לראות שבספרי נוער של היום, אולי שמים דמויות אווטסיידריות בפרונט, אבל הן בד"כ יפות, חכמות ותמיד הן יכנסו לעניינים. פה אנחנו מתמודדים עם אותן דמויות שלפעמים היינו מסתכלים עליהן בתיכון, ומתעלמים או צוחקים עליהן ושום דבר לא השתנה בשום שלב.

"You can quote them, disagree with them, glorify or vilify them. About the only thing you can't do is ignore them. Because they change things"

זה ספר נוער שונה, הוא נכתב על תחילת שנות ה90, כשאנשים הקליטו קלטות אחד לשני כדי להראות אהבה, אין סמארטפונים ומחשבים, הכל נאמר פנים מול פנים ואין לאן לברוח. זה ספר שמזכיר לנו שבתיכון כל אחד חשב שהוא אותו מוזר, אבל זה בסדר להיות מוזר! אלה האנשים האמיתיים, אלה שבסופו של דבר משנים דברים, אלה שחיים את החיים כמו שהם רוצים. לא צריכים להתחבא מאחורי מסיכות. נכון שזה גם לא הספר הכי חינוכי, כי מתואר בו שימוש בסמים בגיל 15, שתיית אלכוהול מופרזת וסקס.
אבל זה גם ספר שנותן ביטחון לכל נער ונערה שמרגישים קצת לא שייכים. ספר שנותן תחושת שייכות, ספר שמחבק ואומר זה בסדר, אתה מיוחד, וזה מה שטוב בך.

"They push the human race forward. And while some may see them as the crazy ones, we see genius. Because the people .who are crazy enough to think they can change the world, are the ones who do"

ולקרוא את הספר הזה, כשהציטוט החזק ומעורר השראה של סטיבן ג'ובס נמצא כל הזמן בראש, זה מעלה חיוך מעורר השראה, זה מחמם הלב וזה מוריד דמעה מנחמת ומשחררת.
הספר הזה הוא מעין תרופה, שמרפאת כל מני זיכרונות קשים, מעוררת לחיים זיכרונות טובים ובסופו של דבר משאירה אותך נקי ורענן ומוכן להמשך הדרך ולמה שהחיים מייעדים לך.